"אמא, אני רוצה ללבוש את השמלה הלבנה עם הפרחים", הוא ביקש ממני בעיניים תמימות של ילד. ילד שעוד לא פגש בכיעור שיש לעולם להציע כלפי ילד שלובש שמלה.

הוא בסך הכל רצה שמלה עם בד מתנפנף כשהוא רוקד לצלילי אגם בוחבוט את 'בוא לריו'. "כמו שיש לאמא".

ואמא? אמא רק רוצה לספק לו את כל הרצונות. אמא רוצה שישמח. שיהנה עכשיו מכל היופי והשמלות המתנפנפות שיש לחיים להציע, לפני שיתקל במה שנקרא לו 'המוסכמות החברתיות'. לא שעד היום אני מבינה מי הסכים על המוסכמות האלה.

אני אמא שגדלה בשנות ה-90 והלאה. אמא שגדלה עם כמה להט"בים מסביבה ובגדול – גדלה בחברה מכילה. אני אישה שגרה שנתיים משנות רווקותה בתל אביב ונחשפה לכל הגדולה והחן של כל הגייז הזה.

לאמהות יש חרדות הרבה יותר גדולות מהנטייה המינית של ילדיהן. כשמדובר בנטיות המיניות, החרדה הגדולה האמיתית שלי כאמא נובעת מכך שיש אנשים מסוימים שהחליטו ביניהם על מה מותר ומה אסור.

והיום יותר מתמיד, הם גם חרטו את המותרים והאסורים שלהם על דפי ההיסטוריה. בספר החוקים שלנו.

כאמא, אני רוצה רק דבר אחד לילדיה – שפשוט יהיה להם טוב. אני מתביישת שעמדתי מנגד ורק ציקצקתי בלשון כשהתחיל הדיבור הסמוטריצ'י על התיקון לחוק הפונדקאות. לא העליתי על דעתי ש-2018 תביא איתה אפליה על רקע מין ומגדר. למרות שכבר המון זמן שאני שומעת על חוק הפונדקאות, לא האמנתי שמישהו יכול להחליט שפונדקאות, או כל דבר אחר, נבצר מקבוצה שלמה של טובי בנינו על-פי בסיס כל-כך רעוע של דעות.

אז מה אני עושה כשהוא מבקש ללבוש בגד שעלול להתפרש כ'שונה מגדרית'? נותנת לו, זורמת לגמרי. לא מספרת לו דבר על כך שיש בישראל אנשים מסוימים שמוקיעים מעצמם בני-אדם שמתנהגים 'ככה'.

השרשראות של אמא? תענוד על עצמך באהבה רבה. כובש של קש? פאה עם שיער? הכל. אבל הכל. מותר.

כמו בכל אספקט אחר של כישורי החיים שהילדים שלנו רוכשים, כדאי שיתנסו בהכל כדי להחליט מה מתאים עבורם. כדי לבחור בעצמם. כהורים, התפקיד העיקרי שלנו זה להנגיש להם הכל ולהעביר את המסר שכל בחירה היא לגיטימית. גם כשיוצאים מגבולות גוש דן, גם בבארשבע שלי, למשל, הכל ממש, אבל ממש מותר.

את הקיצונים, הגיע הזמן להוקיע מהחברה שלנו. בטח ובטח שלא להקצות להם מושב בכנסת. הם המיקרוקוסמוס שלנו, הנבחרים שלנו. ולחושך אין יותר מקום בבית הזה של הנבחרים.

כל מה שנותר לי, בשביל הקהילה הגאה, וגם בשביל הסיכוי שיום אחד בני יצטרף אליה, בחיבוק אמא גדול, זה לקוות שיום אחד החברה שלנו תסתכל על בעלי נטייה מינית שונה מהנורמה של 2018 – פשוט כנורמה.

כולי תקווה, שהגל הגואה של מחאה בעקבות חוק הפונדקאות הכה מפלה, לא רק שיביא לתיקון התיקון של החוק, אלא בכלל יחולל במדינה שלי מהפיכה אמיתית של שוויון נטול אפליה. זו ציונות מבחינתי. ובעיקר בזכות האימהות – אני אמא ציונית.

באהבה בכל הצבעים,

שלכן, הקארי ברדשו של האימהות, מיטל.

עקבו אחריי בדפייסבוק: 'נפלאות – דברים טובים לאימהות'.