שישה ימים לא ידעה משפחת רחמני ממבועים מנוח, הם לא עצמו עין וחיפשו כל פירור של מידע, עד שהגיעה הדפיקה בדלת. בשבת השחורה, רס"מ עו"ד שרון רחמני ז"ל (34) חוקרת בימ"ר נגב, הגיעה למסיבה ברעים כדי לעבוד. בשש וחצי בבוקר היא עשתה דרכה למסיבה כשברקע נשמעו התראות הצבע האדום, שלא מנעו ממנה להגיע למשמרת. השוטר שהייתה צריכה להחליף, התקשר ואמר לה שהתחיל ירי רקטי וביקש שלא תגיע, אבל שרון התעקשה לעשות את העבודה שלה ומצאה במהלכה את מותה.

שרון, ביתם של יהודה ונעמי ואחותם הקטנה של אופיר וקרן , "היא הייתה הנסיכה של הבית, הילדה המפונקת והאהובה של אמא ואבא, זו שדואגים לה להכול. ידענו ששרון השוטרת שונה מהשרון שלנו בבית , אבל לא ידענו עד כמה". מספרת קרן אחותה של שרון "היא הייתה מוערכת ומצטיינת , מעולם לא סיפרה בבית על תעודות ההערכה הרבות שקיבלה ממפקדיה , היא הייתה צנועה אבל גם עוצמתית, נחושה ואסרטיבית, היא הייתה אהובה על השוטרים שעבדו איתה, הצליחה להגיע להישגים מרשימים כחוקרת, אהבה את החיים ועכשיו זה נגמר, כואב לי שזה קרה דווקא בתקופה הכי יפה בחיים שלה. היא תכננה לטוס לטייל בעולם ורק נכנסה לבית החדש שלה בנתיבות".

ספרי לי על המפגש האחרון שלכן

"זה היה ביום שישי בערב החג, היא סיפרה לנו שהיא הולכת לעבוד במסיבה ברעים. אמא שלי שאלה אותה איך מאשרים מסיבה המונית במקום שכל כך קרוב לעזה וביקשה שלא תלך בגלל הסכנה. היא ממש ניסתה לשכנע אותה, אבל שרון הרגיעה אותנו. התלוצצה ושאלה אותי מה לובשים למסיבת טבע? צחקנו, כל המפגש הזה היה מושלם, בדיעבד אני חושבת שכל השבוע הזה היה כמו אירוע פרידה, בבית של ההורים שלי התכנסנו בחול המועד לארוחות משפחתיות וכולם הגיעו, גם סבתא שלי ושם ראינו אותה בפעם האחרונה".

מתי הבנתם ששרון בסכנה?

"בשבע ועשרה היא שלחה את ההודעה הראשונה לקבוצת וואטסאפ המשפחתית, האמת שבהתחלה לא ממש הבנו את גודל האירוע והסכנה. היא כתבה על חדירת מחבלים ויריות, היא סיפרה שהם מנסים להזעיק כוחות אבל התגבורת לא מגיעה. ביקשנו שתשלח מיקום אבל היא סירבה שיניב בעלי יצא לכיוון שלה. היא לא רצתה לסכן אותנו ורק ביקשה שנשמור על עצמנו וניזהר ממחבלים שחדרו לישראל. ניסינו לשדר לה שיהיה בסדר שהיא תצא מזה ותישאר בחיים, אבל היא כבר הבינה שאין לה סיכוי מול עשרות המחבלים. אבא שלי היה בטיול בחוץ לארץ בזמן הזה, הם היו על הקו עשרים דקות והוא שמע את היריות. בשלב מסוים היא הסתתרה ונפצעה. בתשע ועשרים היא כתבה שהיא מבקשת סליחה ושהיא אוהבת אותנו, לא הספקתי לענות לה והקשר ניתק. אנחנו לא יודעים מה קרה מאז שנפצעה. קיבלנו את הטלפון שלה שמצאו אבל אנחנו לא מצליחים לפתוח אותו. שישה ימים היא הייתה נעדרת, חיינו בגיהינום ומשם חזרנו לבית העלמין ולשבעה. המשטרה היא המשפחה השנייה שלנו גם כששרון הייתה נעדרת החברים לא עוזבים אותנו".

צילום: באדיבות משטרת ישראל

סיפור הגבורה של שרון, משקף את התנהלותם של שוטרי משטרת ישראל שבלמו בגופם את מתקפת הטרור. מחוז דרום של המשטרה איבד שלושים ושניים שוטרים ושוטרות שחרפו נפשם בהגנה על הבית, יהי זכרם ברוך", ספדה קרן האחות בהלוויה, וכתבה: "את הודעת הוואטסאפ הזאת את כבר לעולם לא תזכי לקרוא. שרוני – אחותי הקטנה, אין לי דרך להסביר במילים את גודל הכאב. למה הלכת והשארת אותי ואת אופיר לבד? את היית הבייבי של אבא ואמא. הבייבי שלנו שתמיד היינו צריכים לדאוג לך, לעשות בשבילך, לייעץ לך. היית יודעת להוציא אותנו מהדעת עם העקשנות שלך והנחישות שלך. כל כך קיווינו שבזכות העקשנות הזאת את תשרדי את השואה שעברת שם. אם רק היית רואה, שומעת, ויודעת מה עברנו בימים אלה. כמה חיכינו לנס. אבל לצערי הדפיקה בדלת הגיעה. מאחורי החזות הקשוחה שלך הסתתר לב ענק! לב שכולו נתינה. עד הדקה האחרונה דאגת להגן עלינו ושלחת בוואטסאפ המשפחתי שנישמר כי יש מחבלים מסתובבים. עד הדקה האחרונה ביקשת סליחה ואמרת שאת אוהבת. אני מצטערת כל כך שלא כתבתי לך בחזרה שאני גם אוהבת אותך ושאני זאת שמתנצלת. תסלחי לי. המחשב שלך מפוצץ בתמונות של הילדים. כל כך דאגת לתעד אותם בכל רגע ורגע מהילדות. רק בשישי האחרון הסתכלנו בלא מעט תמונות וצחקנו מלא. לעולם את תהיי דודה שרון עבורם.

"אני אוהבת אותך סיס, את תחסרי לי. את תחסרי לנו. אני מבטיחה לדאוג לאבא ואמא, אבל תבטיחי לי שתתני לנו כוחות מלמעלה".