מגזין

תלמידים כותבים על קורונה

מגזין26 במרץ 2021    8 דקות
0

תלמידים ותלמידות מבתי ספר יסודיים בבאר שבע מספרים על סיפורי קורונה שכתבו במסגרת פרויקט מיוחד שיצא לדרך לפני כמה חודשים

תלמידים כותבים על קורונה

תלמידי בתי הספר היסודיים הם מהנפגעים הקשים ביותר מהגבלות הקורונה, בעיקר עקב השבתות הלימודים הממושכות והמעבר המתסכל משהו ל”זום”. לכן מתבקש היה שלפחות חלק מהם יבטאו את עצמם בכתב בעניין, ויוציאו החוצה את תחושותיהם.

זה בדיוק מה שנעשה בחודשים האחרונים במסגרת פרויקט מרגש, פרי יוזמתה של קטי-חן מימון מדריכת ספריות בתי הספר במחוז דרום, שהוביל מינהל החינוך בעיריית באר שבע באמצעות הספרייה העירונית, שבו התבקשו תלמידים ותלמידות ליצור ולכתוב מפרי דמיונם או המציאות הלא פשוטה שחוו סיפורים בנושא הקורונה, גם מתוך אמונה שלילדים ישנה השפעה ובכוחם לעזור להפוך את העיר באר שבע לירוקה ונקייה מהנגיף. כל תלמיד שהשתתף במיזם יזכה בקופון חינמי לקריאת ספר דיגיטלי באתר “עברית”, מתנת הספרייה העירונית.

 

“הרפתקה ומתח”

לינוי רכטמן מכיתה ו’ 1 בבית הספר “נווה מנחם”, מספרת על התנהלות הפרויקט: “לפני כמה חודשים, במהלך הסגר השלישי האחרון, המחנכת שלי התקשרה אליי, אמרה שיש איזשהו פרויקט על כתיבת סיפורים על הקורונה, וביקשה שאתן לה שמות של עוד שתיים, שלוש בנות מהכיתה שלי שאני חושבת שיכולות להתאים להשתתף בעניין. נתתי לה את השמות, ואז היא אספה את כולנו, ופתחה קבוצה שמיועדת לזה. התחלנו לדבר שם, והמורה נתנה לנו כל מיני רעיונות, ושאלה על מה אנחנו רוצים לרשום, העלינו רעיונות, העלינו רעיונות, וכל אחת סיפרה בערך על מה היא רוצה לרשום. המורה אמרה לנו לרשום את הסיפורים בקובץ וורד, ולשלוח לה בתוך שבוע. אני רשמתי על ילדה שגרה בספרד בעיר שיש בה המון תושבים, ואז היא עוברת לגור ביישוב יותר קטן, כדי שיהיו פחות התקהלויות וסיכוי להידבק בקורונה, כי ספרד היא אחת המדינות שהיו בה הכי הרבה חולים. הילדה גרה עם אימא שלה, ויום אחד גילו שהאימא היא חולת קורונה. בהמשך, הם ראו שהמצב של אימא שלה מחמיר, וסיפרתי גם איך הילדה והאימא שלה תקשרו אחת עם השנייה והסתדרו כשהיה את כל הבלגן הזה. ואז, בוקר אחד הילדה קמה, הולכת לאימא שלה ורואה שהיא מתה מקורונה, והשכנים באו והרגיעו אותה”.

רכטמן מוסיפה: “אחרי שבוע מהישיבה עם המורה, היא עשתה איתנו עוד שיחה בווידיאו. דיברנו ושוחחנו על הסיפורים, והיא נתנה לנו משוב על כל מיני תיקונים שכל אחת צריכה לתקן ולשנות בסיפור שלה. תיקנו ושלחנו לה שוב את הסיפורים. אני אוהבת סיפורי הרפתקה ומתח, ובגלל זה כתבתי את הסיפור בסגנון הזה. מה שנתן לי השראה היה הסרט ‘אנולה הולמס’ מעלילות שרלוק הולמס, על ילדה שגם הייתה בקשר ממש טוב עם אימא שלה, ויום אחד האימא נעלמת, והיא יוצאת לחפש אותה”.

 

“הז’אנר הזה”

סיפור ברוח דומה חיבר גם יהונתן אופצ’ר מכיתה ו’ 1 בבית הספר “נווה שלום” (שכפי שתראו בהמשך המילה הלא ממש פופולארית בקרב ילדים “ז’אנר”, ממש אינה זרה לו…), המספר: “האמת היא שהכל התחיל בבית הספר, בעצם מכל שיעורי ‘מפתח הלב’ והעברית, שזה משתלב לנו ביחד. יוצא לנו לחפש דברים על כל הנושא הזה של אוורור רגשות ולשחרר את כל מה שעבר עלינו בתקופה הזאת. אז, נתנו לנו משימה, לכתוב סיפור על כל העניין הזה של הקורונה והשנה ההזויה הזאת. אני מאוד אוהב לכתוב סיפורים ואת נושא עיבוד הרגשות ושיעורי העברית וגם אוהב לקרוא ספרים, ולכן מאוד נהניתי מהמשימה הזאת. ידעתי מראש שזה הולך להיות סיפור של מתח. חשבתי על כל מיני כיוונים, אבל זה לא היה איזשהו תהליך ארוך ומסובך. פתאום, הבזיק לי הרעיון לכתוב על שני ילדים בלשים שמגלים שמדענים מנסים לפתח וירוס מסוכן. אז, התחלתי לכתוב, כשאין לי עדיין קו עלילה ברור, אבל זה המשיך הלאה, זרמתי עם מה שכתבתי, ובסופו של דבר הסיפור יצא כמו שכולנו מכירים אותו”.

אופצ’ר מדגיש: “אני מאוד אוהב את הז’אנר הזה, וקורא הרבה ספרי בילוש והרפתקאות, החל מ’הארי פוטר’ ועד הספרים הישראליים אפילו, כמו סדרת הספרים ‘רוני ותום’ של גיורא חמיצר. כל הז’אנר של ההרפתקאות והמתח והבילוש, הכל ביחד השפיע עליי מאוד”.

 

“מהזווית שלה”

זווית ייחודית נוספת לכתיבה בנושא מצא נתנאל הרן מכיתה ה’ 1 בבית הספר “יפה נוף”, שבחר דווקא לכתוב על הקורונה מנקודת המבט של המגיפה הקטלנית והמפחידה. הרן מספר: “את האמת, בגדול ראיתי שלא נשאר לי הרבה זמן לדברים, כי בכל הסיפור של הלמידה מרחוק עבדתי הרבה בבית, ויש לי גם הרבה חוגים ב’זום’. למרות זאת, באיזשהו שלב, פשוט התחלתי לכתוב את הסיפור שלי לפרויקט, ועשיתי את מה שעלה לי לראש. המורה שאלה בכיתה או בזום (אני לא בדיוק זוכר, זה היה מזמן) מי רוצה לעשות את הסיפורים האלה, והרבה ילדים התנדבו. בסופו של דבר יצא שרק שניים הגישו סיפורים, אני ועוד ילדה מהכיתה”.

 

הוא ממשיך: “הסיפור שלי היה על הקורונה מהזווית שלה בעצם, מה קורה איתה בתקופה הזאת. זה כזה סיפור קצת קצר ומצחיק, שמדבר על איפה הקורונה עברה ואיך היא מרגישה עם כל מה שקורה לה. אני פשוט רציתי שייצא סיפור מקורי ושונה מהסיפורים האחרים, ונראה לי שהצלחתי. בגדול, הסוף של הסיפור שלי טוב, אם כי אין שם יותר מדיי עלילה, אלא הקורונה בעיקר מספרת מה עובר עליה, אבל כאמור הסוף טוב, וזה מה שחשוב”.

 

“מציאות ה’זום'”

“עוד ילדה מהכיתה” של הרן היא ליה פחימה, המספרת על חיבור מיוחד במינו בעניין: “בכיתה שלי למדנו על איך כותבים טקסט נכון ואיך נראה טקסט ומהם המאפיינים שלו. היה לי ממש כיף בשיעור הזה שהיה לפני הקורונה. כל הזמן כתבתי יחסית הרבה סיפורים, עם חברים ובנפרד לפעמים. כששמעתי שיש את התחרות הזאת מהמורה שלי אפרת ששון, מיד הצטרפתי אליה. המורה שאלה מי רוצה לכתוב חיבור על הקורונה, ממש רציתי, דיברתי איתה, והיא נתנה לי את האפשרות לעשות את זה. התחלתי לכתוב את הסיפור, שמראש חשבתי שישלב דמיון ומציאות. ואז, תיקנתי שגיאות כתיב והכל, ויצא הסיפור. כתבתי על ילד שחי בעצם שנים לפני הקורונה, והוא פותח ספר, ונכנס לתוך המציאות של הקורונה, עם מסיכות, בדיקות קורונה וכל זה. הילד לא באמת מבין מה קורה שם, ושואל הרבה שאלות את האנשים ברחוב ובמכוניות, עד שהוא מבין שכדי למצוא את התרופה לקורונה הוא צריך להשיג פרח מיוחד מאוד שפורח פעם בכמה זמן. והוא עובר הרבה הרפתקאות, כדי להגיע לפרח הזה, וכשילד מגיע לפרח, הוא פשוט מציל את כל העולם מהקורונה ועוזר לילדים ולכולם לצאת מזה. מובן, שהוא גם ממשיך לחקור על הקורונה ומכין מראש את המשפחה שלו לתקופה הזאת”.

 

פחימה מגלה מה נתן לה השראה לסיפור שחיברה: “האמת היא שזה היה יותר המציאות של ה’זום’, שפגעה בלימודים שלנו וגם בקשרים החברתיים שיצרנו; יש לי הרבה חברים שלא יצא לי לפגוש ולא היו בקפסולה שלי. זה מה שבאמת גרם לי לכתוב את הסיפור הזה. ואגב, כתבתי את זה עוד לפני שמצאו בכלל את החיסונים לקורונה”.

 

“סיפור אמיתי”

ולסיום, אי אפשר ממש לברוח יותר מדיי לדמיון בזמן שמדינה שלמה נכנסת ויוצאת מסגרים. ולכן חלק מהסיפורים בפרויקט המדובר היו בעצם תיעוד של מציאות שחוו התלמידים. כך לדוגמה איה שטרקר מכיתה ד’ 1 בבית הספר “בן גוריון”, המספרת: “הסיפור שלי הוא על סבתא שלי ודוד שלי שחלו בקורונה, ואנחנו היינו נורא בלחץ מזה, יותר מסבתא שלי כי היא יותר מבוגרת והיא בקבוצת סיכון. ואז, המצב התחיל להיות קצת יותר מסוכן, כי גם בני הדודים שלי נדבקו. וזה היה נורא קשה להתמודד עם זה. גם בלימודים תמיד חשבתי על העניין, ולכן החלטתי לכתוב על זה סיפור”.

שטרקר מסכמת: “בעצם, כתבתי על דברים שקרו באמת, ולא המצאתי סיפור דמיוני. המורה שלנו ביקשה לכתוב סיפורים מהקורונה, גם דמיוניים וגם אם הם אמיתיים, ואני החלטתי לעשות סיפור אמיתי שהוא גם אישי. ועכשיו, כולם במשפחה שלי בסדר, ברוך ה'”.

 

כתבות נוספות במגזין

0

להעביר את זה הלאה

לפני קרוב לשנתיים, נפטרה המעצבת הבאר שבעית שירן סאעת ז"ל בבית החולים "סורוקה", לאחר שילדה את בנה השלישי. מאז, קהילת המעצבות בעיר, חברות וקולגות, פועלות ביתר שאת להנציח את זכרה של סאעת

מגזין22 באפריל 2021    10 דקות
0

ישראל שלי

לכבוד שנת ה-73 למדינת ישראל, ביקשנו ממשפחות באר שבעיות לספר מה הכי ישראלי בעיניהם, ומה זה אומר להיות תושב הנגב

מגזין20 באפריל 2021    דקה אחת

כתיבת תגובה