עצרת, בהנחיית ד"ר אבשלום קור, פתחה אמש (רביעי) את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבאר שבע. ל"שבע" נמסר, שראש העירייה רוביק דנילוביץ', נשא דברים באירוע, ולאחר מכן הדליקו 6 שורדי שואה, תושבי בירת הנגב (אבלוניק לינה, אונטרמן מרים, אלוש שמעון, הירש זליג, שולט יוסף ושוסטר גוסטה אודל), נרות לזכר 6 המיליונים.

בתום הדלקת הנרות, קרא רב העיר וראש אבות בתי הדין הרב יהודה דרעי שליט"א פרק "תהלים", נאמר קדיש בידי הרב ישראל חדאד שליט"א, ו"אל מלא רחמים" נשא יוסף פוירליכט. בהמשך, העלו תלמידי מקיף ג' את המסכת "הו מאדרה", סיפור אהבה באושוויץ; הטרגדיה של קהילת יהודי סלוניקי שזורה בסיפור אהבתם הבלתי אפשרי של עליזה ועובדיה, שהחל דווקא במקום שבו המוות מרחף מעל ראשם, במחנה ההשמדה אושוויץ.

טקס יום הזיכרון | צילום: באדיבות עיריית באר שבע

במבואת המשכן, הוצגה התערוכה "השואה והתקומה במשיכת מכחול" של שורדי שואה חברי ארגון "עמך" באר שבע ובני הדור השני. במסגרת פרויקט "לכל שם יש נר" להנצחת קורבנות השואה, הדליקו המשתתפים באירוע נר נשמה, הנושא תווית עם שמו ופרטיו של אדם שנספה בשואה.

נאום דנילוביץ': "ניצולות וניצולים, לוחמות ולוחמים, מכובדיי. האנושות במבחן הזמן. 80 שנים חלפו מתחילתה של מלחמת העולם השנייה. המלחמה הגדולה ביותר, שידעה האנושות. מסע הציד המטורף של בני אדם, צמאי דם, שרצח, טבח והשמיד 6 מיליון מבני עמנו. ברגע, בנקודת זמן אחת. המפלצת הנאצית הפכה את רצח העם לתוכנית עבודה יומיומית. ממש כך, בכל יום השגרה הייתה לקום ולהרוג: ילדים, נשים, מבוגרים. בכל שנייה, דקה, שעה: רצח, טבח, הרג. לאורך השנים, עם הזמן, אני מביט בעיניהם של ניצולי השואה, עמוק לתוך עיניהם, מבלי לשאול. מנסה רק להבין, אך לא מצליח. השתיקה שלהם רועמת, העיניים זועקות. בחלוף הזמן, המחשבה מתעתעת. בי, בנו. היא נודדת בין דמיון למציאות. על מה חשבו אז, בזמן אמת, הילדות והילדים? מה העלו בדמיונם, בשעה שהמציאות האכזרית לא ריחמה עליהם? דמיון מול מציאות. והזמן לא עוצר. הילדים שנלחמו כדי לחיות, אלה שהתקיימו מפת לחם במשך כמה ימים, מי שנאבקו בקור המקפיא ללא שמיכה חמה, לבד בלי הורים, שרדו לבסוף את התופת. הם ניצחו! עלו ארצה, היו שותפים בהקמתה של המדינה היהודית, הפכו להורים, לסבים ולסבתות, עם ילדים, נכדים ונינים. וכך, ברגע אחד, האחריות לסיפור ההיסטורי של העם שלנו, עוברת אלינו; הדור שלא היה שם. המחויבות שלנו לשאת את הלפיד, לדבר, לתעד, ולספר את הסיפורים כפי שקרו באמת, במציאות. עכשיו, בזמן הזה, אני תוהה מה עובר בראשם של הילדים של היום. הילדים הרכים שלנו, שנולדו כאן, בארץ שלנו. במדינת ישראל. אלה שזוכים, ברוך ה', מהשפע ומכל הטוב והמתוק, שארצנו הטובה מעניקה להם. הם שנולדו לעולם טכנולוגי עשיר, של משחקי מחשב, כאלה שהופכים מציאות מדומה לכאילו מציאות. על מה הם חולמים? מה הם מדמיינים?

טקס יום הזיכרון | צילום: באדיבות עיריית באר שבע

"האנושות במבחן הזמן. זה הזמן שלנו: הורים, אחים ואחיות, קרובי משפחה וחברים. במרוץ החיים של כל אחת ואחד מאיתנו, בואו ניקח חצי שעה בלבד, חצי שעה אמיתית, לא וירטואלית, מעולמם העמוס במידע של הילדים, ונספר להם, פשוט נספר להם, את סיפורי הגבורה של הילדים של פעם. לצערנו ולכאבנו, ניצולות וניצולי השואה, אלה שהיו פעם ילדים, הולכים ומתמעטים. הזמן לא פוסח גם עליהם. כל עוד הם כאן איתנו, יש לנו מחויבות מוסרית להקשיב להם. בואו ניתן לילדים ולבני הנוער לשמוע אותם, לגעת בהם, להרגיש אותם, ולחבק את גופם. לרגע אחד, במציאות. על אמת. אחרי הכל, העם שלנו ניצל מהשמדה. את זה, אולי בלתי אפשרי להסביר לילדים של היום, אבל חובה לעשות זאת. במציאות אחרת, לא היינו פה. כולנו. אז, בואו ביחד ננצור את הזמן. נדבר ונספר, נזכור ונזכיר. זה קרה לעם שלנו, בעולם שלנו. רק לא בזמן שלנו. זה התרחש במציאות, לא בדמיון. זה הזמן ואנחנו, אנחנו והזמן"!

רוביק דנילוביץ' בטקס | צילום: באדיבות עיריית באר שבע

הבוקר (חמישי) נערך באנדרטת השואה הסמוכה לבית "יד לבנים", טקס זיכרון לשואה ולגבורה, בביצוע תלמידי מקיף א'. באירוע, הוצגה המסכת "המלחמה שבתוך המלחמה". אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה הופקו בידי המחלקה לאירועים בעירייה.