מאז השבת השחורה של השבעה באוקטובר צמחו אינספור פעילויות התנדבותיות מהעם. יותר ויותר אזרחים שפשוט החליטו לקום ולעשות עבור עם ישראל. אורית דהן ממיתר היא אישה כזו, אחת שקמה מיד שהחלו לצאת החדשות הנוראיות ופשוט החליטה לעשות. אבל דהן לא נמצאת שם מהשבעה בבוקר. דהן היא אישה של חסד, כזו שפועלת כבר שנים ארוכות עבור האחר ובזמן מלחמות, שלצערנו לא חסרות, היא מקבלת כוחות נוספים: " השבת השחורה מרגישה כמו נצח והלב  שבור, כואב, ומדמם. עכשיו מנסים להתחזק ולהתמלא בתקווה. באותה שבת בשש וחצי בבוקר אני שומעת קולות מהדהדים של פיצוץ  ומעין אזעקה מרוחקת שמסתבר שהייתה מהישוב הסמוך אלינו.  בתחילה הרגיש לי סתם כמו חלום ואז זה הגיע שוב. משהו בתחושה גרם לי לזנק מהמיטה ולרוץ לטלפון, לפתוח את האפליקציה של צבע אדום ומיד אני מבינה שמשהו רע קורה, רק שלא ידעתי עד כמה.  קבוצות הווטסאפ היישוביות שאני מנהלת, החלו לצפצף ללא הפסקה. פתחתי מבזק חדשות בנייד והלב שלי התכווץ והגוף התחיל לרעוד.  חייגתי מיד לבן שלי לוודא שהוא בסדר, לחברים ולבני המשפחה שגרים בעוטף.   ומיד על אוטומט ובלי כל שליטה, התחלתי לפעול".

דהן היא אישה שומרת שבת ובכל זאת, עמוק בתוך השבת היא החלה להקים חמ"ל התנדבות: "האמת לא ידעתי לבחור אחרת, פעלתי מיד על אוטומט. מצאתי את עצמי רצה מדבר לדבר – מנסה להבין, לחבר קצוות, לעזור .הכל היה כל כך מהיר, כל כך מפחיד, אי וודאות מוחלטת. העיניים מלאות בדמעות ללא שליטה, רעד בגוף  וחששות גדולים . הודעות וטלפונים ללא הפסקה  אודות נערים וחברים שבילו במסיבה.  מיד יצרתי קשר עם מכרים כדי לנסות לאתר אותם, חיפשנו ללא הפסקה בני משפחה וקרובים מהישובים, חיפשנו את עמית כהן ז"ל  תושב כרמית – העברנו רשימות, שיחות ועידה. פתחנו חמ"ל והכל בעניין של שניות ומבלי להבין איך ומה, כבר רצה רשימת שמות עם מאות תמונות של משתתפי המסיבה ברעים שחלקם טרם הותרו. כולם התגייסו בצורה שלא ניתן לתאר במילים. ומשיחה לשיחה ועוד מבזק ועוד בום ועוד אזעקה בעוטף, תפסתי את הראש והתחלתי לבכות. מצאתי את עצמי מפורקת, חנוקה , מתהלכת סהרורית, שבורה , בוכה ובא לי לצרוח. במקביל חששות גדולים על חדירת מחבלים גם באזור שלנו. התושבים בלחץ אדיר, הביטחון על הרגליים, מנסים לגייס מהר חמושים כולם בכאוס מוחלט".

אז מה עושים?

"בערב מנסים לגייס עוד מאבטחים, לאפשר לפתוח את הסופר לרכישת דברים בסיסיים. אני מקבלת שיחת חירום דחופה להגיע לעזור כי מישהו מתמוטט.  אני מנסה לגייס רופא, מישהו שיכול לעזור וכולם מבולבלים, הוזעקו וגויסו מהר לסייע בסורוקה. אני מגייסת עו"ס מכרמית שהכרתי רק לפני שניה – ואומרת לה "נעים מאוד, סליחה שזה ככה אבל אני חייבת אותך איתי לאיזו משפחה". רצים למשפחה בכרמית. האם שבורה, ממוטטת, רועדת כולה המשפחה אובדת עצות ואני מנסה לרוץ בן הטלפונים ולמצוא מענה. בין הביטחון, לתיאום בין המועצה, למחלקת הרווחה – אתה רץ ואתה לא מבין  לאן ומה לעשות, איך לכל הרוחות  אתה עוצר את האסון המטורף הזה מבלי לאבד שליטה. ואני רק שואלת מה קורה פה בכלל ומבקשת להתעורר מהחלום בלהות הזה".

עם כלה לה עזרה עם חתונה ביישוב

מאיפה מגיע הרצון הזה מיד לקום ולהתנדב?

"מבחינתי אין כאן ענין של רצון או בחירה –  אני לא יודעת משהו אחר. אלו הערכים עליהם גדלתי גם בעתות של שיגרה. אז במציאות כזו, שעם ישראל חווה שואה, וודאי שזה הכי מתבקש".

 תספרי על הימים הראשונים, איך זה עבד?, איך זה מתנהל, מגיעות אלייך פניות?

"אני תושבת מיתר כבר 15 שנים ומאז ומתמיד אני פעילה חברתית בישוב ומחוצה לו. היות שאני מנהלת את כל קבוצות הווטסאפ הישוביות ועוד קבוצות קהילתיות אחרות שיצרתי, יש לי גישה נרחבת מאוד למרבית התושבים, כך שאני דמות די מוכרת ומהווה מעין כתובת למתן הכוונה וסיוע בכל ימות השנה. ביום הראשון והשני  ללחימה נערך גיוס המוני של אזרחים בצו 8.  גם מי שלא קיבל זימון לגיוס, קם על רגליו והתנדב לסייע. כולם הרגישו צורך כאות הזדהות ומכורח המציאות הקשה לקחת חלק בלחימה הזו.  כולם בקשו להתגייס והתחלתי לקבל עשרות פניות ללא הפסקה של בקשה לציוד צבאי בעיקר של  מדים. מכורח הצורך הבהול הזה, יצרתי את "מיזם המדים", הוצאתי הודעות נרחבות בכל הישוב וביקשתי מכלל התושבים ובעיקר מהמבוגרים לפתוח ארונות ומחסנים, ולאסוף את כל הציוד הצבאי שאין להם בו עוד שימוש וצורך. ביקשתי מהם לנקות ולכבס ולהעביר אלי. הסוכה הגדולה שלנו הוסבה בין רגע למחסן ענק ותושבים החלו להזרים ללא הפסקה ציוד צבאי מטורף שהיה להם בבית. פתחנו אצלנו בבית מוקד אפסנאות שלא מבייש מחסן אפסנאות בבסיס מרכזי.  במקביל גם רכשתי בצורה מרכזית ציוד אישי ללוחמים- בוקסרים, גופיות, גרביים, טואלטיקה ועוד שאנחנו דואגים עד עכשיו לחלק לכל מי שחסר  השמועה הופצה מהר מאוד והגיעו אלינו מוקפצים רבים גם מחוץ לישוב- שהיו צרכים מדי ב', חגורות, תיקים, רצועות לנשק, מעילים, שקי שינה צבאיים, נעליים ומה לא. במקביל גם הקמתי את קבוצת  הסיוע הכללי ואת קבוצת "יציאת חירום" – בכדי שלוחמים יוכלו להיעזר אחד בשני בהקפצות למוצבים ולבסיסים שונים. גם זאת  יצרתי בעקבות בקשות רבות שקיבלתי לסיוע בהקפצת לוחמים.

מיזם המדים

את מחליטה לבד להתחיל ולאסוף?

"אני מקבלת בקשות שונות לסיוע. בודקת ומאמתת כמובן את אותו צורך ואז מפרסמת ופועלת בהתאם. ושוב, היות שזה חלק מהשגירה שלי, ולא רק בעתות משבר וחירום, התושבים רגילים לכך ונרתמים באהבה ובמסירות גדולה לכל בקשת קריאה לסיוע.  כבר מהיום השני ללחימה פתחתי קבוצת פייבוקס מסודרת לגיוס תרומות לטובת מה שנדרש ללחימה.  הקמתי קבוצות גיוס לביטחון, קבוצות לסיוע כללי ועוד.  אני מקבלת בקשות מתחומים שונים ורבים, אני משתדלת תמיד לחלק זאת לפי נושאים ולפתוח ערוץ למטרה הרלוונטית, כך למעשה אני מצליחה לארגן זאת בצורה יעילה ואפקטיבית יותר".

מה הכי נדרש בהתחלה, ציוד? אוכל?

"בתחילה בשל הגיוס ההמוני, חיפשו ציוד צבאי. מדים בעיקר. מאוחר יותר ווסטים קרמיים, קסדות, ציציות,  בהמשך גם ארוחות ללוחמים שגייסו לשטח ועוד. לאחר פינוי התושבים מהבתים אנשים חיפשו מקום למגורים ומהצורך הזה פתחתי כבר ביום השלישי ללחימה את מיזם יחידות הדיור והדירות שלנו במיתר וכרמית. ויצרתי פורמט שחיבר את בעלי היחידות והדירות שרוצים לעזור עם אותם תושבים שלמעשה מחפשים מקום מפלט. הקבוצה הזו עד עכשיו פעילה , יוצרת חיבורים מבורכים ומתפקדת בצורה נפלאה ב"ה. באותה נשימה גם נרתמנו לסייע בגיוס  ציוד למשפחות המפונות: החל ממקרר, סלון, פינת אוכל, טלוויזיה ואפילו בגדים ומשחקים לילדים.

עמדת התרעננות ביישוב מיתר

אחרי שבוע ללחימה כששוחחתי עם מבוגרים שונים בישוב שחלקם בודדים מאוד. מבוגרים שאני איתם בקשר גם בימים  רגילים. החלטתי שיהיה נכון לתת גם להם מענה, חיבוק וחוסן מהקהילה ומהצורך הזה, הקמתי את  המיזם למבוגרים- גייסתי מתנדבים רבים והתאמתי לפי היכרותי האישית מתנדב  אחד לכל מבוגר שדואג לו  לארוחה חמה בכל יום וזאת בעזרת נשים יקרות ממיתר שנרתמו לבשל בעבורם באהבה.

היום יש כבר צרכים נרחבים יותר כמו:  גיוס מזון ושילוב בפעילויות חינוכיות בעבור המשפחות המפונות וילדיהם ואפילו גיוס של אנשי חינוך לטובת מסגרות החינוך. כי יש מוסדות כמו הישיבה התכונית שלנו- שכ-80% מכלל הצוות שלה מגויס בצו 8 לטובת הלחימה. בכל פעם יש צורך אחר ואני משתדלת בעזרת התושבים המדהימים שלנו ובעזרת תורמים רבים לסייע ולקדם זאת. אני אומנם יוצרת, בונה ודוחפת את המיזמים השונים אבל ללא עזרת התושבים  והציבור היקר שנרתם לסייע, זה לא היה צולח. לא תמיד זה היה קל אני מודה. התמונות הסרטונים, הזוועות שכל פעם פורסמו שברו אותי, קרעו לי את הנשמה אך הרגשתי שרק על די עשייה חיובית אני מצליחה להתרומם, לשרוד ולהתקדם".

איך התחושה לדעת בסוף מי קיבל את הדברים וכמה זה עוזר לו?

"אין דבר שמשמח אותי יותר מלעזור ולשמח מישהו אחר ובעזרת הקהילה המופלאה שלנו  במיתר וכרמית ובכלל ההתגייסות המטורפת של כל עם ישראל זה קורה הלכה למעשה.

לצערנו זו לא הפעם הראשונה. מפעם לפעם זה הופך ליותר "קל" כי את כבר ערוכה ויודעת מה צריך להביא ואיך לפעול?

"לצערי זה נכון. הניסיון שלי מימי לחימה קודמים בהחלט תרגלו אותי ובגלל שאני מחוברת לעשייה בקהילה בשגרה , זה מקל עלי בגיוס התושבים ובהתארגנות. תושבי מיתר הם הון אנושי מטורף וידועים כאנשי חסד גדולים ובאמת תמיד דרוכים ונכונים לסייע במסירות. אני חייבת לציין  ולשבח בגאווה את המתנ"ס הקהילתי שלנו, המוקד היישובי ואת המחלקות השונות: ביטחון, חינוך ורווחה, שפועלים באופן נמרץ, יסודי, מקצועי ובשיתוף פעולה מעורר התפעלות. התנדבותם של התושבים החמושים לשמירות במחלקת הביטחון והתגייסותם לכיתת הכוננות שמנוהלת על ידי יוסי פריינטי ניצב בדימוס, שכיהן כמפקד מחוז דרום ומחוז ירושלים במשטרת ישראל, ראויה לשבחים גדולים. בני הנוער המדהימים שלנו- בן אלפסי ורועי אזולאי שיחד עם חברים נוספים,  יזמו והקימו בכניסה לישוב, עמדת התרעננות  מפנקת ועשירה בכל טוב לטובת הלוחמים והמטבח הקהילתי בבית הכנסת שאיגד בתוכו תושבים רבים לבישול ועשייה משותפת לרווחת חיילנו ועוד יוזמות רבות, טובות ומבורכות. אין ספק שזוהי אחת המלחמות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל אך המסירות, האחדות, ההתנדבות  וההתגייסות להצלת המדינה ולמערכה ניכרת ב"ה אצל כולם. זהו זמן האחדות ולא בכדי כולנו עומדים זקופים ואיתנים  מניפים  את דגל ישראל באהבה ושרים  "יחד ננצח! עם ישראל, עם ישראל חי".