טורים אישיים

בגובה העיניים / רוני ברוש

טורים אישיים13 בדצמבר 2017    4 דקות
0
בגובה העיניים / רוני ברוש

לפני מספר ימים ישבתי עם חבר בבר השכונתי. שתינו, צחקנו והחלפנו חוויות מהשבוע האחרון. בינתיים, הבר התמלא ולפניי התיישבה חבורה של סטודנטים שחגגו יום הולדת לאחת הבנות. הסתכלתי עליהם וחייכתי, כי זה הזכיר לי את החבורה שלי כשעוד הייתי סטודנטית. ואז, תפסה את עייני אחת הבנות שישבה בשולחן החוגגים. היא הייתה בערך בת עשרים וארבע, נאה וחייכנית. המלצר ניגש לכיוונה והושיט לה כוס בירה, היא הרימה את ידה וזעזוע עמוק תפס את גופי לנוכח מראה בית השחי שלה. כשהסבתי את תשומת ליבו של השותף שלי לשולחן, ראיתי את תווי פניו מתעוותים. לאורך כל הערב לא הצלחתי להסיר את עייני מהבחורה הנאה עם השיח בבית השחי.

מאותו הרגע, לא יכולתי שלא לתהות-איך החברים שיושבים מסביבה בשולחן מקבלים את זה?

כשהגעתי הביתה באותו הערב, תהייתי האם מדובר במחאה של אותה בחורה כנגד התכתיבים החברתיים הידועים?, או שזו הדרך שלה לייחד את עצמה מול התופעה שאני מכנה "פס הייצור"?

את תאוריית "פס הייצור" פיתחתי לפני כמה שנים בימיי הראשונים באוניברסיטה. נהגתי להגיע כמה דקות לפני השיעור הראשון, לשבת על ספסל עם קפה וסיגריה ולהתבונן בעוברים ושבים. אחרי כמה ימים שמתי לב למשהו שעד אותו יום לא הייתי רגילה אליו. לשמונים אחוז מהבנות היו פחות או יותר את אותן נעליים בצבעים שונים, תיק צד שאחרי שנה התחלף לתיק גב אופנתי וחולצות שהיה נדמה שהגיעו מאותו ייצרן. אבל לא רק ההיכנעות לצו האפנה הטרידה את מנוחתי. נדמה כי אותן בנות היו פחות או יותר באותו גיל ובאותו משקל, עם שני סימני שיזוף על הכתפיים ואודם ורוד מרוח על שפתייהן המחייכות. הרגשתי כאילו אני צופה במצעד משובט של בנות שעדיין לא יודעות שהן נשים.

עם השנים הרגשתי שהתופעה רק הולכת וגוברת. אבל, בין הטיפות הצלחתי לזהות את אותן נשים שהחליטו לא להיכנע לתכתיבי החברה ולצאת כנגד תופעת פס הייצור. אותן נשים שהתאפיינו בלבוש יוצא דופן, בתסרוקות משונות, או בהחלטה אמיצה שלא להוריד שערות ברגלים היו בדרך כלל מנודות חברתית בעיקר מהסביבה הגברית. היה קשה לי למצוא את האמצע, אותן נשים שמצד אחד לא הולכות אחרי העדר, ומצד שני לא נמצאות בצד השני של המתרס.

התחושות המעורבות שלי כלפיי הבחורה הנאה גרמו לי לחשוב האם אנחנו, הנשים נכנעות לתכתיבים חברתיים וכלואות כל כך עמוק בתפיסה של אידיאל היופי, שאנחנו אפילו לא עוצרות לרגע וחושבות מה אנחנו רוצות?, אולי ההחלטה של לא להוריד שיערות היא חלק מלהרגיש נוח וטבעי בגוף הנשי, שנושא עליו הרבה מוסכמות ודרישות כמעט בלתי אפשריות. אולי אנחנו עובדות כל כך קשה בלהפוך לנשיות, ובאופן אבסורדי זה דורש מאתנו לעשות דברים מלאכותיים, כמו להיות בדיאטה תמידית, למרוט שיערות, לגדל ציפורניים ואפילו ללכת על עקבים.

לא משנה מה הדבר הנכון לעשות ואם בכלל יש כזה, בחברה בה אנו חיים כיום, אין לנו כל כך אפשרות בחירה. סביר כי מי שתבחר ללכת בדרך שנוגדת את התפיסה החברתית, תזכה לסלידה מרוב הסובבים אותה. לכן, אני לא יכולה שלא להסיק שהבחירה של אותה בחורה יחד עם נשים אחרות שהולכות בדרכה, היא יותר התרסה נגד הקונפורמיזם מאשר יישום אג'נדה פמיניסטית. לפעמים, צעדים קיצוניים שאנחנו עושים בכדי להביע את דעתנו הייחודית, גורמים לנו להשיג בדיוק את ההפך.

בסופו של דבר כולנו, נשים וגברים כאחד, רוצים להרגיש אהובים ונאהבים על ידי חברים, משפחה ובן או בת זוג. כשהסתכלתי על הבחורה בפאב, חשבתי לעצמי אם היא נמצאת בזוגיות ואם לא, איך היא תמצא מישהו שיקבל את החלטתה האמיצה. האם כל כך חשוב לה ללכת כנגד הזרם עד כדי שהיא מוכנה לוותר על אהבה בחייה? ואולי התפיסה החברתית המקובלת מושרשת בי כל כך עמוק שאני כבר לא יכולה להבין מישהו שמתנגד לה?

אריסטו טען שעל מנת לחיות נכון צריך להגיע לדרך האמצע על ידי איזון בין הרציונאל לרגש. אולי אם נצליח לתמרן בין מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות לבין מה שהרגש אומר לנו נוכל לחיות חיים שיהיו מלווים ביותר אפשרויות בחירה. ובינתיים, הקדמתי את התור שלי לקוסמטיקאית כי יש דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם.

כתבות נוספות בטורים אישיים

0

התמדה זה הכל

אז מה עניין הקושי בלהתמיד? בלהתחיל משהו ולהתמיד בו לתקופה ארוכה, לחודשים, שנים ואפילו חיים שלמים? מה ההבדל בין אנשים מצליחים לאנשים ש...לא?

טורים אישיים8 ביולי 2019    דקה אחת
2
יניב סול   

זווית מהיציע | כשבאר שבעי מציל את...

על הרכש הכי טוב שבאר שבע אפילו לא שקלה לעשות, על תפקיד המנודים בחלון העברות ועל חנן ממן, שכבר לא פה מזמן. רק שהוא עדיין לא יודע זאת

טורים אישיים4 ביולי 2019    3 דקות

כתיבת תגובה