האדמה תחתיי

היא אותה אדמה תחת כולם?

האדמה תחתיי

היא אותה האדמה שמחזיקה את כולם?

האדמה שתחתיי מעט קשה אבל הודפת בנעימות כל צעד. האדמה שתחתיי גורמת לי להמשיך ללכת בלי בעיה, בלי שום סכנה שאולי אורבת או כואבת לי בדרך.

האדמה שתחתיי היא בסך הכל אדמה.

איזה אדמה יש תחתייך? האם היא מרגישה כמו שלי? האם חשבת פעם על האדמה עליה אתה דורך? איזה אדמה היא ואולי איזה הייתה והאם השתנתה לך ברגע או שניים ולמה היא נהפכה בינתיים?

האם האדמה תחתייך רכה, בוצית או מחליקה

גוררת אותך לתהום ושוללת ממך את הזכות לנשום?

האם האדמה תחתייך היא אותה אדמה תחתם?

האם האדמה עליה יושבים אולי בייסורים אולי בחיבוקים אולי בליטופים אולי בחרדות אולי בנשימות

האם אי שם אדמתם הנוכחית והלא מוכרת, מקפיאת העצמות והמלכלכת

היא אותה אדמה? האם היא מחזיקה גם אותם?

האם היא מחזיקה אותם עדיין? האם היא אי פעם החזיקה אותם?

או שמא ברכות מחוררת ספגה אליה את כל הדם ואת הנחיתה הקשה, את אלונקת הסבל וההכחשה?

הכל בלית ברירה. בחוסר האונים.

האם האדמה תחתיי יודעת להרגיש חוסר אונים?

האם גם האדמה תחתיי חווה ייסורים?

לאדמה תחתיי יש יותר מסתם שורשים, יותר מסתם יבול ועליה יותר מסתם בציר.

באדמה תחתיי יש משהו חזק יותר. משהו ערכי.

אני לא יודעת אם באדמה תחתיו נשאר כל ערך בכלל. אולי הוא מתהלך בארץ וכל ארצו היא לא יותר מרצפה שטוחה וקשה, משטח בטון מפעלי ארוך ומייסר את כל הצעדים על הקרקע וכל נפילה היא נפילה כואבת ולא מצדיקה. האדמה שלו חרוכה ועם מלא סדקים.

ושלי שלמה ואולי ירוקה, לפעמים מסמלת פריחה ואהבה.

האדמה תחתיו מזכירה אותו. נותנת לי קצת רקע על חייו. על תחושותיו. האדמה תחתיו לא תחזור להיות אותו הדבר. הוא יודע שהאדמה היא לא אותה אדמה בלעדיו. בלי זה שצעד איתו עליה כל השנים. האדמה תחתם ידעה את צעדם, איך מרגיש כף רגלם, מה מידתם ואת קצב נשימתם.

האדמה שאליה קיבלה אחד ועוד אחד.

בחמלה? האם יש חמלה שם מתחת?

האם כל מי שנח תחתינו יודע ומרגיש את צעדינו על הארץ? על הארץ שהגן, על האדמה שטיפח?

האם אלה שתחתינו עדיין מוקירים בשנתם לאדמה שעליה ישנו טוב כל לילה במשך השנים? או שמא גם הם כועסים על האדמה שכל כך ניסו להגן ולא הייתה להם למגן בחזרה?

ולמה לעזעזל אני סומכת על אדמתי שתוביל אותי למקום מבטחים אם למקום מבטחים אותם לא לקחה?

איתם לא הדפה,

נכחה בכל צעד אל השכול,

התייפחה בכל רגע שחור

האדמה מתחתיי היא חזקה ולא מראה רגש.

לא מראה כשקשה ואולי סובלת.

ואולי לשנת השמיטה היא מייחלת.

האדמה תחתיי היא לא אותה אדמה תחתיו,

וכל שהייתי רוצה זה שתעזור לו לצעוד יום יום ולא לנוח. שתספוג כל כאב, שתהיה לו לצל, שתהיה לו למשב רוח, שתסמל עבורו צמיחה וכוח

שתהיה עזר כנגדו וגם מבלי להכיר אותי שתמיד תזכיר לו ששורשיו הם כמו שלי.

ואולי האדמה אותנו מענישה, ובשקט מרעישה. מרעישה עלינו גשם, מרעישה עלינו שלכת, מרעישה על פירותינו יובש. ואני תוהה איזה יחסים יש לנו עם אדמתנו? מתי הלכתי על האדמה יחפה והאם הייתה לי קרה או חמה, האם עטפה את רגלי או חיבלה בלכתי.

ואם האדמה עכשיו שומעת, קבלי את סליחתי, כעסיי, התייפחותי והרשי לי לשמור מעט טינה. כי תחתייך עכשיו הם נחים ולא בכוונה.