אורטל בן חיים היא לכאורה עוד מאמנת כושר, בגל מאמנות הכושר השוטף אותנו. אבל בן חיים היא לא עוד אחת, היא מאמנת כושר לאנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי. בן חיים היא ספורטאית בנשמה ולדברה כבר מילדות, "הייתי משחקת הרבה בכדור עם הילדים בשכונה. הרגשתי שזה מעצים ומפתח אותי. הפסקתי לשחק כי היו קוראים לי בתיכון בכינויים שונים כמו 'אבו גבר', אז הפסקתי לשחק עד הצבא. זה העציב אותי כי הייתי מאוד שמחה עם הכדורגל כי רצו לשחק איתי. כשחזרתי לשחק הרגשתי מסופקת כי עשיתי משהו שאני אוהבת. הייתי מתאמנת בחדר כושר בצבא. היום פעם בשבוע אני חייבת לשחק כדורגל, זה משחרר אותי וכיף לי".

לאחר הצבא החלה לעבוד בתור מדריכה חינוכית עם אוכלוסייה של אנשים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, בעיקר אוכלוסייה מעל גיל 21. "תוך כדי חיפשתי לימודים עם תעודה. מצאתי קורס של מדריכת חדר כושר. הייתי מדריכה בשלוחה של "וינגייט" בירושלים ושם עשיתי יותר ספורט ופחות חינוכי. התאהבתי במקצוע, ראיתי שהעבודה שלי עם האוכלוסייה הזאת סייעה להם וזה סיפק אותי", היא אומרת.

"הייתי משחקת הרבה בכדור עם הילדים בשכונה". בן חיים | אלבום אישי

בן חיים החלה לעבוד בתור מדריכת כושר במרכז התעסקותי בירושלים, והתאהבה. "ביום הראשון שהגעתי לשם הרגשתי שיש שוני, שאני נמצאת בתוך עולם קצת שונה. עולם של סדרות. פנטזיה ודמיון, עולם שמצויר אחרת. ישר התאהבתי בהם. הם גורמים לאדם לפתח כלפיהם לחמלה ולא לרחמים. אתה מרגיש שאפשר לסלוח להם על כל דבר לא טוב שהם עושים. אתה מכיל ומקבל אותם כי באותו רגע יכול להיות שהוא היה לחוץ והוא הוציא את זה עליך. זה לא בכוונה רעה. תוך כדי עבודה הבנתי שאני יכולה להיות מדריכה חינוכית ולשלב גם אימון כושר עם אוכלוסיות מיוחדות ואוכלוסייה רגילה. פעם בשבוע הדרכתי ילדים שעל הספקטרום של האוטיזם וראיתי שזה עושה להם טוב. כמה טוב? לדוגמה, היה בחור שהיה מגמגם, ותוך כדי משחק בקפיצה בחבל הגמגום פחת. הוא התחיל לבצע תרגילים נוספים כמו מתח, סקוואטים עם משקולות. לאחר מכן הוא התחיל לאמן את החבר'ה האחרים וזה גרם לו לתחושת בטחון".

מהו ההבדל בין אורח החיים של אדם שאינו על הספקטרום האוטיסטי לבין אדם שנמצא על הספקטרום?

"הם בעלי אחוזי שומן גבוהים מאוד. הרצון שלהם לאכילה בלתי פוסק. הם מרגישים בחוסר כל הזמן. במשך ארבע שנים הצוות החינוכי במרכז התעסוקתי ואני ניסינו לשכנע אותם להתחיל להתאמן ולעשות ספורט. במקביל פנו אליי כמה משפחות כדי שאאמן את הילדים שלהם. הם הבחינו שיש שינויים בילדים כי היחסים שלי איתם טובים, ונוצר בינינו קשר טוב. היתרון המשמעותי של הפעילות הגופנית מחוץ להוסטלים או מרכז תעסוקה הוא לחשוף את האוכלוסייה הזאת לאנשים ברחוב שאינם על הספקטרום. גם הם נחשפים ויוצרים קשר. אנשים מתייחסים אליהם יותר ברחוב. הם משחקים נגיד בכדור וזה מסייע לתקשורת בין הילד לסביבה שלו. בין אם זה בין החברים לבין סביבה לא מוכרת".

"שייהנו ולא ירגישו חריגים"

היא נולדה וגדלה בירושלים. כיום היא סטודנטית שנה ב' לחינוך גופני במכללת קיי ומאמנת כושר של אוכלוסיות על הספקטרום האוטיסטי וגם של אנשים שאינם על הספקטרום האוטיסטי. כחלק מלימודי ההוראה היא מלמדת בהתנדבות פעמיים בשבוע בבית ספר בבאר שבע, המשלב ילדים על הספקטרום האוטיסטי יחד עם ילדים שאינם על הספקטרום וילדים עם מצב סוציו אקונומי נמוך. היא מספרת כי המטרה היא שהילדים ילמדו מגיל קטן כיצד להתייחס אל השונה מהם, ויפתחו סובלנות לאחר.

מתחילה איתם במה שהם אוהבים". בן חיים | אלבום אישי

"כל דבר שהוא שונה לנו קצת אנחנו נרתעים ממנו, זה בטבע שלנו ולכן צריכים לשלב את זה כבר מההתחלה, כבר מילדות לחשוף את הילדים שלא נמצאים על הספקטרום עם ילדים שכן על הספקטרום, כך כשהם גדלים הם מבינים לקבל את האדם השונה. הם מבינים שלא צריך לפחד ולא להתגונן מפניו. הילד גם זוכה לגדול עם מישהו שהוא קצת שונה ממנו, זה משנה תפיסת חיים של ילד. כיום הילדים מתחברים יותר אל השונה מהם. אני מנסה לשלב את האימונים עם כלל הילדים. העולם הולך לכיוון הטוב של שילוב האוכלוסייה יחד עם ילדים שלא נמצאים על הספקטרום כדי שלא תהיה רתיעה מהם. הילדים נמצאים על הספקטרום הגבוה של האוטיזם ולכן מערכי השיעור בנויים כך שהמשחקים יהיו מאוד פשוטים להבנה. פשטני וכיף. כולם נמצאים ומשתלבים באותו שיעור, כחלק מהשילוב אני בונה משהו שיהיה להם קל להשתתף. שהם ייהנו ולא ירגישו חריגים".

האימונים בטח שונים ממה שאנחנו מכירים?

"נכון. בדרך כלל אני מגיעה לכל בית למשך שעה. אני לא מתחילה ישר באימון. קודם כל, לפני האימון אני בונה בהדרגתיות את האמון בינינו. תחשבי שאם עם בנאדם רגיל לוקח זמן לבנות אמון, אז קל וחומר עם בנאדם שעל הספקטרום. אני צריכה לראות אם יש כימיה. בשלב הראשון אני מגיעה לבית. אני מכירה את ההורים. אני רואה ולומדת את הסביבה של הבנאדם שהיא גורם המשפיע על ההתנהגות של הילד. אני בודקת את התרופות שהם לוקחים. אני חייבת לדעת מהם הסיכונים. אם הם נוטלים כדורים להרגעה זה ישפיע על מהלך האימון, לא יהיה לו כוח להתאמן. יש תרופה שמשפיעה על לחץ הדם בגוף, ויכולה להיות מסוכנת כי באימון עצמו לחץ הדם עולה ואם התרופה מורידה את לחץ הדם – זה יוצר מצב מסוכן.

המטרה היא בסופו של דבר להקנות לילדים הרגלים קצת שונים ממה שהם רגילים, להקנות להם אורח חיים בריא יותר, וצריך שהבית יתמוך ויעזור לילד לשמור על המשקל או להוריד במשקל אם יש צורך".

ההורים מחוץ לתמונה?

"אני מעדיפה שהם יהיו מחוץ לתמונה כי יש להם השפעה מסוימת על הילד. באימון עצמו הם לא נמצאים כדי שאני אפתח איתו אמון וגם כדי שלא יברח למקום הנוח שלו. שבו הוא מתנהג שונה מאשר איתי. אני עם הילד בנפרד כדי ליצור איתו קשר ואמון".

כמה זמן לוקח לך להתחבר לילד או בוגר? איך את גורמת להם לשתף איתך פעולה ולהתאמן?

"עקרונית, אני צריכה למצוא משהו שהם טובים בו. כל אחד מה שמתאים לו. אני צריכה לראות מי עומד מולי. צריכה להיות כימיה והיכרות איתם כדי שישתפו פעולה – לדעת מה כל אחד מהם אוהב. זה יכול להיות סיפור שהוא אוהב או דמות שהוא מתחבר אליה ודרך זה לבנות פעילות ולהתאים אותה אל אותו ילד. לדוגמה, אם הוא מתחבר לפו הדוב אז אני בונה לו סיפור עם פו הדוב כדי שיהיה לו כיף ונשיג יחד את המטרה. ההוויה באימון היא חלק מאוד חשוב. לזרום עם הבנאדם. לא להיות נוקשה, שוטרת או מאמנת קשוחה – זה לא יעבוד לי איתו. למשל, יש לי מתאמן שלא רוצה לנעול נעליים, אז אני מסכימה לו שיהיה רק עם גרביים. אחרי כמה אימונים אני ארשה לעצמי ללחוץ עליו לנעול נעליים כי זה בטיחותי יותר. למתאמן אחר הייתה פוביה מנסיעות. אני ממש מתגעגעת אליו. הוא לא עלה מגיל קטן לרכב. הוא היה הולך לבית ספר שנמצא במרחק של 30 דקות מהבית ולא נוסע עם הרכב. הוא לא היה נוסע עם ההורים לאירועים משפחתיים. בהתחלה השמעתי לו שירי רוק וראפ כדי שיהיה מרוכז יותר באימון. רק לאחר שלושה חודשים הגענו לרגע שהוא כמעט עלה לאוטו. הוא היה ממש חרד מהעלייה לאוטו וכשננעלו הדלתות הרגשתי אותו וזה ממש מלחיץ. מסתבר שהיה סיפור מעבר – אחד החברים מהכיתה שלו בבית הספר נהרג בתאונת דרכים וזה השפיע עליו. העלייה לרכב זה הרצון שלי. כלומר, אני גם צריכה להבטיח לו מלא כדי להגיע למטרה הזאת, כי זה לא הרצון של הבחור אלא שלי, כמאמנת וכמדריכה".

"זה מאתגר אבל אני אוהבת את זה"

בן חיים מספרת כי הדרך להניע לפעולה, היא למצוא את הדבר שהם אוהבים, לעשות משהו שהם אוהבים, ואחרי זה גם מה שהם פחות אוהבים. "אני, באופי שלי מאוד קבוצתית ואני אוהבת כדורגל. אני לא אוהבת לעשות משהו לבד. אני יודעת שאני אעשה תמיד משהו קבוצתי כדי שלא אשתעמם, ואני דוגלת בלהכיר את הבנאדם שאני עובדת איתו כדי שלא ישתעמם וישתף פעולה. נגיד ריצה זה לבד, אז אני חייבת להוסיף כדור כדי שזה יוסיף עניין.

אני מתחילה איתם במה שהם אוהבים ולאחר מכן עושים גם מה שפחות אוהבים. אם מישהי אוהבת לרקוד אז היא תתחיל לרקוד ואז נשלב ריצה שהיא פחות אוהבת, כדי לשמור על מסת שריר. זה יעזור לה להתמיד. קפיצה בחבל לדוגמה דורשת ארבע פעולות. מצאתי איך לפרק את זה ולבצע כל פעולה קטנה בנפרד, כי אני יודעת מה הוא יצליח ומה לא. לא לימדו אותם לשחק את המשחק לפני כן. רוב הילדים שעבדתי איתם לא היו במסגרות משלבות ולכן לא עבדו איתם על זה, הפרידו אותם מהחברה, פשוט ויתרו עליהם. לא לימדו אותם כי לא היו הכשרות מתאימות שילמדו איך להתמודד איתם. לא חשפו אותם להרבה דברים שילד ממוצע לומד. נגיד אם הסיבוב לא טוב או הקפיצה אז אני מלמדת אותם איך לקפוץ. חשוב ללמד בצורה יצירתית כדי שהבנאדם לא ישתעמם ויברח. אז דרך משחק אחר אני מלמדת אותם לקפוץ קפיצה הבסיסית. זה מצריך הרבה יצירתיות. זה מאתגר אותי ואני אוהבת את זה".

איך הם מפתחים מסוגלות עצמית? איך הם משפרים יכולת מוטוריקה עדינה? זה משהו שקצת קשה לעשות.

"בהתחלה הייתי לוקחת משחקים שמותאמים להם ויכללו את המרכיבים של אימון אירובי. בכל אימון אני מחפשת מטרה מרכזית, ולכן אני אכלול בכל אימון תרגיל ספציפי בדבר שאני רוצה שהילד ישתפר בו. כשאני בונה תוכנית, אני כותבת לעצמי מה אני רוצה לפתח בבנאדם שמולי, במקום החברתי, המנטלי, כושר גופני ועצמאות בבית. אני שולחת להם לעשות תרגילים בבית. יש כאלה שמסוגלים ויש כאלה שלא וצריך לעבוד איתם בהדרגה".

הוא מספיק עצמאי להבין את שיעורי הבית?

"בזמן שאני בוחנת אותו אני רואה האם הוא עצמאי או לא. אם הבחור משתמש למשל בוואצאפ אז אני יוצרת איתו קשר דרך הפלטפורמה הזאת. אני רוצה להגיע למצב שהבנאדם יהיה יותר 'נורמלי' בעולם שאנחנו חיים בו. שתהיה לו עצמאות מנטלית. אם מישהו עושה אימון ומצליח בכל התרגילים. הוא מעביר את זה הלאה. הוא המדריך של החבר'ה הבאים. הוא גורם לחבר'ה לעבוד טוב יותר. הרבה פעמים הם מרגישים שהם לא מצליחים. תחושת האכזבה אצלם היא יותר קשה מאשר אצלנו, והם לא יודעים לבטא את התחושה הזו בדיבור".

המתאמנים נותנים לה המון. בן חיים | אלבום אישי

בן חיים מדגישה, כי היא לא נמצאת רק בצד הנותן, והמתאמנים גם נותנים לה המון, היא מקבלת מהם דברים שלא בטוח הייתה מקבלת במקום אחר. "אני חייבת לציין שאני למדתי ולומדת מהם הרבה. לא רק אני נותנת. למדתי מהם שכל בנאדם הוא שונה. בעל דעות ומחשבות שונות, ואני צריכה להתאים את עצמי אליהם ולא הם צריכים להתאים את עצמם אליי. לחברה. הם לומדים להכיר את הלב שלך ומה שאתה משדר, הם קולטים ולוקחים. אם אני ביום לא טוב, הם יקלטו את זה.

התהליכים אצלם קורים יותר לאט אבל הם מבינים אותנו הכי טוב. אם נדבר עליהם לידם- הם לא יסתכלו עליי אבל הם ידעו את זה. הם לא יודעים לבטא את זה ולומר את זה".