הם צעירים, הם חולמים ומסומנים כדבר הבא. תכירו שישה צעירים מהאזור שעוד תשמעו עליהם.

חיה את החלום

הילי חג'ג' קמה בבוקר עם התיאטרון והולכת לישון עם התיאטרון. היא רק בת חמש עשרה, עולה לכיתה י' בבית הספר מקיף ז' בבאר שבע אבל יודעת בדיוק איפה העתיד שלה.

חג'ג' לומדת במרכז המצוינות בתיאטרון של בית הספר למשחק גודמן. הייתה בקבוצת העתודה לתיאטרון ועכשיו עושה אודישנים לקבוצה הייצוגית שכוללת תלמידים מכיתה י' עד לכיתה יב': "תיאטרון זה החיים שלי, זה מה שעושה אותי מאושרת, שמחה. כשהייתי ביסודי היה בימאי שהגיע לבית הספר לעשות לנו חוג תיאטרון. הוא המליץ לי לבוא לגודמן ומיד כשהגעתי לשם הבנתי שזה הבית שלי. כשדרכתי בפעם הראשונה בגודמן ידעתי שזה המקום בשבילי, שזה העתיד שלי".

חג'ג' מספרת שכבר מגיל קטן שיחקה: "כשהייתי קטנה אמא שלי אומרת שהייתי משחקת כל הזמן ושרה. בהתחלה לא האמנתי לה אבל מסתבר שזה באמת היה ככה. תמיד רציתי לנסות לשחק דמויות אחרות. תמיד דמיינתי שאני בעולם אחר ובסיטואציות אחרות עד שהבנתי שיש מקום שמאפשר את זה".

כמה התיאטרון חלק מהחיים שלך?

"אם אני לא בתיאטרון אני חושבת על התיאטרון וכשאני לא חושבת אני נמצאת בתיאטרון. אני 24/7 בתיאטרון וזה לוקח המון. הבית ספר מודע לזמן הזה וגם בגודמן מבינים שאני תלמידה אז יש הבנה של שני הצדדים. יש תקופות שיש לי חזרות בגודמן וזה לקח לי הרבה זמן מהחופש שלי וגם קצת מהלימודים אבל בבית ספר הבינו ונתנו לי להשלים. אפשרו לי לשלב בין הדברים כל עוד זה לא מפריע אחד לשני. לפעמים הייתי מגיעה בבוקר לגודמן ונשארת עד הלילה ולמחרת שוב חוזרת. הייתי עושה שיעורי בית שם וזה פשוט היה לי כיף להיות שם".

אם יש הצגה לילה לפני מבחן, מה תעשי?

"אם יש לי הצגה אני חייבת לעשות אותה ואני אלך להצגה, זה חשוב מאוד כי יש קהל שבא לראות אותנו. זה לא רק אני. אז אני אלמד לפני, אחזור ואחרוש כל הלילה. בינתיים לא היתה סיטואציה שהייתי צריכה לוותר על משהו. אולי פעם אחת היה לי מבחן גדול שהייתי צריכה ללכת ופספסתי שעתיים מהחזרה. אבל נותנים לי להשלים אחר כך, יש לי שיעורים פרטיים ורוב המורים מאוד מאפשרים לי".

איפה תהיי בעוד חמש שנים?

"לומדת משחק בגודמן ומשחקת. אני תמיד מסתכלת על הסטודנטים למשחק בשנה ג' שכבר מתחילים לשחק. הם גם לומדים וגם הולכים לאודישנים ומשחקים. זה החלום שלי. בכל מקרה אני רואה את עצמי בתיאטרון".

העוגן שלה

נעם חיון בת 17 עולה לכיתה יב' בתיכון ברנקו וייס במיתר ונחשבת למוזיקאית צעירה שבדרך לעשות את הפריצה הגדולה. חיון מנגנת ושרה כבר מכיתה ח' ומדגישה כי המוזיקה עבורה היא לא עוד תחביב אלא המקום שמאפשר לה להיות כמו שהיא: "בסוף כיתה ח' התחלתי ללמוד לבד גיטרה ולשיר לעצמי. הנקודה המשמעותית היתה באמצע כיתה ט', כשסבא שלי נפטר, זאת היתה הפעם הראשונה שאיבדתי אדם קרוב מאוד והשיר פשוט נכתב על הדף. אני חושבת שבחרתי במוזיקה כי היא מאפשרת לי להיות אני בלי שישפטו אותי. אני יוצרת בעיקר בסגנון פופ-רוק ויצא לי גם לכתוב שיר קאנטרי ואני מאמינה שבעתיד אני אצור בעוד סגנונות ואמשיך להתנסות".

בבית הספר, חיון מגבירה מגמת תיאטרון שמזכירה לה קצת את המוזיקה: "אני מגבירה תיאטרון וזה המקצוע האהוב עליי בבית ספר. מעבר לעובדה שהוא עזר לי לבנות ביטחון גם על הבמה, עם אנשים והסביבה. אני מאוד נהנית שם ומרגישה משוחררת עם הקבוצה ושיש לי ולדעה שלי תמיד מקום". לשאלה אם קשה לשלב בין המוזיקה ללימודים לחיון יש תושבה ברורה: "האמת שדי קל לשלב בין הדברים,  את חלק מהשירים שלי כתבתי בשיעורים והפסקות, לדוגמה אחד השירים שלי 'גוונים באפור' מבוסס על הקשיים שחוויתי בתקופה מאתגרת בבית ספר מבחינה חברתית. מעבר לזה, המוזיקה באמת רק עוזרת לי להצליח בלימודים ולהתרכז כשקשה לי, אני משחררת את הרגשות שלי דרך המוזיקה מה שמאפשר לי לנקות את הראש כדי ללמוד".

מה יותר מרגש. לילה לפני מבחן או לילה לפני הופעה?

"ברור שלילה לפני הופעה חשובה, זה הרבה יותר מרגש מלילה לפני מבחן חשוב. גם מבחינת לחץ וגם מבחינת הכל כל הרגשות מתעצמים כשמדובר בהופעה שאני יודעת שאני הולכת לעשות מה שאני אוהבת ולגעת בלבבות של אנשים דרך זה. בעיקר כי רוב השירים שאני מופיעה איתם הם שירים שלי שמעמידים אותי ואת הרגשות שלי בצורה חשופה ואמיתית".

איפה תהיי חמש שנים מהיום?

"עוד חמש שנים אני בטוחה שאני אתעסק במוזיקה בדרך כלשהי ושזה ימשיך להיות העוגן שלי. הייתי רוצה להיות עם אלבום או יותר בחוץ וללמוד מוזיקה בצורה מקצועית, להופיע יותר ולהצליח לגעת בעוד אנשים ולתת להם להזדהות עם השירים שלי".

צילום: עדן זמר

משפיענית וסופרת

נועה אבודיאן רק בת 16 וחצי, תלמידת כיתה יא' בבית הספר מקיף א' וכבר מחזיקה בספר  אותו כתבה ובעשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. בימים בהם רשתות חברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם של בני הנוער, אבודיאן כבר נחשבת למשפיענית רשת: "יש לי כמה עמודים שאני מנהלת ברשתות החברתיות, בטיקטוק יש לי 42,000 עוקבים,  באינסטגרם יש לי 10 אלף עוקבים, ויש לי עמוד נוסף של כתיבה שבו יש לי 32,000. בזכות העוקבים שלי הפכתי להיות משפיענית ברשתות החברתיות שזה בעצם להעלות תוכן שממנו אנשים לוקחים השראה או אוהבים אותו. בעמוד הכתיבה שלי אני מעלה משפטי השראה לחיים ובנוסף פונים אליי עוקבים בשאלות מחייהם האישיים".

אבל כאמור, אבודיאן הספיקה גם להוציא ספר אותו היא כתבה "האמת על המדף" שיצא בשנה שעברה: "הספר לא ספר רגיל, אין בו עלילה מסוימת או התחלה וסוף או איזה גיבור באמצע הסיפור. הספר מכיל קטעים קצרים שמעבירים את המסר בקלות. הספר מדבר על החיים בדיוק כמו שהם, אמת על הדף בלי פילטרים. יש בספר איך להתגבר על פרידות, איך להתגבר על משברים, אהבה, ביטחון עצמי, ביקורות, רשתות חברתיות, אהבה נכזבת, אהבה בריאה, ריב עם חברות, מה לעשות אם מאוהבים, איך לשחרר?, איך מתקדמים הלאה?, התאהבות בחבר הכי טוב, ריבים עם אנשים, מרחק ועוד כל כך הרבה נושאים בספר אחד. הספר מתאים לכל גיל, כי בסופו של דבר זה יקרה או קרה לכולנו. הספר מתאים גם למבוגרים כי תמיד כיף להיזכר בדברים שקרו ואפילו הוא יכול לעזור לאנשים בכל גיל. יש שם קטעים שיכולים לעורר הזדהות, קטעים של איך להתמודד ומה לעשות, קטעים של למידה, סיפורים על החיים ועוד המון דברים".

את משפיענית רשת בדור של רשתות חברתיות איך הגעת בכלל לכתיבת ספר?

"אף פעם לא חשבתי שקריאת ספרים וכתיבת ספרים זה תחביב שלי אבל בגלל שכתבתי בעמוד כתיבה שלי כל כך הרבה ובמשך כל יום וראיתי שזה נוגע בהמון אנשים אז זה נתן לי מוטיבציה ללכת עם זה הכי רחוק שיש. אז הלכתי לסדנת כתיבה שבה למדתי איך באמת כותבים נכון ודברים חדשים ומשם התחלתי לכתוב את הספר שלי, מה שישב לי על הלב, מה שעלה לי לראש. לא רק מהחיים שלי כל מיני דברים שפשוט התחברו לי. הכתיבה של הספר התחילה מהמדיה של העמוד כתיבה שלי באינסטגרם, אני חושבת שזה בדיוק מה שמיוחד. לשלב את המדיה שבה אנשים נמצאים ברוב היום שלהם ולהכניס תוכן שהוא שונה מהרגיל. המון אנשים שלעולם לא אהבו כתיבה או קריאת ספרים אמרו לי שהם קראו את הספר שלי וקוראים את המשפטים וקטעי הכתיבה שאני כותבת בעמוד ואומרים שזה שונה מהרגיל ושהם מתחילים להתחבר לדברים האלה יותר ולנסות את זה  ואני שמחה על כך כי אם לא מנסים לא יודעים".

מתרגשת לחזור לבית ספר?

"את האמת שאני מצד אחד מאוד רוצה לחזור כי אני אוהבת ללמוד אבל בגלל שאני עולה לכיתה יא' אני די מפחדת מכל הבגרויות והלחץ שיש בשנה הזו, אבל בטוחה שאני אעבור את זה ושיהיה בסדר".

איזה מקצוע את הכי אוהבת?

"את האמת יש לי שני מקצועות שהם הכי אהובים עליי. הראשון זה מתמטיקה. אני יודעת שזה מוזר, אבל המקצוע הזה פשוט גורם לי להתמיד כל הזמן בחומר ולהשקיע בו כי זה קצת יותר קשה לי מהרגיל ואני אוהבת לראות את עצמי נלחמת בדברים ושיש לי כוח רצון מטורף וזה מלמד אותי המון בחיים עצמם. המקצוע השני זה תיאטרון, זה פשוט לבטא את עצמי בדמויות שונות ולשחק עם אנשים שונים. החלום שלי הוא להיות שחקנית בסדרות, סרטים וכדומה".

איפה תהיי בעוד חמש שנים?

"לדעתי עוד חמש שנים אני אהיה בסדרות טלוויזיה ואצליח בזה, אני מאמינה בעצמי שזה יקרה ושאני אלך רחוק אחרי החלומות שלי ולאט לאט אגשים אותם".

לשחק בבמות הכי גדולות

אוהד זוהר, כדורסלן (נערים ב', הפועל באר שבע) בן 14, תלמיד כיתה ט' במקיף א' בבאר שבע. זוהר מסומן כבר עכשיו כהבטחה הבאה של הכדורסל המקומי ומשחק בתפקיד הרכז/ קלע.

זוהר מספר כי תמיד אהב ספורט ובזכות שידורי הכדורסל התאהב ובחר לשחק כדורסל: "התחלתי לשחק כדורסל כי צפיתי במשחקים ותמיד התעניינתי בספורט ואיך זה מרגיש להיות שם, במשחק, על הבמות הכי גדולות שיש. בחרתי בכדורסל כי לשם אני שואף להגיע".

זוהר לא רק תלמיד בבית ספר וכדורסלן, בין הלימודים לשגרת האימונים הוא מוצא זמן גם לנגן במנדולינה, שגם שם מסומן כפוטנציאל גדול בעיר שהוציאה מתוכה כבר את הגדולים ביותר בתחום: "אני גם מנגן במנדולינה, אז השילוב עוד יותר קשה, אבל פשוט צריך לדעת לסדר את לוח הזמנים, ולדעת מה יותר חשוב ומה פחות, ולהיות אחראי על הדברים שלך. לילה לפני משחק מאוד מרגש. האדרנלין עולה וקשה להירדם".

המקצוע שאותו הוא הכי אוהב בבית ספר זה אנגלית: "גם בגלל המורים וגם כי אני טוב בזה", ובעוד חמש שנים הוא: "מקווה שאמשיך להשתפר, לשחק בקבוצה טובה ולהיות שחקן משפיע".

צילום: אילן שי

קופצת לגובה

רוני חובב בת 15 וחצי וכבר אלופת ישראל עד גיל 18 בקפיצה לגובה וקפיצה משולשת ואלופת המכביה לנוער. את האתלטיקה היא גילתה די במקרה והתאהבה: "אצלי הגעתי לאתלטיקה במקרה. גיליתי שאני אוהבת את השילוב של הטכניקה המדויקת עם הסגנון האישי. אני מאוד נהנית מהספורט עצמו ובנוסף, מהרגע שהגעתי, המאמן שלי עידן, מנהל האגודה ברוך והקבוצה עצמה נכנסו לי עמוק ללב, וזה מגביר את המוטיבציה ואת השייכות שלי לשם. כשהייתי בת 9 התחלתי להתאמן בהתעמלות קרקע ובמקביל לרוץ ביישוב בקבוצת ריצה עם מאמן. דרך אימוני הריצה הגעתי ל'אתלטי הנגב' והתנסיתי פעם ראשונה בקפיצה לגובה. המאמן ברוך שפירא הציע לי להגיע לאימונים באופן קבוע ומאז התחלתי להתאמן במועדון והכרתי גם את שאר המקצועות. בשנה האחרונה עברתי להתאמן אצל עידן שפירא שהוא מורה דרך לחיים, והרבה יותר מאשר מאמן ספורט".

המקצוע האהוב עלייך בבית ספר?

"חינוך גופני. מעניין אותי להבין את הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של הספורט, כי זה ממש חלק מהחיים שלי".

איך את משלבת בין הספורט ללימודים בבית ספר?

"זה באמת ממש קשה. אני מנסה ללמוד כמה שיותר בכל זמן פנוי שיש לי שזה כולל נסיעות, סופש"ים, חופשות ולפעמים אני נאלצת להשלים חומר באופן עצמאי".

איפה תהיי עד חמש שנים מהיום?

"יש לי הרבה שאיפות בחיים. בתחום הספורט אני שואפת להגיע הכי גבוה שאפשר, להתמודד ולהתברג בצמרת הספורט הישראלי ולייצג את המדינה".

צילום: עידן שפירא

היא רק רוצה לרקוד

נועם דנינו רוקדת "רק" שנה אבל כבר עכשיו מסומנת כמי שתעשה את הפריצה הגדולה. דנינו, עולה לכיתה י', בת 15 ורוקדת בסטודיו לריקוד של בני אברהם: "תמיד אהבתי לרקוד. השנה הצטרפתי לסטודיו של בני אברהם ועבורי ריקוד עושה לי טוב. כיף לי לבוא לסטודיו, ללמוד דברים חדשים, לפגוש את החברים. זה מעבר לעוד חוג או שעות פנאי. אני פשוט אוהבת ללמוד דברים חדשים ולרקוד. בסטודיו הכרתי המון חברים חדשים ואנחנו בקשר גם מחוץ לשעות בסטודיו וזה מקום שאני מאוד אוהבת להיות בו".

דנינו רוקדת פעמיים בשבוע בסטודיו וכשהיא לא בסטודיו תמצאו אותה מתאמנת בבית על הריקודים: "אחרי בית ספר אני חוזרת הביתה ומתאמנת המון. אני אוהבת לחקור וללמוד עוד. בשנה הבאה אני עולה לכיתה י' ואני יודע שזה יהיה מאתגר לשלב בין הריקוד לבית ספר אבל אם אסדר את הזמן בצורה נכונה אני בטוחה שאצליח לשלב. אני גם יודעת שלפעמים אני אצטרך לוותר, שאולי זה יבוא על חשבון שעות הפנאי שלי או בילויים חברתיים אבל גם הסטודיו זה בילוי חברתי בסופו של דבר".

מה את הכי אוהבת ללמוד בבית ספר?

"אני מאוד אוהבת אזרחות. זה מקצוע מעניין וחשוב לנו כמי שחיים במדינה הזו".

מה יותר מרגש. לילה לפני הופעה או לילה לבני מבחן?

"לילה לפני הופעה האדרנלין בשמיים. התחושה הזו לפני שעולים לבמה זו תחושה ממכרת. זה מלחיץ ומרגש יותר שאתה עולה לבמה אחרי כל החזרות ואחרי כל האימונים. הריקוד זה משהו שאני נורא אוהבת ונורא רוצה שיהיה מקצועי ושבעתיד יהיה המקצוע שלי. שזה באמת יהיה מה שאני עושה ביום יום. אני יודעת שאני צריכה לשלב בין זה לבין הלימודים ואני בטוחה שאצליח".

איפה תהיי חמש שנים מהיום?

"אני רואה את עצמי מלמדת או רוקדת בלהקה של רקדנים, עושה משהו בתחום הזה, משהו שעושה לי טוב ונורא מעניין אותי".