מגזין

נולד לרקוד

מגזין9 בספטמבר 2020    8 דקות
0

רפאל בנימין עלה מהודו היישר לגוש קטיף, הוא עזב את ביתו בעקבות תוכנית ההתנתקות אבל מצא את ייעוד כרקדן בסצנת ההיפ הופ. עם אמנים כמו מרגי ואלה לי איתם עובד צמוד, הוא הדבר החם ביותר בסצנה.

נולד לרקוד
צילום: תום סיימון

סצנת ההיפ הופ, בטח בכל מה שקשור לריקודים חזרה אלינו בענק עם אמנים מקומיים ובינלאומיים, יוטיוב, טיק טוק וגם בתי ספר לריקוד שמתמחים בסגנון הריקוד. הקולג' של דן אודיז הוא אחד המוסדות הוותיקים בסצנת ריקודי ההיפ הופ. כנראה שלפחות את אחד המורים שם אתם מזהים. גם אם אתם לא יודעים בדיוק מי הוא, כנראה שלא יכולתם להתעלם מרפאל בנימין, בן 29, רקדן, מורה וכוריאוגרף שמעבר לסטודיו המקומי עובד עם השמות הגדולים ביותר היום בתעשייה.

כבר ממבט ראשון אי אפשר להתעלם מהחזות של בנימין, שעלה לארץ מהודו, "עליתי בגיל 4 מהודו ישירות לגוש קטיף. ההורים שלי עשו עלייה ואני לא יודע איך התקבלה ההחלטה אבל רוב העליות באותה תקופה הגיעו למושבים והתנחלויות. האידיאולוגיה היתה ליישב את הארץ ולהורים שלי לא שינה איפה שמים אותנו. להורים שלי היה חשוב רק להגיע לישראל אז הגענו לגוש קטיף וגרתי בנווה דקלים. שם חייתי עד הגירוש ואז עברנו לניצן, לאזור של קרווילות ואחרי כמה שנים בנינו בית".

לריקוד הגיע בנימין ממש במקרה, "אני הגעתי לריקוד במקרה. התחלתי איכשהו בדרך לא דרך. בהתחלה זה התחיל מול הטלוויזיה מקליפים וזמרים שרציתי להיות כמוהם. זה באמת היה הכי חובבני שיש, ואז ידידה שלי רשמה אותי לתוכנית טלוויזיה, היא אמרה לי 'בוא תעשה את האודישן. מקסימום עשינו יום כיף בתל אביב' אז הלכתי על זה כי זה גם היה לצאת קצת מהבועה שלנו".

בנימין מדבר עם הרבה אורח רוח. המקריות פגשה אותו כמה פעמים בחיים אבל הוא עם הגורל שלו לא מתווכח. הוא מודה שלא היה הילד שתמיד חלם להיות רקדן, בטח לא ילד שעלה מהודו, שהרגיש לפעמים קצת עוף מוזר. הוא לא ברח לריקוד, הוא התחיל די במקרה אבל מרגע שהתחיל הוא לא הפסיק, "זה היה בתוכנית נולד לרקוד מלחמת העולמות, מבחינתי, שם זה היה בית ספר לריקוד, למדתי ריקוד מהו, למדתי את המקצוע. הגעתי למקום שלישי ומשם כל העולם של המחול והריקוד נגלה בפניי. נכנסתי ללהקת ההיפ הופ הראשונה בישראל קוקטייל אוף מדנס, גדלתי והתפתחתי בתחום. פתאום אתה מופיע עם הלהקה בארץ ובכל העולם, נוסע לאליפות העולם בווגאס שזו בעצם האולימפיאדה של ההיפ הופ. ממש גיליתי עולם והתאהבתי".

את הכל עושה בנימין כשהוא עדיין גר בניצן, לא בדיוק המקום שבו הייתם מצפים למצוא את אחד השמות הכי חמים היום בסצנת הריקוד בישראל, "לא היתה לנו סצנה של ריקוד" מודה בנימין, " זה כנראה משהו שהגיע יותר מהמשפחה ומהבית. בן דוד שלי הכיר לי את המוזיקה השחורה אבל ריקוד לא היה משהו שגדלתי עליו עם החבר'ה, במיוחד זה לא משהו שהיה בחברה שהייתי בה בגוש קטיף. אולי החברה מהקהילה שלנו, שהיו קצת יותר "לייט" זרמו לכיוון הזה, תמיד אמרנו שנולדנו עם גרוב בקהילה".

הרגשת קצת עוף מוזר בחבר'ה?

"כן. בתור ילד הרגשתי עוף מוזר. גם גרמו לי לפעמים להרגיש ככה. אבל יש לי גישה אחרת לחיים, הייתי לוקח תמיד את הדברים בגישה חיובית. הייתי ממש מגיע לאנשים in your face ומנסה להסתדר עם כולם. הייתי גם די בולט. אם זה בתנועת הנוער בני עקיבא, אם זה במועצת הנוער. הייתי נורא פעלתן וזה גרם לי להתחבר לכולם. אבל אין ספק שהיו קשיים, אני זוכר מבטים, בעיקר בגלל החזות שלי. זו הייתה מיני גזענות אבל לא דרסטית כי בסופו של דבר כן התקבלנו בזרועות פתוחות בקהילה. היו סיפורים, היו חיכוכים אבל זה לא היה העיקר".

לאט לאט, בנימין יצר לעצמו שם בתעשייה, יצר חברים אבל הוא מודה שהאדם הראשון שהכיר בסצנה היה דן אודיז, רקדן, מורה, כוריאוגרף ובעל הקולג' לריקוד בבאר שבע. אודיז הוא דמות מוכרת, בטח אצל חובבי ההיפ הופ ובנימין מספר שכבר מהמפגש הראשון "התאהב" באודיז, "אני ודן זה סיפור אהבה" הוא מדגיש, "אני מכיר אותו שנים. ברגע שהתחלתי הוא היה הראשון שהכרתי בתחום הריקוד. הופענו יחד באיזה הופעה ענקית בתל אביב ואחרי זה כל אחד הלך לדרכו. הוא פתח את הסטודיו שלו, אני המשכתי עם הלהקה, עברתי לתל אביב. יום אחד הוא הציע לי לבוא וללמד אצלו. דבר ראשון אמרתי כן, כי זה דן. הגעתי לסטודיו בבאר שבע ופשוט אהבתי את כל מה שקשור לסטודיו. את הוויב, את ההתנהלות, ההבנה של מה רקדנים צריכים ורוצים. היה חיבור טוב. וזה לא שהיה לי קל להגיע לבאר שבע כל שבוע. אבל התלמידים, האווירה, דן והסטודיו גרמו לי לרצות לבוא כל שנה מחדש. גם אם זה היה קשה לפעמים. כשזה זה אז זה זה".

מאז, בנימין מגיע לפחות פעם בשבוע לבאר שבע ללמד בסטודיו, ככה כבר שש שנים, " שש שנים זו תקופה מאוד ארוכה. זה לא קורה הרבה. לרוב, מורה לריקוד מגיע לסטודיו כלשהו לשנתיים, שלוש ואז מחליף סטודיו. ככה גם אני הייתי, זה המקום היחידי שהשתקעתי בו. אני מגיע פעם בשבוע, לפעמים יותר לסדנאות וקורסים. מלמד תלמידים מכיתה ו' ומעלה. אני חלק מצוות המורים של הסטודיו. כשאני מגיע, אני קודם כל מלמד אותם על סגנון הריקוד שלי, על עוד סגנונות וטכניקות. איך לעמוד על במה, איך בונים להם ריקודים. בסוף השנה יש בדרך כלל מופע ויש גם קבוצות תחרותיות שאנחנו שולחים לתחרויות. אנחנו מלמדים אותם להיות רקדנים. זו השורה התחתונה".

אם תשאלו ברחבי הסצנה על בנימין, תשמעו סופרלטיבים כמו, "הוא רקדן מטורף", "יש לו אחלה גרוב" ועוד. בנימין פילס את דרכו והיום נחשב לאחד הרקדנים המובילים בסצנה. עד כדי כך שהוא הכוריאוגרף הראשי של שניים מהאומנים הכי גדולים היום. מרגי ואלה לי, "גם מרגי וגם אלה לי האמת הגיעו אליי" הוא מספר על הקשר עם שני כוכבי הנוער, "אני עוסק הרבה בריקוד, אני עושה סדנאות בכל הארץ. כמובן שהיום אני מעלה סרטונים. מרגי הכיר אותי לפני. הוא היה מגיע לסדנאות שלי עוד לפני שהיה כוכב. ככה הכרנו. ואז אחרי הכוכב הבא הוא הציע לי לעבוד ביחד. מאז אנחנו ביחד צמודים, למעשה ביחד מאז שהוא התחיל. אני הכוריאוגרף שלו. כל מה שקשור לריקוד אצל מרגי זה אני. זה יכול להיות קשור להופעות, לקליפים, להופעות בטלוויזיה. כל מה שקשור לתנועה ולתזוזה אצל מרגי אנחנו עובדים ביחד. אני מנהל את כל עניין הריקוד וחלק מהצוות ומהחלק האומנותי  אנחנו עובדים בשיתוף פעולה, ו-99 אחוז מהריקוד של מרגי שאתם רואים בא ממני".

עם מרגי. צילום: אלבום אישי

האמנת שהוא יהיה כזה כוכב גדול?

"האמת שכן. מהרגע שהוא דיבר איתי וראיתי אותו בכוכב הבא ידעתי שזה הולך להיות מטורף. גם ידעתי שיהיה חיבור מדהים ביני לבינו. אנשים שמכירים אותנו אומרים שזה זיווג משמיים. אנחנו אוהבים את אותם הדברים אז החיבור האומנותי נורא קל לנו".

ומה לגבי אלה לי?

"גם היא הכירה אותי דרך העבודה שלי עם מרגי ובכלל. אנחנו עוברים תהליך עכשיו ביחד. בניתי לה מופע שהיה אמור לקרות ואז הגיעה הקורונה והכל נעצר.  עשינו לה את הקליפ הראשון ויש עוד פרויקטים בעתיד".

במהלך צילומי הקליפ עם אלה לי. צילום: תום סיימון

אתה עובד גם בבאר שבע וגם בתל אביב. איך הרמה שלנו לעומת מקומות אחרים?

"תראה, לא סתם אני מגיע לבאר שבע כל שבוע כבר כמה שנים. הדרומיים יודעים להזיז את הגוף. חד וחלק. אני חושב שכשיש הדרכה נכונה וכשנותנים את הכלים הנכונים שאפשר לתת ואת הרצון,  השמיים הם הגבול. אז כן, נותנים פה בראש, חד משמעית. הרמה גבוהה ואנחנו מתפללים להתפתח ולגדול עוד".

אתה פחות בפרונט, אתה עובד איתם צמוד אבל פחות רואים אותך על המסך…

"נכון. אני אוהב את מאחורי הקלעים, אני אוהב ליצור ולא בהכרח להיות המוצר. בילדות שלי תמיד הייתי המוצר, הייתי זה שהוביל את הכל. עכשיו בא לי ליצור את הכל, את כל מה שיצא לי להתעסק איתו בילדות. להבין את הכל, איך הדברים עובדים. זה מה שמעניין אותי, להיות בפרונט או להיות הכוכב זה לא מרגש אותי. אני רוצה לעבוד עם הכוכבים הכי גדולים ולעשות את המופעים הכי גדולים. להגיע לחו"ל ולעבוד עם אמנים מחו"ל. להגשים כל חלום בתחום".

 

 

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה