מנהל מרחב דרום באגודה למען החייל ואיש פיקוד העורף, אלוף משנה במילואים אפי מישוב, מתריע שמדינת ישראל בכלל ובאר שבע בפרט אינן מוכנות בצורה מיטבית לרעידות אדמה. בראיון מיוחד ל"שבע", מספר מישוב, בין היתר, על חוזק הקהילה בשגרה כתנאי להתמודדות טובה בחירום, פעילותו הברוכה באגודה והתלבטותו האם להיכנס לפוליטיקה.

"עוד הרבה שנים יעברו עד שנגיע למצב טוב, ואני מקווה שעד אז לא תהיה כאן רעידת אדמה משמעותית", כך אומר בראיון ראשון לעיתון "שבע" מנהל מרחב דרום באגודה למען החייל ואיש פיקוד העורף, אלוף משנה במילואים, המשמש גם כאחראי על העורף בפיקוד דרום בשירות המילואים שלו, מישוב (ראשי תיבות של "משה יונה שוחט ובודק"… – י.ס.ד), בן ה-48 (נשוי לחגית מרפאה בעיסוק, ואב לשחר בת ה-16, קורן בן ה-14 וזוהר בת ה-12).

חינוך כעוגן

הוא מחובר לדרום בכל נימי נפשו, ומלבד תקופה קצרה של מגורים בתל אביב (בעת הקמת ביתו באוהד), מישוב לא עזב את הנגב: "ההורים שלי גרים במושב וגם אחותי. אימא שלי הייתה מורה בבית הספר 'הבשור', אבא חקלאי בדימוס, ואחותי במדרשה בשדה בוקר".

את 27 שנות שירותו בצה"ל סיים לפני כשלוש שנים, בדרגת אלוף משנה, "אחרי שמילאתי מגוון תפקידים; התחלתי בחטיבת 'גבעתי', שבה עברתי את כל תפקידי הפיקוד, מחייל עד קצין אג"מ חטיבתי, ואחר כך הייתי מ"פ בבית הספר לקצינים. בפיקוד העורף שימשתי כראש מחלקת אוכלוסייה, האחראי להכנה בחירום. בתפקידי האחרון, במהלך מבצע 'צוק איתן', כיהנתי כמפקד מחוז דן בפיקוד".

לפני שהגעת לאגודה למען החייל, היית צריך חופשה די ארוכה.

"לאחר הצבא לקחתי פסק זמן של שמונה חודשים שבהם לא עשיתי כלום, וזה היה מאוד קשה לי. הייתי צריך לדעת מה אני רוצה לעשות בהמשך חיי. בחודשים הללו, הדפתי הצעות עבודה מכיוונים שונים, כדי לא להיכנס ישר לעניינים. מבחינתי, העוגן המרכזי בחיים זה חינוך, ולכן לבסוף שמחתי להיענות להצעת חבר, שביקש ממני לסייע לו בניהול בית ספר. במשך שנה, הכנתי תלמידים לבגרות באותו מוסד; זה היה מאוד מעצב בעיניי, הסיפוק שהיה לי מכל העניין. תוך כדי אותה שנה, החלטתי שאני הולך ללמוד; אני מאמין, שבן אדם צריך ללמוד כל החיים. יש לי תואר ראשון במינהל עסקים וניהול משאבי אנוש מאב"ג ושני תארים שניים בניהול אזורי אסון ובמדעי המדינה, שניהם מאוניברסיטת חיפה. בימים אלה, אני לומד עוד תואר שני בניהול בפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב ע"ש 'רקנאטי'. אני מאמין בלימודים תוך כדי (עבודה), ולכן גם עשיתי בעבר תעודת הוראה וגם עברתי קורס דירקטורים. בנוסף, אני בוגר המכללה לפיקוד ומטה ומב"ל (המכללה לביטחון לאומי)".

ושלא תחשבו שמישוב התבטל לגמרי בחופשתו: "בחלק מהשמונה חודשים של פסק הזמן, השתתפתי בתהליך ההקמה של סיירת ההורים במועצת אשכול, ואני מתנדב בה מאז. אני גם חבר זו השנה השנייה בוועד ההורים המרכזי במועצה".

לאור הרזומה המקצועי העשיר שלך, האם לא שקלת להיכנס לפוליטיקה, המקומית או הארצית?

"מגיעות אליי הצעות מאוד מחמיאות לרוץ לראשות מועצת אשכול, ואני די שוקל את זה בכובד ראש, אך עדיין לא קיבלתי החלטה. מעבר לזה, אני מומחה בחירום; אחרי 'צוק איתן', שאלתי את עצמי במה אני יכול לעזור, ולכן סייעתי בהתנדבות בהדרכות של צוותי חירום כמעט בכל יישובי המועצה (יותר מ-30); ולאחר שמונת החודשים, ריכזתי משק באחד המושבים (שדה אברהם), במשך שנה ונהניתי מכל רגע. אחר כך, הוצע לי להגיע לכאן כמנהל מרחב דרום באגודה למען החייל, ואני כאן מפברואר. אחרי שהשתחררתי מצה"ל, אמרתי לעצמי שאני צריך לעשות דברים, שאני קם בבוקר ונהנה מהם. גיליתי שמה שגורם לי ליהנות זה מגע עם אנשים, היכולת לעשות דברים למען אנשים (גם חיילים), לרכז משק וכדומה. זה מאוד ממלא אותי, וגם העבודה כאן מאוד ממלאת; 27 שנה טיפלתי בחיילים, ועכשיו אני עושה את הצד המשלים, שהיה חסר לי, כאחראי על כל האזור שמאילת עד אשדוד, ותחתיי יש שני בתי חייל (בבאר שבע ובאילת)".

מומחה בחירום. מישוב בשטח | צילום: אלבום פרטי

חינוך במנגנון

והוא מפרט: "יש לנו גם כמאה דירות לחיילים בודדים. אנחנו עושים פרויקטים רבים מתרומות, ואני חייב להדגיש, שכל תרומה לאגודה מגיעה במאה אחוזים לחיילים; השכר שלנו איננו כלול בתרומה. אנו תורמים כספים להקמת מועדונים, חדרי כושר ובתי כנסת לרווחת החיילים. אני אחראי על 23 סניפים של מתנדבים כמעט בכל הרשויות בדרום, וכאן בבאר שבע הסניף הוא בראשות ציפורה חלפון. עושים פה פעילות שבועית גם לחיילים שעוברים כאן".

מהן תוכניותיך לאגודה לעתיד הנראה לעניין?

"אנחנו מתכוונים להמשיך לטפל בחיילים בודדים ובחיילים בכלל, ורוצים להגדיל את כמות המתנדבים והסניפים והפעולות, ולהיות תמיד מאה אחוזים למען החייל. תראה, ניסיון החיים שלי הוא כאיש ביטחון, וביטחון החיילים מתחיל בשני דברים מרכזיים: חינוך והשכלה וקהילות חזקות. למדתי את זה דווקא מהחירום, כשהתעסקתי בזה; יכולת ההתמודדות של אנשים בחירום מושפעת משלושה דברים מרכזיים: הקהילה שהם חיים בה אם היא חזקה, המצב הסוציו-אקונומי שלהם וחיי הקהילה, וההנהגה שלהם אם היא מובילה או מובלת והביורוקרטיה המנגנון והשירותים שהם מקבלים. חלק מהמנגנון זה חינוך, שהוא אבן יסוד גדולה, שרואים בכל המקומות".

"חינוך פחות טוב בשגרה גורם להתמודדות פחות טובה בחירום, ולכן חשוב קודם כל איך מתמודדים עם החיים בשגרה. אני מוריד את הכובע על ההתמודדות של תושבי עוטף עזה עם האיומים השונים, סיפור לא פשוט בכלל. הכל נובע מחוזק הקהילות בעוטף, וצריך להמשיך לחזק אותן. תשקיעו בקהילות! ולא במקום למגן וכו'. אם אתה משקיע באיכות חיים בקהילה באזור, אתה מקבל את זה בגרף ישר במצב חירום. לדוגמה, בנו בעוטף עזה בתי ספר חדשים ממוגנים, שזה דבר מצוין, לא רק בגלל המיגון, אלא גם משום שהקימו בתי ספר חדשים, ובכך קידמו את החינוך שנים קדימה, כולל באמצעים דיגיטליים, שסביר להניח שלא היו מגיעים, לולא ההכרח לבנות מוסדות חדשים. אתה מקדם את החינוך, וזה מרכיב חזק ביכולת ההתמודדות. הרי, איך אתה בוחר מקום לגור בו? אם יש חינוך טוב, עבודה טובה ושירותים טובים מהרשות המקומית, אתה בא לגור בה. ואז, המצב הביטחוני פחות משפיע. לנהל אירוע חירום זה מורכב, אבל לא בעייתי יותר מדיי, ואתה יכול לנהל אותו יותר טוב אם יש לך לפני זה נתוני בסיס טובים יותר".

חינוך לאחריות

כמומחה לחירום, האם תושבי באר שבע והסביבה מוכנים, ממה שאתה יודע, לאירועים כמו רעידות אדמה, שהמדינה חוותה ברמה נמוכה יחסית, לא מכבר?

"אם משווים אותנו ליפן, אנחנו לא מוכנים. ויש שם הרבה רעידות אדמה. לאורך השנים, אנו משתפרים במוכנות שלנו לרעידות אדמה, אבל עדיין נמצאים בחלק ההתחלתי של המוכנות הזאת. יש מושג שנקרא 'דחיינות', שאנשים דוחים דברים. אפשר להתכונן לרעידת אדמה באופן מוחלט. הבעיה המרכזית היא שזה עולה המון כסף. כיום, מוקמים בניינים בתקן של רעידות אדמה, אבל קיימים הרבה מבנים ישנים, שלא נבנו בתקן הזה. אפשר לחזק אותם או לעשות פינוי בינוי. נעשים צעדים מאוד קטנים בעניינים הללו, ואנחנו לא נמצאים במצב, שבו רואים את הסוף שלהם. לכן, בכל המדינה זה הולך לאט מדיי, ולא מתקדם בצורה טובה, ובגלל ערך הנדל"ן, זה מתקדם הרבה יותר במרכז מאשר בפריפריה. הבנייה הישנה בבאר שבע, משנות ה-50 וה-60, אינה עומדת בתקן רעידות האדמה, אבל מחוק הממ"דים של שנות ה-90 הבנייה בעיר עומדת בתקן".

והוא מסביר: "הגיוני לעשות את ההכנה הזאת בשלבים, כי העלות היא בהיקף של מיליארדים רבים. יש תוכניות, אבל זה עדיין לא מספיק. התקדמנו במוכנות גופי החירום לרעידות אדמה, והתיאום בעניין בין הגופים השונים השתפר מאוד, והוא ברמה טובה. אולם, עדיין אירוע קשה יהיה מאוד מורכב לנהל. בראיית אדם שמתעסק ברעידות אדמה, המדינה לא עושה מספיק, אבל בראייה קצת יותר רחבה היא אומנם יכולה לעשות יותר, אבל אתה מבין את השיקולים שלה (אם כי אתה לא חייב להסכים איתם…). יש תוכנית של רח"ל (רשות החירום הלאומית – י.ס.ד). השאלה היא, האם זה מספיק. אנו משתפרים, אבל לא מספיק. עוד הרבה שנים יעברו עד שנגיע למצב טוב, ואני מקווה שעד אז לא תהיה כאן רעידת אדמה משמעותית. צריך גם לטפל באירועים של מלחמה ואירועי חירום שבשגרה, כמו הצפות מגשמים; מזג האוויר משתנה לנגד עינינו, כאשר כמות הגשמים יורדת בבומים. ב-10 השנים האחרונות, האקלים משתנה, וצריך לקחת את זה בחשבון בטיפול בשיטת הניקוז".

לאור החשש מסבב לחימה נוסף מול החמאס בקרוב, איזו עצה יש לך להתמודדות יותר טובה במצבי חירום?

"תראה, אחת הבעיות הגדולות שלנו היא, שאין תיאום ציפיות בין האזרח הפשוט והרשות המקומית והמדינה על התפקידים בחירום. הרבה פעמים, זה גורם לחוסר הבנה ולתרעומת מיותרת כלפי הממסד. יש גם אחריות של האזרח לבטח את הרכוש שלו. לכן, צריך לחנך ולהסביר מה התפקיד של כל אחד, ואז מצב חירום יהיה יותר קל לשליטה, ויגרום לפחות תסכול. צריך להסביר את התקנות, למשל בנוגע לשמירת מים בבתים לשעת חירום; זו לא המלצה, אלא תקנה מחייבת! עובדים חיוניים מתייצבים למקומות העבודה שלהם, אם אומרים להם לבוא, והם יודעים שהם חיוניים. אחרת, לא. כך גם צריך להיות לגבי תפקוד אזרחי בחירום".

אפי מישוב. תיאום ציפיות | צילום: רון רחמים