בחצי השנה האחרונה נפל דבר, כאשר לאחר שליטה מגדרית כמעט בכל מוסדות התרבות בבאר שבע, מונתה בחודש יולי האחרון איילת בראל (35) למנכ"לית תיאטרון הילדים והנוער. אחריה הצטרפו גם מנכ"לית תיאטרון הפרינג' ומנכ"לית הסינפונייטה, שיצרו גירל פאוור אמיתי בתחום התרבות בבירת הנגב.

את בראל הכירו כתבי התרבות במשך מספר שנים כדוברת תיאטרון באר שבע, אבל לא רבים מכירים את בראל באמת. לדוגמא, לא הרבה יודעים שהיא התחילה את הקריירה שלה בעולם התיאטרון בבית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע. בראל, כמו גם בעלה עידן אבישר, היו שחקנים במחזור השני של בית הספר למשחק גודמן. בראל אפילו הספיקה להשתתף בכמה הצגות ופרסומות ותכננה קריירה כשחקנית, אבל הגורל והזוגיות לקחו אותה למקומות אחרים "למדת בגודמן. הייתי במחזור השני בבית הספר שלא היה מוכר. הדבר היחיד שנתן לי אמון בבית ספר זה שהכרתי את רפי ניב, שהיה המורה שלי ביורם לוינשטיין וידעתי שאם הוא בגודמן, זה כנראה בית ספר טוב", משחזרת בראל בפתיחת הראיון.

בראל מודה שלגודמן הגיעה בעיקר כי לא הצליחה להתקבל לבתי ספר אחרים למשחק. היא אמנם חששה לפני שהגיעה, אך החששות התפוגגו די מהר: "חששתי לפני אבל ברגע שבאתי לאודישן, הכרתי את שמוליק יפרח ואת נתן דטנר שעשה לנו אודישן. הרגשתי שזו הזדמנות להיות במקום קטן ורחוק מכל הרעש, מקום שבו תקבל את כל תשומת הלב כסטודנט למשחק. ראיתי את השמות בסילבוס, מורים שמלמדים בכל בתי הספר או שחקנים בתיאטרון, שמות מובילים, שכסטודנט אתה רוצה להיחשף אליהם. זה היה הימור אבל הימור טוב. התבאסתי לעזוב את תל אביב, אבל הרגשתי שכל החיים ברחתי מהדרום, אז זה משהו שצריך לקרות".

בשביל בראל, כמו לא מעט סטודנטים בגודמן, באר שבע היא רק תחנה בדרך. אך לבראל, כפי שקורה לכמה מהסטודנטים, התחנה הזו הפכה לבית קבע: "התכנית היתה לחזור לתל אביב. כבר מצאתי סוכנת ורציתי להיות קרובה לאודישנים, לעשות קורסים כמו משחק מול מצלמה. חשבתי שכל התעשייה במרכז. התכנית היתה להיות פה שלוש שנים ולברוח".

אבל אז כאמור היא הכירה את עידן אבישר. היום בעלה, ואז סטודנט למשחק באותו המחזור, "הכרתי את עידן כבר באודישן לסמינר הקיבוצים. היה לי אודישן גרוע. בכיתי נורא והוא ניסה לעודד בשיא נחמדותו והוא רק עצבן אותי. אחרי זה פגשתי אותו באודישנים לגודמן. לקח לי הרבה זמן לקלוט אותו, כי עידן הוא מהשקטים. אבל משבוע לשבוע קלטתי שהביקורות שלו הכי מקוריות, שהוא מביא משהו מיוחד לבמה, ובטח שהוא מאוד נעים ברמה החברתית. בתחילת שנה ב' כבר הפכנו לזוג. וכל הבנות התבאסו עליי שאת כל התרגילים עידן עושה איתי".

איילת בראל, מנכ"לית תיאטרון הילדים והנוער בב"ש | צילום: סלי פטל

איך זה לנהל זוגיות של שני סטודנטים למשחק באותה הכיתה?

"מהר מאוד עידן שרץ בדירה שלי ושל שותפה שלי. התנדבנו יחד בעמותה של איילים, למדנו יחד, עשינו את כל התרגילים יחד. אלה רמות אינטנסיביות מאוד גבוהות. בטח בלימודי משחק, כשהכל דחוס, לחוץ ומאוד רגשי. זו היתה רכבת הרים, בגלל שזה לימודים שמפתחים המון מודעות עצמית היינו כל הזמן בתקשורת על הדברים. כל הזמן אמרנו שאם נשרוד את הלימודים נשרוד את הזוגיות".

כשבראשה עדיין קיימת המחשבה לעזוב, אבישר הגיע אליה עם הבשורה, הוא רוצה להקים תיאטרון פרינג' "חשבתי שזה רעיון גרוע להקים תיאטרון. יש משהו יותר לא רווחי מתיאטרון? פחדתי שזה יהיה עסק על חשבונו", היא אומרת ומספרת שבשלב מסוים הבינה שמבחינתו של אבישר, הפרינג' יקום בבאר שבע והיא צריכה להחליט אם היא מצטרפת לפרויקט. "הוא החליט שהוא נשאר ושאל אם אני נשארת או לא ולקחתי יום לחשוב על זה. אני בנאדם עצמאי שחשובה לו הקריירה, ומצד שני לא יכולתי להתעלם מזה שפגשתי בן זוג שאני אוהבת וזה נדיר. בחרתי בחיים הפרטיים אבל בסופו של יום, מקצועית, זה לקח אותי הכי רחוק", מספרת בראל.

שינוי כיוון

בראל כאמור כבר החלה את דרכה כשחקנית. היא שיחקה בפרינג', בהצגת ילדים במרכז למצוינות ואפילו בספר פרסומות, אבל דווקא שם הבינה שזה לא בשבילה. בראל: "הבנתי שאני לא נהנית מזה. זו תובנה שלא קל להגיע אליה. מגיל 13 רציתי להיות שחקנית וכשאני כבר עושה את זה, אני לא נהנית. לא נהניתי כי מעט מההפקות שהייתי בהן, היתה אווירה של מחויבות והתגייסות מהלב. לבוא להצגה, להחתים כרטיס ולעשות מעט מאוד כסף, זה לא שווה. החלטתי שאם אני מוצאת את עצמי מתלוננת בהצגת ילדים, אז אולי אני לא צריכה להיות שחקנית. הבנתי ששחקן, ב-80 אחוז מהזמן, צריך לשווק את עצמו ולחכות לעבודה. אני אוהבת לקום, לעבוד ולסמן וי על דברים שעשיתי. שחקן יכול להיות נהדר ומדהים, לקבל מחמאות ופרסים ולמחרת אין לו עבודה".

בראל נרשמה ללימודי תואר ראשון בתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר וסיימה בהצטיינות. בכלל, נראה שבכל נקודה בחייה עמדה בצומת דרכים, תמיד לקחה החלטה אמיצה והלכה איתה עד הסוף. הקרובים אליה בסביבת התיאטרון מגדירים אותה כבולדוזרית, אחת שרוצה משהו ונלחמת לקבל אותו. לא מוותרת. למזלה, היא פגשה בדרך אנשים אמיצים לא פחות שנתנו לה את המושכות להוכיח.

מבחינתה, היא לא הייתה צריכה יותר מזה: "שבועיים אחרי שהתחלתי ללמוד באתי לשמוליק יפרח ב"גודמן" ואמרתי לו שאני רוצה להיות יח"צנית. שלא מכירים את הבית ספר ושייתן לי לעשות את זה. הוא היה מאוד נחמד ונתן לי צ'אנס, הייתי צריכה להגיש לו תכנית שנתית עם יעדים, ושנתיים עבדתי בחצי משרה. הכנסתי את בית הספר לתודעה המקומית והארצית, בלי מושג בדוברות ויח"צנות. לאחר שדוברת תיאטרון באר שבע עזבה, שוב נכנסתי ליפרח ואמרתי לו שאני רוצה להיות הדוברת, שבדיעבד זה קצת חוצפה כי אין לי ניסיון. הוא אמר לי שכדאי אולי להתחיל כעוזרת דוברת, אבל אמרתי שאני אהיה יותר טובה מכל אחד אחר, אני אתאבד על התפקיד ואני אהיה טובה. אני גם מבינה תיאטרון. למזלי הוא עוד פעם נתן לי צ'אנס שזה לא מובן מאליו".

בראל הבטיחה "להתאבד" על התפקיד וכך עשתה. בשלושת החודשים הראשונים היא מספרת, עבדה ללא הפסקה "הייתי מגיעה בשמונה בבוקר ויוצאת ב-11 בלילה, כי הייתי צריכה ללמוד את התפקיד. נכנסתי בשנת ה-40 של התיאטרון, עם ההצגה פרח השכונות. זה היה מרתק, למדתי המון ונורא נהניתי". לאחר מכן רצתה להתמקצע עוד בתחום ועברה לעבוד במשרד יחסי ציבור, כשאת דוברות התיאטרון היא עושה כעצמאית. ואז שוב חברה לאבישר, הפעם בתיאטרון בפרינג'. בראל: "לא היה לו כסף לשלם למנהל שיווק. לא היתה שם מחויבות. אז התחלתי כמנהלת שיווק בפרינג'. הקמתי את שירות הלקוחות שם, הרחבתי את מספר המנויים. הייתי אחראית על הפרסום ויחסי ציבור. עבדתי קשה אבל התנסיתי בהמון תחומים".

"מתאבדת" על התפקיד | צילום: מעיין קופמן

ביולי האחרון כאמור, התמנתה למנכ"לית תיאטרון הילדים והנוער. כבר מההתחלה זכתה לשבחים ומחמאות מקיר לקיר. מצד שני, עלו גם קולות שטענו שבראל נבחרה לתפקיד בלי ניסיון קודם. היו גם כאלה שהרימו גבה ותהו כיצד היא נבחרה להיות מנכ"לית התיאטרון הילדים, כשבעלה נבחר זמן קצר קודם לכן לכהן כמנכ"ל בית הספר "גודמן" למשחק. בראל דוחה מכל טענות על קידום כזה או אחר בזכות התערבת של מישהו: "עברתי ראיונות גם בתיאטרון באר שבע וגם בעירייה, עם חברי וועדה ונציגי ציבור. זה נכון שאחרי שש שנים של פעילות בעיר, יש מעט אנשים שלא מכירים אותי. אפילו הרגשתי שזה בעוכריי שמכירים אותי. היה לי מאוד חשוב שיבחנו אותי על פי הכישורים והיכולות שלי ולא על פי היכרות, והרגשתי שזה באמת היה ככה. שתהליך המיון היה קשה וזה גם היה מאוד צמוד ביני לבין מתמודדים אחרים. לדעתי, מה שהצליח להכריע את הכף היתה העבודה שאני בולדוזר. שאנשים יודעים שאני באה ומתאבדת על הדבר, אני לא מוותרת על כלום. אני באמת מאוד נחושה".

ובכל זאת, בעלך מונה למנכ"ל גודמן, את ממונה למנכ"לית תיאטרון הילדים. אפשר להבין למה היו כאלה שהרימו גבה?

"אם זה היה ההפך, אם אני הייתי בתפקיד ראשונה והוא היה צריך להתקבל גם היו קופצים? אני קודם כל חושבת שזה עניין של מגדר. אני מרגישה שתמיד נשים צריכות להוכיח כפול ואני חושבת שבכל המסלול שלי בבאר שבע, מהלימודים בגודמן, עמותת איילים, ותיאטרון באר שבע וגם העבודה שלי בפרינג', אף אחד לא עשה לי טובה. הרווחתי הכל ביושר. עידן לא עשה לי טובה כשבאתי לעבוד בפרינג', אם כבר, אני עשיתי לו. השכר היה מזעזע ועובדה שכשאני עזבתי, אף אחד לא היה מוכן לעשות כל התפקידים שלי באותו השכר. זה לגמרי הישגים שלי שהשגתי לבד ולא קיבלתי כלום על מגש של כסף. זה קצת מרגיז שאנשים שלא יודעים מי אני ומה עשיתי, חושבים שזה פרוטקציות. כשזה מגיע לעמותה ציבורית אני לא חושבת שאפשר לעשות דברים כאלה. אני נכנסתי לתיאטרון הילדים והנוער שנמצא בצעדיו הראשונים לעצמאות. אז לשים בנאדם רק בגלל קשרים זה לא יחזיק מעמד, צריך מישהו שיש לו כוח לדחוף ולעבוד. כשמחלקים ג'ובים זה לא הג'וב לתת מתנה. יש פה עבודת חריש שצריך לעשות".

(הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של "שבע". 2364)