שנה לא פשוטה עברה על מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך רם זהבי. ביום בהיר אחד בתי הספר נסגרו בעקבות הקורונה ומאותו הרגע מערכת החינוך אותה הכרנו השתנתה. מאז החזרה לבתי הספר, בכל יום אנחנו שומעים על עוד בית ספר שנסגר וה1.9 הופך להיות יעד לא ברור, "המדינה מגובשת מבחינת מה הולך להיות עם הקורונה? אף אחד לא יודע. במשרד החינוך, לפי הנחיית השר (יואב גלנט), הוקמו 9 ועדות שונות, שעוסקות בהיערכות מערכת החינוך ל-1 בספטמבר, בהיבטים השונים של השפעת הקורונה, כפי שאנחנו מתרשמים היום, על מערכת החינוך בעתיד. 9 הוועדות הללו בוחנות גם היבטים שהם מקרים ותגובות, כמו למשל מה קורה כשיש חולה מאומת, איך נכון לסגור, איך מביאים את ההודעה, איך פותחים בית ספר מחדש, שזה התגובה שלנו למצבי חירום" אומר זהבי.

בוא נחזור לתחילת התקופה של הקורונה במחוז דרום של משרד החינוך. איך נערכתם אליה?

"לקורונה מבחינת המחוז היו כמה תצורות; תצורה ראשונה מאוד משמעותית הייתה שהמשק יצא לחופשה מאולצת. עוד לפני שאני עוסק בשאלת בתי הספר, אנחנו חדלנו את פעילותם של עובדי המחוז (מפקחים, מדריכים, פקידים), וכולם נשארו בבית, כחלק מעובדי המדינה. לכן, יכולתנו להמשיך ולנהל מערכת חינוך, ברגע אחד הצטמצמה לכוח מצומצם בלבד; עמדנו על 43 עובדים מתוך גוף שיש בו בשגרה יותר מ-300 עובדים. נתנו רק את שירות המאסט. ההחלטה שלנו הייתה באותם ימים, לא לעסוק בלמידה אלא בתמיכה במערכת. ולכן, השארנו את האנשים שיכלו להנחות את המורים בהוראה מרחוק ואת המנגנונים שימשיכו לשלם להם למשל שכר והעברות כספיות לרשויות המקומיות ולספקים. לא רצינו ליצור כאוס חברתי כלכלי. לכן, השארנו את אלה שיבטיחו שגלגלי החיים ימשיכו לנוע. זאת הייתה ההתחייבות הראשונה שלנו, ועמדנו בה בהצלחה. ואני מזכיר לכולם שהיינו בערב פסח. דאגנו לתת שירות לכל אלה שקשורים אלינו, ויש לנו לא מעט גורמים שקשורים למערכת החינוך: עובדים ישירים ועובדים בהעסקה היקפית, לדוגמה קב"טים, פסיכולוגים, עובדים עם נוער בסיכון ומתגברים ללימודים. לכל אלה משרד החינוך דאג להמשך התפרנסותם, העסקתם והזרמת שכר, וזה לא היה מובן מאליו. תצורה נוספת הייתה הפעלת מערכת החינוך במצב חירום. ופה לא נדרשנו לשידוד מערכות יוצא דופן, היות שמערכת החינוך של מחוז דרום ערוכה כל הזמן למצבי חירום. למה? היות שקיימנו בשנה האחרונה 8 סבבים של מצב ביטחוני, 8 פעמים עברנו להפעלת המנגנון במצב חירום. אנחנו מורגלים בזה, ויש לנו שגרה ושלד ארגוניים, ואנחנו יודעים לעבור באופן מהיר יחסית ויעיל משגרה לחירום".

וכך "השתמשנו בקורונה בפלטפורמה של שעת החירום הביטחונית, בדיוק לפי אותם מודל, תבנית וסדר כוחות. וזה פעל באופן מצוין. זאת אומרת, לא הלכנו לאיבוד עם האתגר, שלטנו בו, והוא מבחינתנו עבד טוב. אני רוצה להגיד שאנחנו עד היום מתנהלים ככה, עם חדר מצב יומיומי שמקבל החלטות, מנטר נתונים, ועוקב אחרי ההתפשטות של הקורונה בשטח. כל החלטה על סגירת גן, בית ספר, כיתה או כל מסגרת אחרת, מתקבלת בשותפות של חדר המצב המחוזי והרשות המקומית. חדר המצב מנהל בסיס מידע של נתונים ספציפיים על כל חולה מאומת, קבוצה נבדקת, תוצאות בדיקות והנחיה של משרד הבריאות לגבי בידוד מרגע ההודעה כולל כל משך הבידוד והחזרה לשגרה. המחוז הדרומי של המשרד בראשות פרופ' מיכאל גדלביץ' נמצא איתנו בקשר יומיומי, ויחד איתו ועם צוותו אנחנו מקבלים החלטות ומנתחים אירועים. ובעניין הזה מצב החירום מבחינתנו לא חלף, אלא אנחנו נמצאים ממש בתוכו".

בכל יום אנחנו שומעים על מוסד לימודי כזה או אחר שנסגר, ולהורים יש טענות רבות על אופן הטיפול…

"אני חושב שאנחנו עושים את העבודה טוב; קבלת החלטה על סגירת מוסד מתבצעת תוך שיקול דעת מאוד רחב, עם הבנת המשמעויות שיש לזה על עצמאות ההורים ואפקט החרדה שזה יכול לחולל בקהילה. מנגד, עומדת בפנינו המחויבות למנוע ככל האפשר התרחבות של המגיפה במקומות בהם נמצא חולה מאומת. וכשאנחנו מבחינים בתופעה שיצאה מפרופורציה ביישוב קהילתי קטן של כמה משפחות, וכשאנחנו מוצאים שיש 4, 5 מוסדות חינוך בעיר גדולה, אנחנו בהחלט מקבלים החלטת סגירה, שתפקידה למזער את הסכנה בהתפשטות המגיפה. יש לנו במערכת החינוך אחריות לימודית, אבל גם חברתית. הפרטנרים שלנו לקבלת ההחלטות הם ראשי הרשויות שאחראים על ביטחון ציבור התושבים שלהם ופרנסתם ושגרת החיים ביישוב. במקום שאנחנו מוצאים שיש תשתית טובה לפתוח, אנחנו פותחים. ובמקום שאנחנו רואים שיש עדיין חשש חלילה להדבקה, אנחנו  נמנעים מלפתוח, ולוקחים עוד יום עד למיצוי תהליכי בדיקות. ואנחנו במצב החירום הזה באופן מתמשך".

היו לך באופן אישי רגעים מסוימים, ב-3 חודשים ויותר שעברו, שהיו קשים במיוחד בניהול המשבר הזה?

"בטח. היו שעות קשות. אני לא רוצה לתת דוגמאות של רשויות, אבל כשאתה בשבוע אחד, תוך יומיים שלושה, מזהה ב-3 רשויות גדולות שגרים בהן מאות אלפי תושבים ביחד התפרצות בלתי נשלטת, אתה אומר, תשמע, לאן נגיע? אני רוצה לציין שפתיחת מערכת החינוך שמה אותנו קצת בחזית, מבחינת האוכלוסייה; היו אנשים שמיהרו להעביר ביקורת על הפתיחה. נכון עשו מנכ"ל המשרד והשר, שהציגו את הנתונים ברמה הלאומית, והראו שגם כשאנחנו סוגרים 10 בתי ספר זה עדיין אחוז שולי ביחס לכלל האוכלוסייה. ובזה הם השיבו לאלה שטענו שבתי הספר הם מדגרות. אני רוצה לומר כאן אמירה חד משמעית, וזה נכון גם להיום וגם ל-1 בספטמבר: בתי הספר אינם ולא היו לרגע מדגרות. גם במקום שסגרנו לפי הנחיית השר, בעצם הפכנו את בתי הספר לקהילות סטריליות, ומנענו המשך הדבקה. בכל המקומות בהם ביצענו חקר של מקורות ההדבקה, גילינו שהמקורות ב-99 אחוזים מהמקרים הגיעו מהמרחב הקהילתי משפחתי; ילד הלך ליום הולדת, פגש את סבתא שלו, שהגיעה מעיר אחרת והייתה חולה, והדביקה את הילד, הילד בא למחרת לבית הספר, גילינו חולה מאומת, וסגרנו את המוסד. לא משום שהילד הדביק את חבריו, והוא גם לא נדבק משם או מהמורה; הוא נדבק מסבתא שלו ביום ההולדת. עוד דוגמה: גננת הלכה לגן, וגילינו שהיא חולה מאומתת. עשו לה חקירה, ובינתיים סגרנו 3 גנים, כי היא ישבה לכוס קפה עם הסייעת והסייעת השנייה וחברתה הגננת מהגן ליד. הציבור ראה 3 גנים סגורים ו-90 ילדים בבית, ואמר שזה מדגרה. זה ממש לא נכון. הלכנו לבדוק מה מקור ההדבקה: הגננת הראשונה הייתה בחתונה, ונדבקה כי לא שמרה על מרחק חברתי, לא שמה מסיכה, והתנשקה עם הדודות של החתן והכלה, והביאה את זה לתוך עבודתה. ככל שחקרנו מקרה אחר מקרה, התבררה חשיבות הבגרות גם של עובדי ההוראה והעובדה שבתי הספר איך שלא נסתכל על זה, חיים מתוך תקנון, כחלק מאורח החיים. מורים חלק מתפקידם זה להורות לתלמידים איך להתנהג, נכון ואסור. אז, כשאמרו להם שתפקידם להורות לתלמידים לחבוש מסיכה, נכון שזה לא נוח ולפעמים מביא לחילוקי דעות והופך למריבת חתול ועכבר, הכל נכון, אבל בסופו של דבר, המורה נשאר בתפקידו המסורתי כבעל סמכות, והתלמיד נשאר בתפקידו המסורתי, וברוב המקרים מקבל את הנחיות הסגל החינוכי איך נכון להתנהג. ונשמרה שם, למרות הקושי, סביבת חיים נורמלית, מאוזנת, לא מדביקה. מעטים המקרים שילד נדבק מבן כיתתו החולה, בודדים".

אז, בדיעבד, זאת הייתה טעות לסגור את מערכת החינוך? כי לפי מה שאתה אומר היה עדיף שהתלמידים יהיו במערכת, ואז הם היו נדבקים פחות…

"לא, אף אחד ממקבלי ההחלטות בתחילת התהליך לא ידע איך הקורונה מגיבה; אני מזכיר לך שבתחילת הדרך עוד לא הייתה חובת חבישת מסיכות, ולא ידעו אם מסיכות זה טוב או רע. בתחילת התהליך אמרו לשים כפפות, אחרי זה אמרו להוריד את הכפפות, לא ידעו כפפות כן כפפות לא. לא ידעו גם מה מעביר הדבקה. משטחים? אמרו לנו אולי כפתור המעלית, אולי הברז בכיור. לא בדיוק ידעו להסביר מה זה הקורונה ואיך היא מגיבה? ולכן, היה נכון לסגור לשעתו, כדי ללמוד את התגובות, ולהשיג יותר מידע מהארץ ומהעולם. היום, הילדים באים בלי כפפות, ואף אחד לא הולך עם כפפות לעבודה גם. אנחנו לוחצים על המעלית, שוטפים ידיים, והכל בסדר. אנו שמים מסיכה, שומרים על ריחוק חברתי, לא מדביקים ברוק אחד את השני, ולא מנשקים נשיקות גוף. אלה דברים שאנחנו מקפידים עליהם, ואנחנו יודעים שזה מונע את התפשטות המחלה".

גם בימים האלה של עלייה בתחלואה, מה שאתה אומר תקף, שבתי הספר הם לא מדגרה?

"חד משמעית. גם כששלחנו את התיכונים הגדולים של באר שבע הביתה, עם 1,400 תלמידים כל אחד, בגלל חולה מאומת אחד, החולה לא נדבק בתוך התיכון, ו-1,400 ילדים לא נדבקו ממנו. שלחנו אותם הביתה כדי למנוע אפשרות שיידבקו. אם לא היינו נוקטים את המדיניות הברורה הזאת שמעבירים הודעה מיידית, אומרים להורים: שלום, התגלה בקהילת בית הספר חולה מאומת. החל מרגע  זה, הקהילה הולכת הביתה, לא לבידוד רפואי ובחדר, אלא עד לסיום תהליך החקירה. בתהליך בחנו את המגעים, מעגלי הקשר וכל הנתונים האפשריים שריכזנו סביב הדבר הזה. בהתחלת התהליך, לקח לנו 5 ימים לייצב את הסיפור כולו. ככל שהשתכללנו, וגם משרד הבריאות השתכלל, יכולנו לסיים תהליכי חקירה גם ב-48 שעות, וקיבלנו תמונה מלאה. ואז, מיקדנו את הבידוד והשבתת בית הספר על קבוצות התייחסות מצומצמות, נקודתיות: הילד היה רק בשכבה שלו, בכיתה שלו או בכיתת הגן, רק 10 מורים פגשו אותו, אלה שלימדו אותו באופן ספציפי. והנקודתיות הזאת הייתה כירורגית, ואיפשרה לנו לשחרר את שאר בית הספר לשגרה. זה קרה בבאר שבע במקיפים הגדולים, ושחררנו אותם, והחזרנו אותם לשגרה. אנחנו נמצאים היום במקום שרוב המקומות חזרו לשגרה".

לסיום, הלימודים עד עכשיו היו וולונטריים, ולא אוכפים את חוק חינוך חובה. האם גם ב-1 בספטמבר זה יהיה וולונטרי או שעוד לא התקבלה החלטה?

"הלימודים לא וולונטריים. המילה 'וולונטרי' היא קיצונית מדיי. נכון שאנחנו לא אוכפים חוק, אבל אנו בקשר עם כל תלמיד ותלמיד. ואנחנו יודעים לומר שמי שלא מגיע זה בגלל חשש, משום שבתוך ביתו פנימה יש קבוצת אנשים בסיכון, או ההורים או סבתא שגרה איתם או אחד האחים חולה באחת המחלות שהופכת אותו לחבר בקבוצה בסיכון. אין מי שבוחר לא להגיע, כי הוא מנצל את השעה לבטלנות לימודית, אין דבר כזה. ואם יש דבר כזה, זה בשוליים של השוליים של השוליים, אותה חברה שתמיד נמצאת בסיכון לנשירה. ולכן, המילה 'וולונטרי' לא עושה צדק עם אלה שלא מגיעים; הם לא מגיעים מסיבות מוצדקות, לא מסיבות לא מוצדקות. ב-1 בספטמבר יש ציפייה שלמעט האוכלוסיות שנמצאות בסיכון ואלה שנמצאים בבידוד רפואי של משרד הבריאות, שאר התלמידים יגיעו ללמידה. אנחנו כמערכת ממשלתית, כפי שתיארתי גם בדברים שלי, ניהלנו מעקב יומיומי על קהילה מאוד רחבה של 40 רשויות, כשגורם הקשר שלנו הוא 26 אלף עובדי הוראה ו-300 אלף תלמידים. אלה גורמי הקשר, שהזינו אותנו במידע ביחס להתנהגות הנגיף והתפשטות התחלואה. ואז, מיד הגבנו, גייסנו את כל המערכות סביבנו, ונקטנו בפעולת מנע".

ומנהל המחוז מסיים באזהרה משולבת בתקווה: "אנחנו נכנסים לתקופת הקיץ והחופש; בתקופה הזאת, המערכת שלנו פחות פעילה, ולא כל התלמידים פוגשים כל יום את כל המורים. 300 אלף תלמידים ו-26 אלף מורים, סוכנים שהיו לנו באופן יומיומי והעבירו כל מידע, נמצאים עכשיו בעצימות אחרת. אני מבקש לקרוא להורים בחודשי הקיץ להפוך את הבית למרחב בטוח ואת ההתנהלות המשפחתית לבטוחה, ולסגל הנחיות שמירה מהתפשטות קורונה גם בתוך התא המשפחתי, כדי שנחזור ב-1 בספטמבר, לא עם יותר היקף תחלואה שהיה לנו בחודשיים האחרונים. וכדי שנגיע לאותו מצב, זה דורש אחריות מאוד גבוהה של הקהילות האזרחיות (הורים, עובדי רשויות מקומיות, ילדים ונוער) בכל פעילויות הקיץ. אני שומע על הפעילות במרחב הפנאי, חופי הים ומגרשי הספורט ובריכות השחייה. ועכשיו זה יהיה גם במרחבי הבילוי, באולמות התיאטרון, באולמות הקולנוע, במסעדות, בקניונים, בפעילות שמה ככל שהחברה תקפיד על כללי ההיגיינה, אנחנו ב-1 בספטמבר נמצא יותר תלמידים בכיתות, יותר מורים בריאים, ונשמור על שגרה. אני מייחל ומתפלל לזה. נאחל לעצמנו שנת לימודים טובה ומוצלחת".

**