מגזין

גבעת חלפון

מגזין9 בספטמבר 2020    12 דקות
0

היא מוכרת כאחת הפעילות החברתיות הבולטות בנגב, אבל ציפורה חלפון מבאר שבע היא הרבה יותר מזה. בראיון מקיף ראשון לעיתון "שבע" מספרת חלפון, בין היתר, על ילדותה ונעוריה במשפחה חרדית קיצונית, נטישתה את הדת, המפגשים הטעונים עם אביה המנוח ואחיה החרדים וחזרתה החלקית מאוד לשמירת מצוות. ציפורה מדברת

גבעת חלפון
צילום: אלבום אישי

אתם מכירים את ציפורה חלפון (40) מבאר שבע כפעילה חברתית בולטת, אשת חסד הפועלת רבות למען החלשים בחברה,  אבל מיהי באמת ציפורה חלפון, לא רבים יודעים.

חלפון, האחות הקטנה מבין 6 אחים, נולדה באשקלון ובילדותה הספיקה לעבור עם משפחתה החרדית גם בבני ברק ובקריית גת: “אבא שלי ז”ל היה אומנם עם כיפה סרוגה, אבל המשפחה היתה משפחה חרדית. כל האחים שלי חובשי כיפה שחורה, כל אחד משתייך לזרם אחר; אחד לזרם של חב”ד, אחד לזרם ליטאי יותר. אני למדתי בבית הספר ‘בית יעקב’ מגיל קטן. הייתי ילדה נורא מופרעת, לא הייתי מוכנה לקבל את המוסכמות; זה נשמע אולי הזוי, אבל מאז שהייתי ילדה קטנה, הייתי ילדה מרדנית. כל דבר הייתי אנטי. בהתחלה כשאתה קטן, אז אתה מקבל את המוסכמות של ההורים; זה מה יש, זה הבית שאנחנו גדלים בו, וככה מתנהלים. כמובן, חצאיות ארוכות עד הרצפה וחולצה עד אחרי המרפק וגרביונים, והכל סגור, ובנים לבד בנות לבד, כל הדברים, הכללים והחוקים. ואז, כשהייתי בכיתה י’, הביאו את השידוך הראשון לאחותי הגדולה הבכורה וחיתנו אותה. ואחרי זה אחי הגדול יצחק גם התחתן בשידוך. ואז הגיעה אחותי רחל שגם התחתנה, אז ידעתי שהמקום שלי מגיע, ופה התחלתי בעצם להיות נורא מרדנית. מצד אחד, המשכתי איכשהו לנסות לקבל את מה שהם כופים עליי, אבל מצד שני עשיתי דווקא”.

מה זה דווקא? חלפון מסבירה כי יצאה נגד כל המוסכמות: “הייתי יוצאת מהבית עם גרביונים שחורים וחצאית ארוכה וחולצה עד אחרי המרפק, וברגע שהייתי נכנסת לבית הספר הייתי מרימה את החולצה מעל המרפק באופן קיצוני, ומורידה את הגרביונים, דבר שגרם כמובן למשיכת תשומת לב, כי זה בית ספר רק של בנות, ואתה כל הזמן בפרונט; הייתי ילדה נורא מופרעת מצד אחד אבל מהצד השני נורא חכמה, וכל פעם היו מעיפים אותי מבית הספר. כל יום אימא שלי הייתה מגיעה לתיכון, יושבת שם, ואומרת למנהלת שלנו רחל הבר, שמחר אגיע בצניעות. ואז לאט לאט, הבנתי שאני יותר לא רוצה את הדת. זה הגיע לרמה שהייתי מדליקה אור בחג שבועות לדוגמה, שזה איסור חמור”. חלפון מרדה למרות שהיתה נענשת בחומרה על ידי אמה: “לאימא שלי היה כבל מאריך, וכל פעם שהייתי עושה בעיות, הייתי מקבלת מכות עם זה. היא לא הייתה מחשבנת, והייתה פשוט מכה אותי. וככל שהייתי מקבלת יותר מכות, כך הפכתי ליותר ויותר מרדנית ויותר אנטי. גם הפרעתי בשידוך של האחים שלי באיזושהי דרך, ואז עברתי לגור אצל סבתא שלי; החלטתי שאני יותר לא שם בבית עם המשפחה שלי. ואז, ביקשתי מסבא וסבתא שלי שהם אנשים דתיים, שאני ארשם לבית ספר אחר, בית ספר חילוני, ואמרתי שאני לא חוזרת לבית שלי בשום מחיר. הייתי בת 16 כבר, ואמרתי שאם הם לא ייקחו אותי, אז אני כבר אצא לרחוב”.

בסוף “התפשרה” חלפון ונרשמה לאולפנה, ואחרי שנה החליטה שהיא לא יכולה להמשיך: “ראיתי שאני לא יכולה להיות באותה כפייה ואותה מסגרת. אז עברתי לבית ספר של בנים בנות ביחד, לא דתי. ופתאום, אני מתחילה לגלות עולם חדש, אבל אני עדיין ילדה סגורה, שפוחדת. בגיל 17.5 סיימתי את התיכון, והחלטתי שאני מגישה בקשה להתגייס. באותה תקופה, הייתה תוכנית של הצבא עם השירות הלאומי שמגייסים בנות דתיות, אבל למסגרת שהיא לא ממש דתית, היא חילונית, ואתה מקבל דירה והכל ומכירים בך, אבל כבת שירות. נתנו לי דירה בראשון לציון. גרתי שם ולימדתי בבית ספר מיוחד לילדים עם בעיות קשב וריכוז, היחידי בארץ שקיים. ופתאום, אני חיה עם בנות שותפות, אבל בשבתות וכאלה אני נשארת לבד, כי כבר התחלתי להתנתק מהמשפחה”.

חלפון נזכרת בשבת הראשונה שחיללה: “כשהתחלתי ללמד בבית הספר, אחד המורים שם שואל אותי קצת עליי, וסיפרתי לו. הוא החליט שהשבת הראשונה, הוא לוקח אותי לים בראשון לציון עם המורים, כולם חילונים. ואני כמובן לא סיפרתי על המשפחה שלי ועל מה שעברתי, ומוצאת את עצמי בשבת ראשונה שהייתה טראומה מבחינתי. אני עולה לאוטו בשבת, ופתאום הם הדליקו מוזיקה, התחלתי לצרוח בהיסטריה: ‘איך אתם מדליקים מוזיקה? בשבת’? ואני משתוללת. והם לוקחים אותי לים, ואני מוצאת את עצמי הולכת עם שמלה ארוכה בחוף הים בראשון, בחום אימים, כשכולם עם בגדי ים. היו הרבה דברים שלא עשיתי כל החיים שלי, כמו למשל אילת בפעם הראשונה; כשהתחתנתי, ביקשתי ממוטי (בעלה של חלפון) שהחלום שלי לראות את אילת, כי בחיים לא הייתי באילת. קולנוע ראיתי רק בגיל 23. זה נשמע הזוי, אבל זה אמיתי. עד היום מוטי אומר: ‘אני מת שתחזרי להיות אותה ילדה שהכרתי'”.

כמה שנים היית בנתק מההורים שלך?

“27 שנה התנתקתי מההורים שלי, טוטאלית. מבחינת אימא שלי, הייתי מתה, ולא פעם ולא פעמיים כשאנשים שאלו אותה עליי, היא אמרה שאין לה בת בכלל; הייתי צריכה להתמודד עם זה, עם כל הכאב, אבל החלטתי שאני שמה חומה, וממשיכה את החיים שלי, ולא חוזרת אחורה. כל הזמן, כשהילדים היו שואלים אותי, הייתי מספרת, אבל ממש בקטנה. הם נורא רצו לדעת מי האחים שלי, מי המשפחה. במהלך 27 השנים הללו, התחתנתי, נולדו לי 2 הילדים, עשיתי בר מצוות, ולגמרי התנתקתי מהדת לחלוטין, ואת כל הסיפור של המשפחה שמרתי לעצמי. רק מי שהיה שואל אותי, אז הייתי מספרת, אבל לא ממש הרביתי לדבר על זה. ואז, יום אחד, אני מקבלת בטלפון הודעה במסנג’ר ב’פייסבוק’: ‘אני אשתו של אחיך. אבא שלך על ערש דווי. אם את רוצה להיפרד ממנו, הוא הגיע לבאר שבע’. ואני כזה באמצע פעילות בשכם ובהלם. הגעתי הביתה, לא סיפרתי לאף אחד שום דבר, ישבתי בחוץ במדרגות, והיה גשם. ואני אומרת: ‘מה אני עושה? אני הולכת לראות אותו או שאני מוותרת על זה'”?

וחלפון קיבלה החלטה אמיצה: “אמרתי שאני הולכת, כי זו הזדמנות אולי לסגור מעגל, ואני הולכת בכל מחיר. הלכתי לבית חולים, והיה לי קשה מאוד, כי אבא שלי היה חתיך הורס, בן אדם חסון, ופתאום לא זיהיתי אותו; בן אדם עיוור, קטוע רגליים, שוכב במיטה. ואני עוברת מחדר לחדר, ולא יודעת בכלל שזה אבא שלי, עד שאני שואלת את האחות: ‘תגידי, איפה שוכב פה דוד כהן’? ואז היא מראה לי. זה היה מפגש מאוד טעון. אני לא יודעת להסביר מה קרה לי באותו רגע, אבל הרגשתי צורך לעזור לו, אבל יותר מזה לסגור מעגל, וכל החודשיים וחצי שהוא שוכב בבית החולים בבאר שבע, אני מוצאת את עצמי יושבת איתו כל יום ואני אומרת לו שאני רוצה תשובות לכל מה שעברתי; למה הוא לא חיפש אותי אף פעם? למה הוא לא יצר קשר? למה הוא ויתר? אלה היו שיחות מאוד טעונות. אני מודה, אולי לא הייתי בסדר, כי בן אדם עומד למות, ואת מתחילה לבקש ממנו תשובות, זה הדבר הכי נורא, אבל הרגשתי שזה גם היה חשוב לו, לסגור את המעגל הזה איתי, לתת לי תשובות לכל מה שקרה”.

באופן בלתי נמנע, היא חידשה בסופו של דבר את הקשר עם משפחתה: “ליוויתי את אבא שלי חודשיים וחצי, וביום שהוא נפטר לפני כשנתיים וחצי, הייתי צריכה לפגוש את האחים שלי עוד פעם. זה היה מפגש נורא טעון, והייתי נורא מבולבלת. ולא ידעתי מה אני עושה, רציתי לבקש היתר לא לשבת ‘שבעה’. ואחי הגדול בא אליי, ואמר לי: ‘ממש לא. אנחנו יושבים “שבעה” ביחד ואת יושבת איתנו’. ושם ב’שבעה’ גם הבנתי את כל הפערים.  החלטתי שאת ליל הסדר הראשון אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו עושים ביחד. אני מודה שזה היה קשה לבנים, כי פתאום זה קריאת כל ה’הגדה’, ואימא שלי מספרת כמה הייתי ילדה מופרעת וילדה רעה שהוציאה לה את המיץ, אבל תמיד היא אמרה דבר אחד: שגם אם יזרקו אותי במדבר, עם מלא זאבים, היא תמיד ידעה שאני אסתדר. היא לא יודעת להסביר למה היא התנהגה ככה כלפיי”.

רצה הגורל, ובנה של חלפון החל להתחזק אט אט, “אני כל הזמן אמרתי: ‘זהו, נגמר, אני לא חוזרת לשם’. ואז, שוהם הבן שלי פתאום התחיל להתחזק לאט לאט, ולהיות דתי. ואני עברתי סוג של משבר איתו; נורא נלחצתי, מה עכשיו הוא יהיה לי דתי? תהיה לי כפייה בבית? מה אני אעשה, כי הוא פתאום אמר לי: ‘אנחנו עוברים לגלאט כשר’ ו’בפסח את לא מבשלת עם תבלינים’? פתאום, דברים שכבר שכחתי אותם מהבית. דברים התחילו לצוף שוב פעם, וחשבתי ואמרתי: ‘תקשיבי, את רוצה לוותר על הבן שלך ולחזור למעגל של אימא שלך? או שאת מקבלת אותו כמו שהוא’, כי דת זה לא דבר נורא, בכלל. זה דבר מהמם, רק תלוי איך את מקבלת אותו. ואז, סיכמתי איתו, ואמרתי לו: ‘כשאתה תעשה פה שבתות, אני אכבד אותך כמו שצריך, שבת זה שבת כהלכתו, אבל בזמנים שאתה לא פה, תן לי להתנהל כמו שאני רגילה, ותכבד אותי’. החלטתי שאני מכבדת אותו, זורמת איתו, ולא הולכת איתו ראש בראש; אני לומדת מהמקום שאני באתי, לא להתנתק ממנו בגלל שאני לא מוכנה לקבל את הדת. והיום, יש לי 2 ילדים בבית, אחד חילוני מובהק, ואחד דתי. לימדתי אותם לקבל אחד את השני באהבה ולאהוב זה את זה. אני כל הזמן עם היד על הדופק לא לחזור למקום שהייתי בו”.

היבט מעניין נוסף בחייה של חלפון היה חברותה בתנועה של הרב מאיר כהנא: “ההורים שלי היו חסידים של הרב כהנא, והבית שלנו היה המקום שמשם היו יוצאות בעצם ההפגנות; אבישי רביב היה מתחיל את הפעילות בדרום לצורך העניין, הוא ואיתמר בן גביר, מהבית שלנו. הוא היה בן בית אצלנו. איתמר בן גביר היה ילד בן 8, ואני הייתי בת 12. אני ואחותי היינו פעילות נורא מרכזיות בתנועה של כהנא, והרב כהנא היה בן בית. גדלתי בבית נורא דל אמצעים, בית עני אפשר להגיד. ויום אחד, הרב כהנא בא לקריית גת, ועשה כנס. סיפרתי לו שהמצב בבית נורא קשה, והוא הביא לי צ’ק של 60 שקלים; ב-1985 זה היה הרבה כסף”.

החברות בתנועה  של כהנא לא הייתה סמלית, ואף הובילה למעצרה כנערה בידי מפכ”ל המשטרה דאז, יעקב טרנר, לימים ראש עיריית באר שבע: “טרנר היה מפכ”ל המשטרה בתחילת שנות ה-90, וזו הייתה תקופה מאוד סוערת במדינה, של כהנא ורחבעם זאבי (גנדי), ואני ילדה עם אידיאולוגיה, הולכת עם מגאפון, וכל יום שני וחמישי עולה להר הבית, ולא רואה ממטר. כל ערבי שאני רואה, זה בבחינת חפץ חשוד, ואני מרביצה להם, ולא פוחדת, אין לי פחד מכלום, נערת גבעות שלא ראית בחיים אני משתייכת באותה תקופה ל’כהנא חי’ ולתנועת ‘נאמני הר הבית וא”י’ של גרשון סלומון, ואנחנו פורצים להר הבית. ואז, טרנר מגיע לסיור כמפכ”ל המשטרה. הוא בא אליי, והוא מדבר איתי, ומנסה להרגיע אותי, ואפילו מזמין אותי אליו לשיחה במשרד בירושלים. אחר כך כבר נעצרתי. מאותו זמן התמתנתי, לא בגללו, אבל הייתי עושה פחות דברים קיצוניים. אחרי זה כעיתונאית סגרתי מעגל בכתבה איתו. אני מודה שלפני כמה חודשים, היה לי חשוב  שתישאר לי מזכרת ממנו אז הלכתי להקליט סרטון שיהיה לי איתו, בו הוא מספר כמה הייתי מופרעת ואיזה ילדה הייתי”.

במקום הפגנות, חלפון החלה לכתוב, בעיקר מכתבים לשרים וחברי כנסת, “הייתי יושבת שעות, וכותבת מכתבים לכל מי שאתה לא חולם; לשר המדע ולשר הטכנולוגיה, וליצחק שמיר ולנשיא, וליוסי שריד ושולמית אלוני וצחי הנגבי והעוזר של הרב כהנא וכל מיני שרים שנראה לי שכבר אינם איתנו עוד. התכתבתי במשך 14 שנה עם ג’ונתן פולארד; הייתי שולחת לו מכתבים לכלא, והוא היה מחזיר לי תשובות. לא מעט פעמים, שלחתי לו גם ספרים, עד שהעבירו אותו מהכלא באריזונה למיסיסיפי, ושם בעצם נקטע הקשר שלנו. לשם ברחתי, שם מצאתי לי מפלט מהכל, ושם בעצם מצאתי את עצמי”.

ולסיום, אי אפשר שלא להתייחס לניסיון הפוליטי הלא ממש מוצלח של חלפון: “נורא רציתי להיות במועצת העיר. הייתי נורא צעירה, וחשבתי לפעמים שאפשר לשנות דברים בקלות כשאתה נמצא שם. לצערי, הרבה גם בגדו בי, זאת אומרת הרבה חברים שהאמנתי שהם הולכים איתי כברת דרך ויהיו איתי, במאני טיים וברגע האמת לא היו שם. אני חושבת שלמדתי מהכישלון הזה. אבל לא ויתרתי. אני עוד אהיה מנכ”לית משרד הרווחה”.

 

כתבות נוספות במגזין

0

איתה או בלעדיה

טל סופר מבאר שבע, רק בת 15 אבל כבר מחזיקה בסינגל וקליפ ראשון בדרך לסינגל נוסף ומסומנת כהבטחה גדולה

מגזין18 בספטמבר 2020    4 דקות
0

שנהיה לראש ולא לזנב

בבר בן מויאל הבעלים של מסעדת "יקוטה" בראיון חגיגי לראש השנה מספר על המתכונים שעוברים מדור לדור, על ההכנות לשולחן החג ועל הלקוחות שבוכים על הצלחת מגעגועים

מגזין17 בספטמבר 2020    7 דקות

כתיבת תגובה