למרות שתמיד רצתה לשרת ביחידה קרבית בצה"ל, נפסלה גל אור מלהבים משירות קרבי בצבא, כשהגיעה לצו הראשון שלה, עקב משקלה החריג (118 ק"ג!), למרות שהיא מתנשאת לגובה של 1.80 מטר. גל לא ויתרה, ובמאמץ בלתי מבוטל, בעיקר בסיוע אביה הקצין הבכיר (פרטים בהמשך…), הצליחה להוריד יותר מ-40 ק"ג ממשקלה, ולהתגייס לחטיבת החילוץ הצה"לית (ראה מסגרת). בימים אלה, היא סיימה את הכשרתה בגדוד "שחר", וקיבלה את הכומתה הכתומה של החטיבה.

הרבה יותר קל לשמור על המשקל בצבא. גל אור מסיימת מסע כומתה | צילום: דו"צ

גל, הבת הבכורה של אלוף משנה במילואים משה אור (שבתפקידו האחרון בצבא שימש כנספח צה"ל בצ'ילה, וקודם לכן היה מפקד חטיבת "הצנחנים", ויש לו בן נוסף, אח לבתו הבכורה), מספרת ל"שבע": "גרתי בצ'ילה 3 שנים, כשהייתי בכיתות ז' – ט' ובת 11 – 13; זה היה ממש טוב, שלוש השנים הכי טובות, נראה לי, שהיו לי בחיים עד היום. אחר כך, למדתי בבית הספר 'אשל הנשיא', ובאמצע כיתה י"א עברתי לתיכון 'מיתרים', ותגברתי ספרדית ואמנות".

איך מגיעים למשקל של 118 ק"ג?

"פשוט, אוכלים לא בריא. תראה, מאז שהייתי ילדה קטנה, בגלל אבא שלי, מאוד נכנס לי העניין הזה של קרבי, קרבי, קרבי, ורציתי מאוד לשרת בלוחמה. בצו ראשון פסלו אותי, למרות שאני 1.80 מטר, בגלל המשקל הגבוה. אמרו לי שללוחמה לא אתגייס, ושאם אמשיך ככה, לא אתגייס בכלל. בהתחלה, היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה, אבל אבא שלי מאוד עזר לי להרזות, ואחרי הצו הראשון אמרתי שאני מרזה, ומתגייסת 75 קילו, והתגייסתי 74. אכלתי הכל, פשוט הפחתתי בכמויות, ועשיתי ריצות והליכות".

לאחר גיוסה ב-7.3 השנה, הוצבה גל בחטיבת החילוץ, אך ה"שידוך" הזה לא ממש התאים לה מיד: "כשהייתי בטירונות 3 חודשים, רציתי לרדת מזה; לא היה לי טוב, אבל בשלב המיון המתקדם שנמשך 4 חודשים, ממש התחברתי לאנשים יותר, וזה כבר נהיה הרגל לבוא לשבועיים רצוף. בהתחלה, זה קשה להתרגל. אחר כך, זה נהיה רגיל לגמרי וחלק מהלו"ז שלך. הגעתי לחטיבת החילוץ אחרי שקראתי עליה, ראיתי שזה קרבי לבנות, ומאוד התעניינתי בכל זה. גם חברים שהתגייסו לפניי לחילוץ והצלה, אמרו לי כמה שזה טוב".

האם היו לך משברים בגלל קשיים נפשיים או פיזיים?

"מבחינה נפשית, זה היה הרבה יותר קשה, ופיזית לא היה לי קשה כמו שחשבתי שיהיה לי; להיות רחוק מהבית ולא להיות בקשר טלפוני רציף עם חברים ובני משפחה, זה קשה, כמו גם כל המסעות שהרבה יותר קשים נפשית מאשר פיזית. קרו גם דברים בבית, שממש השפיעו עליי רגשית, והייתי תקועה כאן שבועיים רצוף, כשלא היה לי שום דבר לעשות עם זה. אבא שלי היה בקשר איתי בטלפון ממש בכל דבר. אולם, כמו שאמרתי, רק בטירונות רציתי לעזוב, אחרי שהתרחשו דברים בדרך במהלך 3 החודשים, שגרמו לי לנסות להיות בבית יותר, וזה קצת 'הוריד' אותי. לא הייתי גם מחוברת לאנשים כל כך, אבל לאחר מכן, כשמתחברים לאנשים, מבינים כמה שטוב וכיף כאן".

על התהייה המתבקשת, איזה סוג של כיף יש בדיוק בשירות קרבי לא פשוט, היא משיבה: "החברה כיף; כולם אוכלים את אותו חארה, ובכל זאת יש צחוקים, ואתה מחייך כל היום. עכשיו, כל הפלוגה שלי עולה ביחד לעשות קווים (תעסוקה מבצעית – י.ס.ד) בערבה", הכוללת שמירה על ביטחון האזור, סיורים, ביצוע מעצרים וכדומה, וגם "שמירות בש"ג ומטבחים".

לסיום, מהן התוכניות שלך להמשך השירות?

"בינתיים, אני נשארת איפה שאני, וטוב לי. נותרו לי עוד שנתיים וחודש לשרת, כי בת בקרבי משרתת שנתיים ושמונה, כמו גבר. אגב, זה הרבה יותר קל לשמור על המשקל בצבא. יש אומנם, הרבה פיתויים, אבל הפעילות הפיזית שאתה עושה מוציאה הרבה יותר אנרגיה ממה שאתה מכניס"…

חטיבת החילוץ: לוחמים ולוחמות ביחד

חטיבת החילוץ הוקמה ב-2013 תחת השם "נפת אלון". בעקבות תר"ש (תוכנית רב שנתית – י.ס.ד) "גדעון", הוחלט במרץ 2016 לאחד את נפת אלון עם בה"ד 16, וכך נוצרה חטיבת החילוץ, כפי שהיא מוכרת כיום. בסיס האם של היחידה ממוקם בצריפין.

החטיבה כפופה לפיקוד העורף, ומורכבת מארבעה גדודים: "שחר" (498), "קדם" (489), "תבור" (894) ו"רם, (668). הגדודים תופסים קווי חי"ר (חיל רגלים – י.ס.ד) באיו"ש (אזור יהודה ושומרון – י.ס.ד), מצרים ובקעת הירדן, ועורכים מארבים ומעצרים וסיורים בגזרה.

חטיבת החילוץ היא חטיבה מעורבת, ומשלבת בכל פלוגותיה לוחמות חילוץ לצד לוחמים. מרבית החיילים ביחידה הם חיילי סדיר, שעוברים הכשרה ייעודית של חטיבת החילוץ, ולאחריה מתפקדים כמחלצים מצילי חיים באתרי הרס ואב"כ (אטומי, ביולוגי כימי – י.ס.ד) ובנוסף כלוחמים בצה"ל. החטיבה לקחה חלק במבצע "צוק איתן", כשעוד כונתה "נפת אלון", ומשתתפת בפעילויות חילוץ והצלה רבות בארץ ומחוצה לה, כחלק ממשלחות סיוע הומניטריות.