מגזין

האיש עם הפיתה איננו

מגזין2 בפברואר 2022    9 דקות
0

המייסד והבעלים של רשת "מאפיית הראשונים", מנחם לייבוביץ' ז"ל, הלך השבוע לעולמו. בניו משה (צ'יקו) ואריק לייבוביץ', ידידו יוסי גלר וראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', מספידים את האיש שהביא ראשון את הפיתה לבירת הנגב, והפך לאגדה עוד בחייו. מנחם כבר לא במאפייה

האיש עם הפיתה איננו
צילומים: יניב סול ובאדיבות המשפחה

אבידה גדולה לבאר שבע: המייסד והבעלים המיתולוגי של רשת "מאפיית הראשונים", מנחם לייבוביץ' ז"ל נפטר ביום שני השבוע, ממחלה קשה. והוא בן 77. בשנים האחרונות, מנהלים את "מאפיית הראשונים" שני בניו, משה (צ'יקו) ואריק. ביום שלישי, סיפר צ'יקו לעיתון "שבע": "אבא שלי גדל ביפו. משפחה של 10 ילדים. מגיל 10, 11, הוא עבד במאפייה בתל אביב. בשכונת 'כרם התימנים'. חצי משכורת שלו הוא נתן לפרנסת המשפחה והבית. אבא לא ממש למד בבית ספר. הוא למד מהרחוב. אבא סיים יסודי, כיתה ח' בזמנו. ב-1974, בעל הבית שלו אמר לו: 'מנחם, אני רוצה לפתוח מאפייה בבאר שבע. בוא תנהל לי אותה'. אבא ענה לו שהוא מוכן לעזוב את יפו, אבל רק בתנאי שיהיה שותף בעסק בבאר שבע. בעל הבית הסכים. והוא מכר את מה שהיה לו. וב-1975, אבא בא לפה. ופתח מאפייה, ברחוב סמילנסקי פינת טרומפלדור".

הייחודיות של המאפייה של מנחם לייבוביץ' הייתה הפיתות, שלא נודעו עד אז בבירת הנגב: "בהתחלה, בבאר שבע לא ידעו מה זה פיתות. ואבא עם אופניים מכר פיתות. לפני שהוא פתח את 'מאפיית הראשונים', באר שבעים היו אוכלים בלחמניות את השווארמה והפלאפל שלהם. אז, אבא היה בעצם הראשון שהביא את הפיתה לבאר שבע. בהמשך, הוא פתח מפעל וגם מאפייה גדולה. עם השנים, התרחבנו ופתחנו עוד סניפים. אני ואחי אריק, מנהלים כיום את רשת החנויות שלנו. את העסק המשפחתי. כמובן, ביחד עם אבא. היום, יש לנו 10 סניפים באזור הדרום של 'מאפיית הראשונים'. הסניף הראשי בעיר העתיקה עדיין קיים ועובד. וממשיך לעבוד, ולייצר את הסחורה".

והוא לא ויתר על הגעה לסניף הזה.

"נכון. אבא כל בוקר מגיע בשבע בבוקר לעבודה. כל בוקר. ויושב במשרד שלו. בתקופה האחרונה, הוא לא היה פעיל. אנחנו המנהלים, אבל אבא היה מלמעלה. כל מילה שלו הייתה נכונה. אני תמיד אמרתי: 'מה שהוא שכח, אנחנו בחיים לא נלמד'. הייתה לאבא חוכמה. כל מילה שהוא היה 'זורק', הייתה מדויקת. אבא היה אוהב לארח. הוא היה אוהב נתינה. אינסופית. אבא חיתן ארבעה ילדים. וגידל 13 נכדים. מה שהם רוצים, הוא נתן להם. במותו אבא השאיר לא הרבה. השאיר, אבל בחייו הוא נתן יותר מאשר במותו. ועל זה אנחנו נזכור אותו ונזכיר אותו, כולנו".

בני משפחת לייבוביץ' שמעו לאורך כל ימי ה"שבעה" על פטירת אביהם עוד ועוד סיפורים ממנחמים על מעשי החסד הרבים של לייבוביץ': "יש הרבה סיפורים שאנשים מספרים לנו ב'שבעה'. מה אבא עשה. מה הוא נתן בסתר. הרבה דברים לא ידענו. מישהו  סיפר לי שלפני 40 שנה, דודה שלו הייתה צריכה להגיע באמצע הלילה לחדר לידה. היא הייתה בהיריון. אז, באחת בלילה, היא עמדה בחניון 'ויטמן'. שם היינו גרים אז. היא חיכתה למונית. ולא היו מוניות. אבא שלי בדיוק חזר מהעבודה במאפייה. והוא שאל אותה: 'גברת, מה את עושה פה בחושך לבד'? היא ענתה לו: 'אני צריכה להגיע לבית חולים. ואין מוניות'. אז, אבא אמר לה: 'בואי. בואי. אני אקח אותך'. באחת בלילה. אותה דודה אומרת שהיא לא שוכחת לו את זה כבר 40 שנה".

עד כמה אביך אהב במיוחד לארח?

"מאוד. ביום שישי קבוע, אבא היה מארח במשרד הקטן שלו, איזה 20 איש. קבוע. כל שבוע, אימא שלי הייתה מכינה קציצות, חצילים ופשטידות. היינו מביאים את זה ב-10:30 בבוקר. 20 איש במשרד. כל החברים שלי. ושל אח שלי. ושל אבא שלי. יושבים לאפריטיף. אבא לא שותה חריף. הוא לא שותה בירות וחריף. למרות זאת, המקרר של אבא 'מפוצץ' בירות ומשקאות לחברים. 'מפוצץ'. כל יום שישי, זה היה הכיף שלו. אבא רק רצה לארח. רק לארח. החברים שלו מספרים שכשהם היו נוסעים למרוקו, הייתה לו מזוודה עם מנעול של מנחם. כל ערב, אבא היה פותח את המזוודה, ומוציא להם פיצוחים, שתייה חריפה. אתה לא מבין מה הוא היה מוציא. רק לתת. רק לתת. רק לתת. כל שנה, אבא גם היה תורם לכ-15 ילדים לבר מצווה, תפילין וציצית. וקונה להם אופניים מתנה".

לפני כשנתיים וחצי, פרסמנו בעיתון "שבע" (גיליון 2437, מה-6.6.2019) כתבה על מיזם חייו של לייבוביץ' המנוח ("הבית של מנחם – סיפורה של פיתה"), במסגרת פרויקט "המייסדים". לשאלה עד מתי ימשיך לייבוביץ' להגיע למאפייתו, הוא השיב: "עד מתי שאני לא אוכל לעמוד על הרגליים. למרות שאם צריך להגיע עם כיסא גלגלים לעסק, שלא נגיע לזה, אני אגיע גם עם כיסא גלגלים".

על רקע זה, ציין בנו, ש"ביום שלישי שעבר, אבא קצת הרגיש טוב. אז, אמרנו לו: 'אבא, בוא נלך למאפייה'. זה היה אחרי שהוא היה בבית שבועיים. לקחנו את אבא למאפייה על כיסא גלגלים. הושבנו אותו שמה. קראנו לחברים של אבא. ישבנו. דיברנו. איך הוא היה מבסוט. חבל על הזמן. היה לאבא כיף. שעתיים של כיף. זה סגר מעגל, אחרי מה שהוא אמר בכתבה ב'שבע', שיגיע גם עם כיסא גלגלים למאפייה. אבא נפטר ביום שני השבוע, בשבע בוקר. במוצאי שבת, עשינו הבדלה פה בבית. וישבנו. וצחקנו. הוא לא נראה פרצוף של בן אדם מת. בגלל זה, זאת כזאת הפתעה".

איך אתה חושב שהעיר באר שבע צריכה להנציח את אביך?

"אני חושב שצריך אולי לקרוא, לפי דעתי, רחוב על שמו. ואם, אם, אם אפשר, לקרוא ע"ש אבא את הכיכר שליד המאפייה, אחרי 'הפינה החמה'. או לעשות אותה בצורה של פיתה של מנחם. זה יהיה הכי סמלי. כיכר הראשונים של מנחם. מול המאפייה שלו. זו הכיכר שהכי מסמלת את 'מאפיית הראשונים' ואת מנחם. אבא מ-1975 במאפייה. והוא מת במאפייה. כל החיים שלו הוא היה בעסק הזה. גם כשלימים, פתחנו מפעל גדול והתרחבנו, אבא נשאר בעיר העתיקה. הוא אמר: 'אני לא רוצה להיות במשרד איתכם. אני, המשרד שלי פה, בעיר העתיקה. פה גדלתי. פה אני אהיה. אני כן חושב שרוביק (דנילוביץ', ראש העירייה) יעשה משהו, כי באמת אנחנו ביחסים מאוד מאוד טובים. הוא מאוד מאוד אוהב את אבא. מאוד אוהב את אבא. והוא גם כתב פוסט מאוד מאוד יפה על אבא. הוא התקשר לאבא כמעט פעמיים בשבוע. 'מנחם, מה שלומך'? לפעמים, הוא היה מתקשר אליי. כל הזמן, התעניין".

אריק לייבוביץ' הוסיף: "אבא אהב באמת תלמודי תורה ותלמידי חכמים. והוא היה תומך בהם. ותורם לעמותות. לא ברעש. בצניעות, אבל הוא היה עושה את זה באופן קבוע. לא ידענו על כל ההיקף של זה. עכשיו, אני יודע את זה מרבנים שבאים ומספרים לי, שכל הזמן אבא היה תומך בתלמידי חכמים ובמוסדות. הוא כל הזמן היה איש חסד. גם למוסדות ודברים כאלה. גם לאנשים פשוטים. גם לאנשים עניים. וגם למוסדות תורה. היה חשוב לאבא גם לעשות את זה".

ידידו של לייבוביץ' המנוח, יוסי גלר, ציין ש"את מנחם הכרתי לפני שלושה עשורים. יום שיש אחד, באתי אליו למאפייה בעיר העתיקה. אמרתי לו: 'מנחם, מה אתה עושה עם הלחם שנשאר לך'? הוא ענה לי: 'כלום. אני משאיר את זה במאפייה. וביום ראשון, באים לוקחים את זה לאוכל לבהמות'. אז שאלתי אותו: 'אכפת לך שאקח את זה כתרומה למשפחות נזקקות'? ומנחם השיב: 'לא, אין בעיה. תבורך. תיקח. בוא כל יום. ותיקח הכל, בסוף היום'. הוא היה הכי גדול אז בתחום המאפיות בעיר. ב-10 השנים האחרונות, אני מגיע בשלוש וחצי לפנות בוקר לכל הסניפים שלו, ואוסף מהם את תרומות הלחם. בהמשך, אני מחלק אותם לכל ההוסטלים ומרכזי הקליטה שיש בעיר. בהתחלה, זה היה רק מהסניף בעיר העתיקה. אחר כך, מנחם אמר לי לאסוף לחם מכל הסניפים. כל מי שהכיר אותו ידע שמתחת למעטפת שלו, היה לו לב גדול ורחב, שאין דברים כאלה. וכשאני אומר את זה, אני ממעיט בלב הגדול שהיה למנחם. הוא ידע את שמו של כל עובד שלו. והיו לו לא מעט עובדים. והוא ידע לקבץ את כולם, שבט אחים גם יחד, יהודים וערבים כאחד. והיה מדבר בעברית ובערבית".

וגלר סיכם: "מנחם היה איש ישר. איש של כבוד. הייתי נפגש איתו ביום ששי בצהריים. היינו יושבים, וצוחקים. אני חושב שהעיר שלנו חייבת הרבה מאוד לאיש מנחם ולמשפחת לייבוביץ' בכלל. אם קראו אצטדיון כדורגל ע"ש טרנר, אז צריך לרשום חצי עיר על שמו של מנחם. מנחם יחסר לי באופן אישי. אני כבר מתגעגע, במיוחד לפגישות של יום שישי".

ולסיום, ביום פטירתו של לייבוביץ', פרסם ראש העירייה דנילוביץ' את הפוסט הבא לזכרו: "בצער רב ובכאב גדול, אנחנו נפרדים היום, ממנחם לייבוביץ'. מדור המייסדים של העיר באר שבע. פורץ הדרך, שהקים בבירת הנגב את 'מאפיית הראשונים'. מנחם, אוהב העיר באר שבע ואהוב על כל תושביה, הפך את 'מאפיית הראשונים' לשם דבר. ממאפייה בעיר העתיקה של באר שבע לרשת מצליחה. יחד עם משפחתו, שאותה כה אהב. אדם רב פעלים. איש חסד ומתן בסתר. חביב על הבריות, שהפך למוסד בפני עצמו. אהבתי מאוד את מנחם. דמותו המיוחדת תחסר לנו מאוד בנוף הבאר שבעי. בשמי ובשם תושבי העיר, תנחומינו הכנים, מעומק הלב, למשפחת לייבוביץ'. לרעיה המסורה אילנה. לילדים היקרים, צ'יקו, אריק, חנה ויפית. לנכדות ולנכדים האהובים. יהי זכרו ברוך".

כתבות נוספות במגזין

0

מסעדה עם ערכים

במסעדת כרמים היו רגילים בשנים האחרונות לסגור את המסעדה בגלל המצב הבטחוני, אבל לאירועי השבעה באוקטובר אף אחד לא ציפה. בחודשים האחרונים בישלו ותרמו לחיילים, לכוחות הביטחון ולפונים ועכשיו חזרו לשגרה עם סדרת ההרצאות כרמים של ידע שהפכה לשם דבר בעיr

מגזין13 בפברואר 2024    10 דקות
0

גיבורה על מדים

רפ"ק מורן טדגי התעוררה בשבת השחורה לקול האזעקות באופקים שם היא גרה. כשהבינה שמדובר ביותר מירי רקטי היא נישקה את משפחתה לשלום ויצאה לחזית הלחימה בעיר. כך, במשך 48 שעות פיקדה על הלוחמים ונלחמה לצד שוטרי משטרת ישראל שהגנו על הבית

מגזין11 בינואר 2024    7 דקות

כתיבת תגובה