הכל התחיל לפני ארבע שנים. הוזמנתי לארוחת ערב חגיגית אצל חברה. החלטתי ללכת למרות שידעתי שאני לא מכירה שם אף אחד. נכנסתי לביתה קצת מהוססת, ועברתי אל מול חבורה גדולה של אנשים שהכירו אחד את השניה. שיחקתי קצת בטלפון כאילו יש לי עשרות מיילים חשובים ויצאתי לכמה שיחות קצרות, כדי להפיג את המבוכה שלי. אחרי כחצי שעה התיישבנו ליד השולחן שהיה ערוך למופת. ממש השקיעה, חשבתי לעצמי בעוד שאני נזכרת כמה קשה לי לאכול ליד אנשים שאני לא מכירה. בזמן שתכננתי איך לתרץ את הסיבה שאני רק משחקת באוכל ולא באמת מכניסה שום דבר לפה, ראיתי אותו. הוא ישב מולי, בטוח בעצמו, לא מסתכל לצדדים ומרוכז בסטייק שמונח לו על הצלחת. סימנתי בעיניים לחברתי במבט שלא משתמע לשני פנים והיא לחשה לי את שמו ואישרה שהוא פנוי. הסתכלתי עליו כל הארוחה והבנתי שמעכשיו הוא המטרה שלי.

אחרי האוכל הוא יצא למרפסת ואני יצאתי אחריו, ניסיתי לפתח שיחת חולין בעוד שהוא מתעסק ללא הפסקה בטלפון והסתכל עליי במבט לא מתעניין. אחרי דקות בודדות הצטרפו אלינו עוד אנשים והרגשתי שאיבדתי את היתרון שלי. חזרתי לתוך הבית בבושת פנים. יום אחרי ביקשתי מהחברה המשותפת שלנו לתת לו את הטלפון שלי בעוד שהיא רומזת לי בעדינות שהוא לא בשבילי. אבל התעקשתי כי הוא המטרה שלי ואני צריכה משהו להתלות בו.

באותו יום הוא צלצל והציע שנצא בערב, כל הגוף שלי התרגש. החלפתי עשרות שמלות וחיכיתי בסבלנות עד שהוא יאסוף אותי. הדייט הראשון היה זורם ומרגש, אני הרגשתי שהשגתי את מה שרציתי והוא גרם לי להרגיש כאילו באמת יש בי משהו. אני זוכרת שניסיתי להיות מאופקת אבל הפגנתי ביטחון מזויף, רק שירצה אותי חשבתי לעצמי. חזרתי הביתה מאושרת בחלקי, אחרי כמה דקות הוא סימס לי ופצחנו בשיחה קולחת שהלכה והתדרדרה ובסופה החלטתי שאני מסיימת את הסיפור הזה.

היום, אחרי ארבע שנים אני עדיין במחול שדים מטורף ולא מצליחה לעצור. אחרי פעמיים שסיימתי את הקשר וחזרתי אליו חשבתי שהפעם זה זה, ומפה נעלה לדרך המלך שתוביל אותנו לחופה. למראית עין הכל עבד נכון, אבל האכזבה והפחד להיפגע כבר היה מושרש כל כך עמוק שלא הצלחתי להיפתח, לרגש ולהתרגש. הייתי עמוק בתוך מעגל קסמים של עינוי עצמי וסבל שרק אני חוויתי. הרגשתי שאני קלועה בתוך בועה שלא ניתנת לפיצוץ. אחרי כמה חודשים הוא אמר שזה לא מתקדם ושהוא החליט לצאת עם אחרות. נקרעתי מבפנים והרגשתי כישלון. המטרה שלי ברחה לי ואיפה אני אמצא עכשיו מטרה חדשה?

שמעתי שטוב לו, שהוא במערכת יחסים יציבה, שהם עברו לגור ביחד ולקחו כלב וזה עניין של זמן עד שהם מתמסדים רשמית. אני כבר הייתי במקום אחר, אחרי שתי מערכות יחסים עם עבודה טובה וקצת יותר ביטחון, אבל כל פעם ששמעתי את שמו, הבטן שלי התהפכה וכל פעם שראיתי אותו באירועים חברתיים דפק לי הלב בעוצמות לא הגיוניות.

לפני כמה ימים הוא יצר איתי קשר, סיפר לי שהם נפרדו, שהוא שלם עם ההחלטה ושהוא רוצה לראות אותי. נבהלתי, אני לא יכולה להיכנס לשם שוב, רק הגעתי למצב שבו חיי נמצאים במקום בריא ונכון. לא הצלחתי לסרב ונפגשנו. עכשיו אני שוב נמצאת במעגל של הרס עצמי, בלבול והבנה שאולי לא מגיע לי משהו טוב יותר.

עכשיו אני מבינה שאני מתה מפחד. מתה מפחד לתת מעצמי, להיפתח ולהיות מאושרת. עכשיו אני מבינה שאני מפחדת מדחייה ומאכזבה שמתבטאת בכעס ומרמור. עכשיו אני יודעת שכדי לייצר זוגיות בריאה צריך להיות אמיצים, להעיז ולומר את מה שמרגישים, אבל בעיקר להאמין בעצמך. צריך שניים לטנגו ואני לא מצליחה להיות המובילה. עכשיו אני מבינה שאני לא קורבן בסיפור הזה ולא נקלעתי אליו בטעות, אלא בחרתי להיות שם וזה מעציב אותי יותר מהכל.

"יש לי חולשה אליך" אמרתי לו אתמול בערב, הוא הסתכל עליי ולא אמר מילה. נראה לי שאני צריכה לחפש מטרה חדשה.