טורים אישיים

בגובה העיניים

טורים אישיים13 בדצמבר 2017    4 דקות
0
בגובה העיניים

לכל אחד יש את התקופה האהובה עליו, סדרה של רגעים וחוויות שחוזרות על עצמן במעגליות בכל שנה. תקופה בה הכל נראה טוב יותר, בטוח ושלו. תקופה המאפשרת לנו כמה שעות, ימים, שבועות או חודשים להרגיש מה זה להיות בבית. יש שיגידו שבשבילם זה הקיץ שמסב להם רגעי אושר ותחושת שחרור וחופש. יש המעדיפים את חגיגות השנה החדשה בינואר, שאליהן מצטרפת התחושה שמשהו חדש עומד להתחיל. יש את אלה שמרגישים שיום הולדת ילדם הראשון, הוא היום האהוב עליהם בשנה. אבל נדמה לי שרבים מכם יאמרו, ללא היסוס, שהתקופה האהובה עליכם בשנה היא תקופת החגים.

פעם חשבתם מה יש בתקופה הזו שגורמת לכם להיות כל כך נרגשים לקראתה?

יש לי חברה, שמגיל קטן לא חוגגת את החגים מתוך עקרון. כל שנה היא הייתה מודיעה ברגע האחרון שכואבת לה הבטן והיא מעדיפה להישאר בבית. ההורים שלה, שהתגרשו כשהייתה צעירה, הלכו כל אחד למשפחתו או חבריו הקרובים, והיא – הייתה יושבת בסלון וצופה בסרט. משנות העשרים לחייה חלה תפנית משמעותית בעלילה, והיא מצאה את עצמה בארוחות חג משפחתיות של בני זוגה שהתחלפו במהלך השנים. ועדיין אם תשאלו אותה מה היא אוהבת בארוחות אלו, היא תגיד שהרגע המועדף עליה הוא בו הם נפרדים לשלום מהמשפחה שלו, וחוזרים הביתה.

הסיפור שלה הוא רק אחד מתוך עשרות סיפורים שאספתי במהלך השנים, כשלא הצלחתי להבין למה תקופת החגים גורמת לי לתחושת אי נוחות. תמיד תהייתי, איך כולם מסביבי מחויכים כשהראש של הדג מונח על השולחן, או כשמצטופפים בתוך סוכה קטנה בזמן שקישוט צבעוני משתלשל לו מהסכך ונצמד לך למצח?

עד היום, אני מרגישה בעיקר תחושות אשמה על הסבל שאני חווה בכל ארוחת חג. על המלחמה העיקשת שאני מנהלת מול החלה המתוקה והמטבלים של דודה מלכה. על הרצון לשבת כמה שיותר רחוק מאחותי  וכמה שיותר קרוב לבקבוק היין, ועל חשבון הנפש הבלתי נמנע. בשלב מסוים הבנתי שהמעגליות הזו, הטקס שחוזר על עצמו בכל שנה, מעלה בכל פעם מחדש את המציאות על פני השטח המטיחה בפניי, ללא בושה או התנצלות את האמת המרה.

אמא שלי אומרת שאני אף פעם לא רואה את חצי הכוס המלאה. אז נכון, אני לא מושלמת. ונכון, יש טובים ממני בעולם, כמו ששר קובי אפללו. אבל עדיין, בכל שנה ישנה תחושה באוויר ששום דבר לא השתנה. הקלישאה השחוקה והעתיקה שאומרת שצריך לחיות כל יום כאילו הוא יומך האחרון, מופיעה במחשבותיי בכל חיוך מזויף מסביב לשולחן החג. בכל שנה, אחרי שאני בוחרת איפה לשבת, אני מבטיחה לעצמי שבשנה הבאה אחגוג את התקופה עם מוחיטו ביד, שוכבת בחוף מבודד במקסיקו. ובכל שנה, אני מוצאת את עצמי שוב מתלבטת ליד מי לשבת.

מגיל צעיר לא אהבתי את תקופת החגים, אבל התופעה החמירה כשהחבר הראשון שלי החליט שהרגע הנכון להיפרד ממני אחרי שלוש שנים, הוא ערב ראש השנה. אני זוכרת איך התייפחתי כל הארוחה. זוכרת את המבטים המרחמים של כל הסובבים, ואת כמויות האוכל הבלתי נדלות שהייתי צריכה להעמיס על עצמי, כדי להתעלם מהכל. וגם אחרי יותר מעשור, כראש השנה מתקרב, רגע לפני שהמבצעים הגדולים מתחילים בקניונים, והניחושים על המתנה לחג שנקבל מהמשרד בעיצומם, מתחיל לגרד לי בכל הגוף, כי אני יודעת שגם השנה אצטרך לעמוד ליד שולחן החג ולהחליט ליד מי לשבת.

אנחנו אולי חיים בעידן מודרני, או פוסט מודרני, או אולי פוסט פוסט מודרני?, אני כבר לא בטוחה, אבל רבים מאתנו בטוחים שכל מה שאנו עושים כל השנה הוא חדשני ונובע מזה שאנחנו חושבים מחוץ לקופסא. אנחנו ייחודים ומיוחדים, ואולי יכולים לשנות את העולם. אבל עדיין, כל אחד מאיתנו בכל ערב ראש השנה, יושב עם המשפחה מסביב לשולחן החג, מחייך לסבתא שמחזירה חיוך ללא שיניים, שותה יין ומשמר את המעגליות שלא ניתנת לערעור. ואז מגיעה התחושה, שלא משנה מה יקרה, גם בשנה הבאה נהיה פה, בוראצייה כזו או אחרת, יושבים מסביב לשולחן החג ובטוחים שזו תהיה השנה שלנו.

הפילוסוף הרקליטוס טען שלא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים. ומה שהוא בעצם התכוון להגיד זה, שהחיים הם דינמיים ומשתנים כל הזמן וזה חלק ממהותם. ואני רק מקווה שיבוא יום ואצליח לצאת מהמערבולות ולשלוח לכם סלפי, עם מוחיטו ביד מחופי מקסיקו.

 

רוני ברוש

כתבות נוספות בטורים אישיים

0
יניב סול   

זווית מהיציע | בין אופי ל"זה כבר...

קצת לפני שנבחרת ישראל הפסידה לנבחרת סלובניה, מוליכת ליגת העל, לה היה רק נציג אחד בנבחרת, התמודדה מול מ.ס דימונה האימתנית מליגה ב' במשחק אימון. תתפלאו, אבל מצאנו קשר ביניהם

טורים אישיים10 בספטמבר 2019    2 דקות
0
יניב סול   

זווית מהיציע | אוהד אמיתי

איפה אתה היית כשבאר שבע הדיחה את פיינורד?

טורים אישיים28 באוגוסט 2019    2 דקות

כתיבת תגובה