מגזין

"אימא שלי גיבורה"!

מגזין13 בדצמבר 2017    9 דקות
0

זו התובנה של אשת יחסי הציבור והדוברות בעיריית באר שבע, מאיה גדזינסקי, בתום ראיון עימה על מוראות השואה ועשרות שנות השלטון הסובייטי באוקראינה, שעברו גם על משפחתה. "בושה, שבחו"ל יודעים את ההיסטוריה של היהודים, ופה לא"!

"אימא שלי גיבורה"!
כת. אימא שלי גיבורה. יעקב 3 צילום דיאגו מיטלברג

רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה שעברה, גילו רבים מעובדי עיריית באר שבע, שאשת יחסי הציבור והדוברות, המוכרת לרבים בעיר, מאיה גדזינסקי, היא בת לניצולת שואה. היה זה לאחר שאימה של גדזינסקי (ילידת 1935), יבגניה לנצמן, הוזמנה לטקס יום הזיכרון לשואה, שמארגנת העירייה מדי שנה לעובדיה. בראיון מרגש לעיתון "שבע", חושפת גדזינסקי (המשמשת גם כחברת מרכז וכציר בוועידת ההסתדרות הארצית של האקדמאים וכנציגת ועד עובדי הרשות ויו"ר סקטור האקדמאים בהסתדרות המח"ר – מדעי הרוח והחברה) טפח ממוראות השואה ועשרות שנות השלטון הסובייטי הנוקשה, שחוו אימה ורבים מבני משפחתה, וגם כמה פרטים היסטוריים מעניינים ביותר.

 

"לא מלמדים"

"אין פה בארץ מודעות למה שקרה ליהודי בריה"מ בתקופת השואה, ויותר מפריע לי, שבישראל לא מלמדים בבתי הספר מה הייתה בעצם יהדות בריה"מ לשעבר, וקוראים למי שעלה לישראל משם 'רוסים'", היא פותחת ומוסיפה: "מדובר בעולים, שהגיעו מ-15 רפובליקות ו-21 אוטונומיות שונות, והיו תחת המטרייה הסובייטית. כל אחת מאותן רפובליקות או אוטונומיות יותר גדולה ממדינת ישראל. בכלל, רוב היהדות הגיעה במקורה מאוקראינה ההיסטורית, חבל ארץ מאוד גדול, שתמיד נחטף בידי שבטים, לאומים ומדינות שונות, ומשמעותו באוקראינית היא 'ארץ'. תכניסו לתוכנית הלימודים את ההיסטוריה של היהודים בבריה"מ!

אנשים נהנים מברלין, בלי לדעת את ההיסטוריה של היהודים והשמדתם, גם בצפון אפריקה. בושה, שבחו"ל יודעים את ההיסטוריה של היהודים, ופה לא"!

גדזינסקי מציינת, ש"יש אנשים כמוני, שגדלו במקומות שאפילו לא מדברים בהם רוסית; השפה הרוסית הייתה שפה זרה שלמדתי, ושפת האם שלי היא אוקראינית. אגב, בשפה האוקראינית יש הרבה מלים בעברית. למשל, 'קריות' שזה באוקראינית 'אזור', והמילה 'אוקראינה' עצמה היא מהשורש של 'קריות', כך שיכול להיות שהשם של אוקראינה בא בכלל מהשפה העברית. בכל מקרה, אוקראינה הייתה השלישית בשטח ברפובליקות בריה"מ והשנייה בגודל האוכלוסייה. אני עליתי ארצה ב-1990, עדיין מבריה"מ (מ-1989, עזבו את בריה"מ לשעבר כשני מיליון יהודים). אגב, כמה שנים טובות, חשבתי שכשמדברים על צבע 'אדמה' מתכוונים לשחור, ולא לצהוב, כי באוקראינה האדמה היא שחורה, ויש לה מרקם של שמנת, כי מייצרים שמה סוכר ופחם. וחוץ מזה, גדלתי על עצים, במקום כפרי ובמזג אוויר מתון, הדומה לאקלים בצרפת; פעם אחת בלבד, הייתי במוסקבה בחורף לארבעה ימים, ולא ידעתי בכלל שיש קור כזה"…

 

אז, "הרוסים" הם בעצם לרוב אוקראינים?

"כן, היסטורית יהודים תמיד גרו בפריפריה, והם בקושי מאה שנה חיים ברוסיה, רק אחרי שהמשטר הסובייטי איפשר להם לצאת מ'תחום המושב', שבו היהודים הוגבלו לגור מאות בשנים, ולהתפזר להתיישבות בכל הרפובליקות, כולל הגדולה שבהן, רוסיה. לפני 1917 (השנה בה פרצה המהפכה הבולשביקית, שהעלתה את הקומוניסטים לשלטון – י.ס.ד), יהודים ישבו באוקראינה, מולדובה ורוסיה הלבנה (ביילרוס) בלבד. אזכור ראשון על יהודים בקייב (בירת אוקראינה ההיסטורית) קיים מהמאה ה-10 לספירה (בשנת 969), כאשר יהודים שהו אז במדינה הקדומה של אוקראינה (שעוד לא היה לה שם אפילו…). לאוקראינה הם הגיעו מהביזנט, הקווקז (שם נקראו היהודים 'טט', קיצור של טטרים…) ובגדד בירת עיראק (לכן ניתן לראות, גם כיום, יהודים אשכנזים עם אף 'יהודי' גדול…). אזכור שני על התיישבות יהודים באוקראינה נמצא מגירוש ספרד. אחרי הגירוש, הם התפזרו למערב ומזרח אירופה, וביניהם היו גם בני משפחתי. כל הזמן, היו במקומות אליהם הגיעו יהודים פוגרומים (תמיד הרי, האשימו את היהודים בכל דבר רע…), שבעקבותיהם יהודים היו עוברים ממערב אירופה למזרחה, ובכיוון ההפוך. אלה שגרו במערב נחשבו ליותר 'אינטלקטואלים'"…

 

נאחזת בחיים. מאיה גדזינסקי | צילום: "שבע"

"שיגרו שליחים"

ואיך עברה אימך את מלחמת העולם השנייה, אחרי שהגרמנים פתחו חזית שנייה, מזרחית, מול בריה"מ?

"הנאצים פלשו דרך ביילרוס, בעיר הגבול ברסט, הפציצו והשמידו שם הכל. אימא הייתה צריכה ללכת באותו זמן ללמוד בבית ספר. הייתה לה אחות קטנה בשם פרידה, ששנים רבות אחר כך נרצחה בנסיבות טרגיות בחיפה. הן לא הספיקו לברוח בזמן ליערות, באמצעות עגלה; אבא שלהן היה מהנדס ספק, שעבד עם סוחרים בסנט פטרבורג, והם התעכבו עקב כך, והנאצים תפסו אותם, והחזירו את המשפחה ליישוב שלהם (העיירה ליפוביץ, בה גרו יותר מ-10,000 יהודים לפני המלחמה, ואחריה כמאה בלבד), שבהמשך הקימו בו גטו. היו שם גם יהודים ממדינות אחרות, שברחו לאוקראינה, בגלל המלחמה. אימא חיה ארבע שנים בגטו, והיא כמעט לא מספרת על מה שעברה שם. כשהתחילה המלחמה, גנבו להם הכל מהבית, פשוט בזזו, אך אף אחד לא תיאר לעצמו, שינסו להשמיד את היהודים; זה לא קרה לפני כן, בתולדות האנושות".

והיא מגלה: "הריכוז היהודי הגדול ביותר באירופה ב-1941 לא היה בכלל בפולין, כמו שנהוג לחשוב, אלא דווקא באוקראינה (ב-1934, הסובייטים נתנו אוטונומיה ליהודים בבירוביג'אן); בטריטוריות המזרחיות של פולין (שהן כיום חלק ממדינת אוקראינה) חיו 420 אלף יהודים, ובפולין עצמה כ-2.3 מיליון יהודים (בעיר ביאליסטוק שבמזרח פולין היו 210 אלף יהודים). לעומת זאת, באוקראינה חיו כ-2.8 מיליון יהודים (בבריה"מ כולה חיו חמישה מיליון יהודים), שזו כאמור, הכמות הכי גדולה של יהודים שהיו אז באירופה, ומקום שני רק אחרי ארה"ב. צריך לדעת, שהיטלר בהתחלה לא התכוון לרצוח את היהודים, אלא פנה למדינות העולם, כולל ארה"ב, וביקש מהן לגרש אליהן את היהודים. המדינות הללו אמרו לו 'לא', ואז בוועידת וואנזה החליטו על 'הפיתרון הסופי', אחרי שגילו שיש המון יהודים בכל מקום, והחליטו להשמיד את כולם. בגרמניה חיו כ-132 אלף יהודים ובאוסטריה 44 אלף בלבד, ולכן הגרמנים היו המומים מכמות היהודים, שגילו במדינות שכבשו. המשטר הסובייטי לא היה הרבה שנים בקשר דיפלומטי עם ישראל, ולכן בארץ חשבו שהיהודים הושמדו רק בפולין. אולם, הנאצים שיגרו שליחים לכל מדינה באירופה, כדי לבדוק כמה יהודים יש בכל מדינה, ורשמו הכל, אפילו את 200 יהודי אלבניה. בדיעבד התברר, שאלו היו רשימות לקראת השמדתם של אותם יהודים, בעקבות הוועידה בוואנזה".

 

והיהודים בבריה"מ, ששרדו את השואה, המשיכו לסבול.

"כן, הסובייטים הסתירו את העובדה, שגם אצלם נרצו יהודים, כי הם אמרו שלא רק יהודים נרצחו במלחמת העולם השנייה, ושכל האזרחים הם אותו דבר, ולכן לא חשפו לציבור מקומות, בהם נרצחו המון יהודים, כמו באבי יאר. בניצולי השואה במערב אירופה לפחות טיפלו, אבל לניצולים שחיו תחת המשטר הסובייטי היה אסור לדבר על זה, כאשר האנטישמיות הכי גדולה הגיעה דווקא מהאוקראינים. אגב, עבודת התזה שלי לתואר שני בתקשורת באב"ג הייתה על ניצולי השואה מבריה"מ. יש לנו בעיה לדבר עם הורינו על מה שהם עברו בשואה, כי כאמור, מלבד השואה, הם חוו שנים רבות גם את המשטר הסובייטי מתקופת סטאלין, כשהיו נכנסים אליך הביתה ורוצחים בני משפחה. אז, כולם היו צריכים לשתוק, מפחד. סילבי קנטורק ממחלקת האירועים בעירייה ממש הכריחה את אימא שלי לספר דברים, שגם אני לא ידעתי (לקראת ההגעה שלה לטקס הזיכרון בעירייה בשנה שעברה). אימא פחדה תמיד, שייקחו אותה לסיביר, וזה נובע ממה שעבר עליה כשהיא הייתה בת שש בתקופה הסובייטית. החינוך שקיבלתי בבית היה, לא לדבר על זה; הייתי ילדה שמפטפטת, וההורים שלי פחדו שאסבך אותם. אימא עד היום לא מספרת הכל".

וגדזינסקי אומרת, בגילוי לב אופייני: "לא הייתה שמחה בבית שלנו. אימא שלי עד היום אף פעם לא נגעה בי, ולא ליטפה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי, למרות שאני בטוחה שהיא מאוד אוהבת אותי. אני מבינה היום, שאחת הסיבות לכך היא, שאימא ניצלה כמה פעמים ממוות, ולפעמים היו מסתירים אותה באחד המרתפים. היה לה גם אח קטן, שנרצח כשהיה תינוק בן שמונה חודשים. אימא כל הזמן הייתה אומרת, שבזכות הרומנים היא ניצלה, כי רומנים שירתו בצבא הגרמני, אחרי שרומניה נוצחה במלחמה, ותמיד היה אפשר לקנות אותם.

 

ילדות לא פשוטה. גדזינסקי | צילום: דיאגו מיטלברג

 

"עיוותים באצבעות"

ובכל זאת, איך ידעת שאימך לא מפסיקה לסבול ממה שעבר עליה במשך עשרות שנים?

"כמעט כל יום, אימא הייתה בוכה במטבח, אחרי שסיימה לבשל לנו, כדי שאף אחד לא יראה אותה בוכה, אבל אני הייתי תופסת אותה לפעמים. היא כל הזמן ראתה במוח שלה תמונות איך רוצחים לה קרובים, והדחיקה. גם לאבא היא לא סיפרה על זה; למשל, במרץ 1944, כשהצבא האדום (ששירתו בו גם יהודים) שחרר אותם מהנאצים, שני מטוסים גרמניים הפציצו את האזור, ואבא שלי נהרג מול עיניה של אימא, שהוטחה לבור, אך לא נשרטה אפילו. והיה עוד סיפור איום ונורא: בת דודה של אימא שלי התחתנה, בניגוד למקובל, עם גוי, שהפך אחר כך לראש עירייה של עיר סמוכה למקום מגורי משפחתנו, ובעקבות זאת נותק הקשר עם משפחתה הקרובה. במלחמה, הוא התגייס לצבא האדום, ולפני כן הציע לאשתו להגר לחו"ל, אבל היא סירבה, כי חשבה שהתושבים בעיר אוהבים אותה, וישמרו עליה. אלא שאותה ואת בתה הנערה הרגו ראשונים כשנכנסו הגרמנים, ותלו אותן במרכז העיר במשך 10 ימים. כשהבעל והאבא חזר מהמלחמה, ושמע על זה, הוא התאבד בירייה מהרובה שלו, איתו נלחם מול הנאצים, בגלל מה שהעם שלו עשה".

וכשגדזינסקי הבחינה, "שיש לאימא עיוותים באצבעות הרגליים, היא טענה שבשואה היא הלכה תמיד עם נעליים קטנות מדיי, ושזה מה שגרם לעיוותים הללו; כילדה, חשבתי שזה תורשתי, אבל מישהי שלמדה רפלקסולוגיה אמרה לי, שזה לא קשור לנעליים בכלל, אלא נובע מהתעללות באזורים האלה בגוף".

 

(הכתבה המלאה בגיליון סוף השבוע המודפס של שבע. 2352)

כתבות נוספות במגזין

0

מפקד כלא נפחא, אסיר של החיים

גונדר משנה גבריאל מירלשווילי איבד לפני כ-7 שנים את אחיו מיכאל בתאונת פגע וברח. הנהג, שהורשע בהפקרתו היה שכן שלו לשעבר וישב 3.5 שנים בכלא > מאז נוספה לחייו של מירלשווילי מטרה נוספת מלבד השירות בשב"ס: להרתיע, לזעזע ולהעלות למודעות את המלחמה בתאונות הדרכים

מגזין21 בנובמבר 2019    10 דקות
0

בנעלי בית | מנהיג "מתוך הערכה"

לביא קייט, מנהל מעוף באר שבע ונגב מערבי, שהשבוע עורך את שבוע היזמות הבינלאומי

מגזין21 בנובמבר 2019    2 דקות

כתיבת תגובה