מגזין

לראות בחושך

מגזין22 בדצמבר 2019    15 דקות
1

את חג החנוכה שיחל הערב יציינו גם כ-800 עיוורים תושבי באר שבע > לרגל חג האור, לפניכם 5 סיפורים של עיוורים שאינם נותנים לחוסר האפשרות לראות להגביל אותם בעשייה, שגם חלק מהרואים שבינינו מתקשים לבצע...

לראות בחושך

“בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים ויהי אור, ויהי אור”. עכשיו, דמיינו לכם את סיפור הבריאה בלי המשפט האחרון. כך בדיוק נאלצים לחיות כ-800 עיוורים ולקויי ראייה בבאר שבע שיחגגו את “חג האור” חנוכה, בחושך שאליו התרגלו.

מתוך אותם כ-800 עיוורים, רק כ-30 מגיעים בדרך קבע לבית העיוור בעיר, אחרי שקיבלו את ההחלטה לא לתת לחושך לגבור על האור. הם רצים, “רואים” קולנוע, עושים סנפלינג, רוכבים על אופניים, צוללים, עושים אמנות ומתחרים בספורט תחרותי. 5 אנשים, עם 5 סיפורים מעוררי השראה על החיים בחושך עם המגבלה שגורמת לנו לתהות מיהם בעלי המוגבלויות האמיתיים.

זמירה הלפרין – “אני לא מפחדת מכלום”

כל מי שקצת מכיר את ציבור העיוורים ולקויי הראייה בבאר שבע, לא יכול לפספס את פצצת האנרגיה שנקראת זמירה הלפרין, שגם בגיל 74 מוכיחה שהחיים הם עניין של נקודת מבט. “זה עולם ומלואו, זה חיים, זה אתה האמיתי בחוץ”, אומרת הלפרין. “כנראה שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שאני אראה את הדברים המכוערים בעולם”, היא צוחקת.

זמירה הלפרין | צילום: יניב סול

 

הלפרין, יו”ר אגודת העיוורים של באר שבע, עד לא מזמן, גם בגילה המופלג משהו, שיחקה כדור-שער, עשתה סנפלינג של כ-40 מטרים גובה, ועדיין רצה בתחרויות של 5 ק”מ. “אני מקום שני בבנות בבאר שבע, אבל זו שניצחה אותי היא 20 שנים פחות ממני”, היא מספרת. “אמרתי לה שאם הייתי בגילה, היא לא הייתה משיגה אותי. הייתי מתה לעשות צניחה, כל דבר אני מוכנה לנסות, אני לא מפחדת מכלום”.

לדבריה, “אני אומרת לכולם שאני יותר מ-60 וקצת מעל 70, אבל מרגישה ילדה”, כי הגיל אתם יודעים, זה עניין של אופי. “הגיל הוא על הנייר. אמרו לי שאני עובדת עליהם, אבל אלה הם הגנים”.

בסביבתה של הלפרין מתפלאים רבים “שאני נוסעת הרבה לתל אביב, כי אני חברת הנהלה במרכז לעיוור. אני נוסעת כמעט כל שבועיים, קונה לאנשים מוצרים שהם צריכים, כל מה שמבקשים. מתפלאים שאני נוסעת לבד ברכבת, כן אני נוסעת לבד, מה קרה? אל תשכחו שפעם אני ראיתי. אני זוכרת, יש לי זיכרון מצוין. אם למדתי פעם אחת, זה מספיק לי. אני צריכה ללכת פעם אחת עם מלווה, ובפעם השנייה אני כבר לבד. למדתי לשאול וללמוד ציוני דרך, ולמדתי להרגיש מה יש סביבך כל הזמן”.

הלפרין מספרת, שהיא ראתה עד גיל 34, “עד שקיבלתי את המחלה RP, יצאתי, טיפלתי בשני ילדים, כשהבן שלי היה בן 7 והבת הייתה בת 5. זה כמו נר; עד שהנר נכבה, זה היה לאט ובהדרגה. בהתחלה נורא פחדתי, והחלטתי לא לצאת מהבית בכלל. אלה היו 5 שנים שהיו בשבילי סבל, כי אני אישה עצמאית שלא אוהבת להיות תלותית. לא יכולתי לסבול את זה. רק בגיל 40 למדתי ניידות, ובגיל 42 נמאס לי, והחלטתי שאני חייבת לעשות זאת”. ברגע שלמדה להסתדר עם המקל, “זה נתן לי אוויר”, לדבריה.

“יכולתי לצאת לכל מקום, ופתאום הכל הצטייר לי בראש כמו סרט וידיאו, כאילו אני רואה, ואני היום גאה בעצמי. הילדים לפעמים אומרים לי: ‘תאמיני לנו אימא, לפעמים אנחנו חושבים שאת עובדת עלינו. תאטי את הקצב’. יום אחד מישהו אמר לי להיזהר, כי יש עמוד על המדרכה,. אמרתי לו שלא ידאג, ושאני אזיז אותו”.

מאיפה את שואבת את הכוחות?

“פעם הייתי קוראת ספרים, היום אני שומעת ספרים. זה לא סוף העולם, יש חיים מדהימים, וצריך להסתכל קדימה. זה כיף, חופש, אני לא מרגישה שאני מוגבלת. אני צריכה ליווי כמובן, אבל יש לי יכולות. אנשים אומרים: ‘אני לא יכול’, אני אומרת שהם לא רוצים. אנחנו יכולים לעשות הכל”.

עילאי רז – “צאו מהבית ותראו שאתם יכולים לעשות הכל”

הבעל שם טוב אמר פעם, ש”מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך”, ואין משפט המתאר טוב יותר את עילאי רז (22), בנו של מאמן הכדורסל הבאר שבעי הרצל רז, העובד בתאגיד המים והביוב “מי שבע”.

לנצח את החושך. עילאי רז | צילום: באדיבות המצולמים

 

לא פשוט למצוא עבודה כשאתה עיוור, בטח לא אחת שמתאימה את עצמה לצרכים שלך, אבל לדברי רז לפחות הוא עדיין לא נתקל בזה; “אני חייב לציין שמבחינת היחס, הם מאוד אכפתיים ומתחשבים, ומההתחלה שאלו אותי איך אני רוצה שזה יהיה, ולהנגיש לי את הדברים”.

רז רץ ורוכב עם עמותת “אתגרים”, שחקן כדור-שער, מקפיד לרוץ במרוץ באר שבע, השתתף כמה פעמים במרתון תל אביב ועוד. “אני רץ בעיקר 10 ק”מ”, הוא מספר. “אנחנו רצים פעם בשבוע, ונפגשים בגן ‘הפעמון’. אני 4 שנים ב’אתגרים’ בריצה, וברכיבת אופניים אני עוסק 3 שנים. עשינו גם את סובב כינרת, שזו רכיבה של 70 ק”מ”.

רז נולד כפג, “במשקל של כ-800 גרם, והייתה לי היפרדות רשתית”, הוא משחזר. “היו צריכים להחליף לי רשתית בעין שמאל, ונכנסתי לאיזשהו ניתוח, שבו היו צריכים להדביק לי רשתית תקינה, והיה כשל רפואי. כתוצאה מהניתוח, אני עיוור בעין שמאל, ובעין ימין אני רואה 2 אחוזים. קחו כוס חד פעמית, תעשו חור קטן באמצע, וזה בערך מה שאני רואה. נולדתי לאח תאום בשם עוז, שנולד עם שיתוק מוחין, ולפני כ-3 שנים הייתה לו דלקת ריאות, והוא נפטר מההסתבכות של זה. המערכת החיסונית שלו לא החזיקה מעמד”, מספר הצעיר שבחבורה.

“רוב העיוורים יש להם נטייה לשבת בבית ולבכות על מר גורלם, אבל בעלי מוגבלויות מתחלקים ל-2”, אומר רז. “יש את אלה שאומרים: ‘יש לי מגבלה, אני לא יכול ולא מסוגל’. ויש שאומרים: ‘אז מה שאני לא רואה, זה לא ימנע ממני להוציא בגרות מלאה, להתפרנס, לרוץ, לרכב או לעשות פעילות ספורטיבית’. זאת גם הדעה שלי בנושא”.

כל מי שרואה אותך, מדבר איתך, לא מרגיש שיש לך מגבלה.

“באופי שלי אני בן אדם שמח, אבל צריך לקרוא לילד בשמו. אני לא רואה את זה כמגבלה, אבל אי אפשר לברוח מהאמת, זו מגבלה. הפעילות הספורטיבית שלי זה סוג של ניצחון, זה לא מובן מאליו כי יש אנשים שבוחרים לשבת בבית, ולא לעשות כלום. אני אוהב את זה, זה סוג של תרפיה לגוף. זה כיף, ואני מכיר גם הרבה אנשים”.

עילאי רז | צילום: באדיבות המצולמים

 

איך אתה חוגג את חג האור?

“הדבר היחיד שאני מחכה לו בחג הזה זה הסרט המונגש שנראה, כי זה בדרך כלל בחנוכה”.

מסר שאתה רוצה להעביר לציבור העיוורים, שעדיין חושש “לראות עולם”?

“תפסיקו לבכות על מר גורלכם, קומו וצאו מהבית ותראו שאתם יכולים לעשות הכל”.

ז’קלין פיניש – “פתאום אפשר לחיות את החיים הנורמטיביים”

ז’קלין פיניש, בת 49, עובדת במרכזיה של בית החולים “סורוקה”, משחקת כדור-שער, רוקדת ריקודי עם, עושה ריצה-הליכה עם “אתגרים” וטיולים, והיא גם… צוללת. “אני עיוורת לא מלידה”, מספרת פיניש. “נולדתי כאדם כבד ראייה, בגיל 10 התעוורתי בעין אחת, ובגיל 40 התעוורתי לגמרי. זה כבר 9 שנים שאני לא רואה, אבל נפתחו לי אפשרויות ודברים שלא יכולתי לעשות לפני כן”. לדבריה, רק אחרי שהתעוורה, נפתחו לה העיניים.

ז’קלין פיניש צוללת | צילום: באדיבות המצולמים

 

“כשהייתי רואה, היו לי בעיות בקרניות, והיה אסור לי לעשות הרבה דברים; היה אסור ספורט כי אסור לקבל מכה בעין, אסור היה לצלול כי יש לחץ בעין, ואפילו לישון הייתי צריכה עם משקפיים כדי לשמור על העיניים. כשהתעוורתי, זה נגמר, ואפשר היה פתאום לחיות את החיים הנורמטיביים, כמה שזה נשמע מוזר. התחלתי להיפתח לכל מיני פעילויות ולעשות דברים, והצלילה זה מה שהכי תפס אותי”, היא אומרת.

היה לפיניש הכי קל “לצלול” לרחמים עצמיים, אבל היא בחרה ההיפך. “כל דבר שעשיתי פתאום, פתח אותי לדברים חדשים, בלי לפחד או להיות בלחץ”, לדבריה. “כשיש לי אפשרות להיות בים, אני נוסעת, והצלילה היא האהבה הכי גדולה שלי, מאז שהתעוורתי. התחושה הזאת של לרחף במים והשקט, זה כמו עובר בתוך הבטן של אימא שלו, זה ממש ככה. התקשורת שלנו היא מיד ליד, תקשורת קצרה אומנם, אבל כך אנחנו מתקשרים. כבר 6 שנים אני צוללת, וזה אדיר. אני יוצאת מהמים עם חיוך ענק. הצלילה עצמה היא אדירה, אבל מעבר לזה זה גם מפגש חברתי, משפחתי לפעמים. זו חוויה גדולה, גם מעבר לצלילה”.

“יכולים לעשות הכל”. פעילות רכיבת אופניים | צילום: באדיבות המצולמים

 

יש אנשים רואים שבכלל לא יודעים לשחות, ואת עיוורת וצוללת…

“בצלילה לא צריך לדעת לשחות, צריך לדעת לטבוע”, היא צוחקת. “מאז שראיתי, רציתי ללמוד צלילה, אבל רק כשהתעוורתי, יכולתי לעשות זאת, כי עד אז הרופאה שללה את זה. כמעט ויתרתי בקורס, כי היו לי קשיים, אבל תודה לאל שלא ויתרו עליי. רציתי לארוז וללכת הביתה, כי היה לי קשה, אבל בזכות המדריכים והמתנדבים הנהדרים שהייתה להם סבלנות, בסוף הצלחתי”.

נשמע שהרגשת הקלה כשהתעוורת בסוף, כמה שזה נשמע נורא. לא היה לך רגע של רחמים עצמיים?

“כן ולא; ברור שבהתחלה, כשהייתי מאושפזת בבית החולים, פתאום הבנתי שאני צריכה לחיות את החיים בלי לראות. ללמוד איך ללכת בלי לראות, ללמוד לאכול בלי לראות, ולהכין לעצמך בגדים בלי לראות את הצבעים. זה דברים שאתה לומד כמו ילד קטן, כמו תינוק. היה לי דיכאון רגעי בגלל הקושי, אבל לא רחמים עצמיים. לפחות אני לא חושבת שהיו לי”…

החיים נתנו לך את כל התירוצים לוותר לעצמך, ואת לא מוותרת.

“להיפך; אני לא יכולה לוותר על שום דבר. על כל דבר שאני צריכה או רוצה, אני צריכה להילחם. אפילו על הדברים הקטנים, כמו ללכת לסופר, בשבילי זה דבר גדול שאני צריכה לתכנן. זה תהליך, ואנחנו תמיד באתגר, במיוחד אנשים שמתעוורים עם השנים, ולא נולדו עם זה. זה מוזר לי שאנשים מרימים גבה על זה שאני עושה דברים, אני עושה את זה בשביל עצמי. אני נהנית, וטוב לי, אבל אני לא מרגישה מיוחדת”.

אילן כהן – יוצר שגרירים לעולם העיוורים

אילן כהן (62), נשוי פלוס 3, גמלאי צה”ל ועובד בבית העיוור כמדריך טכנולוגיה מסייעת לעיוורים. “אני עושה כדור-שער פעמיים בשבוע, רוקד, עושה יוגה ופילאטיס, רץ ורוכב ב’אתגרים’, ופעם בחודש עושה את שביל ישראל, בכל פעם קטע אחר. ככה שלא נשאר הרבה זמן”, הוא מספר.”הייתי לפני שבוע בהרי אילת, וזה היה מאתגר ברמות, כי הייתה שם עלייה מטורפת וירידה לא פחות. עם יתדות וסולמות, היה מעניין”.

אילן כהן | צילום: באדיבות המצולמים

 

גם הוא סבל מהמחלה שנקראת RP; “היא התחילה בגיל 10, ועד היום אני עוד רואה אור וצל, שזה בשבילי הרבה. המזל שלי הוא שהמחלה התקדמה לאט. שירתתי בצבא עד גיל 47, וסיימתי בדרגת רנ”ג, עם בעיית הראייה. הייתי מחסנאי טכני של חיל הקשר, והשתחררתי ב-2004. עכשיו יש דילמה, מה יותר גרוע ממה? לאבד את הראיה ביום אחד או לאבד כל יום קצת. אתה כמו נר שדועך לאט לאט, ואצלי לא הייתה בחירה, אני דועך לאט. היום יש לי כלב נחייה, ואני עושה איתו ק”מ”.

בשירות הצבאי שלו, כהן היה אדם מוגבל שצריך לעבוד, “אז פשוט הייתי צריך ללמד את החיילים לעזור לי”, הוא אומר. “כנראה שאלוהים בירך אותי בכושר הדרכה וסבלנות, וכשהשתחררתי מהצבא פנה אליי מנהל של חברה לטכנולוגיה מסייעת, התוכנה שקוראת את המסך. התחלתי, ואני עושה את זה כבר מ-2011. אני אוהב את זה מאוד, ובזכות זה החברים שלי מתקדמים מאוד, ועושים הרבה יותר דברים, ואני גאה בזה. אני מלמד אותם להשתמש במחשב ובפלאפון. בבקרים אני עוסק בהדרכה, ובערבים אני עוסק בפעילות ספורטיבית חברתית”.

אם נשבר לנו המסך של הטלפון, בשבילנו סוף העולם הגיע.

“ואם אשתי צריכה לרדת במדרגות והאור נכבה, היא מאבדת את העשתונות. אני אומר לה: ‘אז מה’? אז מחזיקים במעקה, ויורדים לאט לאט. כן, למרות שאני יכול לראות קצת, אני מאתגר את עצמי, ומתקלח בחושך”.

היום אילן גם מרצה בבתי ספר, ומאוד אוהב את ההרצאה הזאת, “כי אני יוצר שגרירים לעולם העיוורים”.

אסתר יוסף – “רואה” דרך האומנות

אסתר יוסף, נשואה + 3, בת 64. “המחלה שלי (RP) התחילה כשהייתי בהריון של הבן הגדול שלי, שהיום הוא בן 29. עדיין הייתי בסדר, ראיתי, אבל הרגשתי משהו בעייתי בראייה. יחד עם זאת, למרות שזה הפריע לי, זה לא היה כזה נורא. עבדתי כמורה, ובכל זאת זה הפריע לי ללכת מהר וגם קצת בכיתה, ועם הזמן יצאתי לפנסיה מוקדמת. זה היה בגיל 42. השנים שבהן אני באמת לא רואה, זה 10 השנים האחרונות”.

אסתר יוסף | צילום: באדיבות המצולמים

 

כשיוסף הלכה תחילה לרופא עיניים, אמרו שיש לה משהו מולד, אבל משום שהייתה בהריון, אסור היה ליוסף לבצע בדיקה; “ילדתי את הבן הגדול, ולא עשיתי שום בדיקה. בינתיים נולד לי הבן השני, ורק אחרי זה הלכתי לעשות את הבדיקה. את התשובה קיבלתי אחרי שנולדה לי הבת”, היא משחזרת.

“קיבלתי את הבשורה כמו רעם ביום בהיר, היה לי ממש קשה ודמעות. הייתי צריכה לאזור המון כוחות, ואם להגיד את האמת, נכנסתי לדיכאון. אימא שלי טיפלה בילדה, ואני קיבלתי המון חרדות. הייתי בדיכאון קצת יותר משנה, אולי יותר. זה היה לי מאוד קשה. באמצע החיים, הראייה שלי יכולה להיעלם כל יום”.

למרות שעבדה 18 שנים בהוראה, שום דבר לא הכין את יוסף לבית הספר של החיים; פתאום, המחנכת החזקה הייתה צריכה ללמוד בעצמה הכל מחדש. ללמוד לחיות.

“עם הזמן אמרתי לעצמי שיש לי 3 ילדים, ושאני חייבת לקחת את עצמי בידיים, כי החיים הם כל כך יפים”, לדבריה. “לקחתי את עצמי בידיים, וכשעדיין יכולתי לראות, התנדבתי, למדתי הקלדה עיוורת, הלכתי למרכז שיקום ולמדתי והתחלתי ללכת למועדון. הייתי עדיין בסוג של הדחקה והכחשה”.

היום את שרה, מציירת ומרצה.

“היה לי חוש לציור עוד לפני זה, אבל גם היום אני עוד מציירת; אני אומנית ברמ”ח אבריי, ואני נהנית מאמנות. אני מודה לקדוש ברוך הוא על זה שהוא נותן לי את הכוח להמשיך ולהתעודד ולחיות חיים שמחים עם המגבלה. אני מאוד אופטימית, תמיד רואה את האור בקצה המנהרה, ויש לי משפחה תומכת מאוד. החיים מלאים, ושנמשיך הלאה”.

גם ראש העירייה רוביק דנילוביץ’ מגיע להתאמן איתם | צילום: באדיבות המצולמים

 

יוסף מספרת שהיא “רואה” היום דרך האומנות שלה. “בהרצאות שלי אני אומרת שאני רואה. יש אנשים רואים שהם עיוורים, אבל הם לא פוקחים את העיניים שלהם לראות את כל הטוב שיש”, לדבריה.

יוסף שחלמה על אוסף שירים משלה כל החיים בערך, הוציאה רק לאחר שהתעוורה את “האור שבעיניי”, דיסק הכולל 12 שירים. “זה נתן לי להרגיש חזקה יותר, עוצמתית יותר. אני לא יודעת אם הייתי מוציאה דיסק אם הייתי רואה. המגבלה היא שם כל הזמן, אבל זה לא עושה אותנו נכים לגמרי. יש לנו את הנכות, אנחנו חיים איתה, ואנחנו עושים דברים אחרים”.

כתבות נוספות במגזין

0

אתגר השמירה על הגזרה

אמיר וינוגרד עם 5 טיפים איך לא לעלות במשקל בתקופת הקורונה

מגזין28 במרץ 2020    2 דקות
0

הזמן עצר מלכת

בשבוע שעבר זאפה באר שבע היה אמור לפתוח את שעריו והפתיחה הגדולה נדחתה, כרגע, למועד לא יודע, "זו היתה אמורה להיות סגירת מעגל עבורי, אז ברור שיש צביטה בלב" אומר רן שקד, הבעלים של מועדון ההופעות

מגזין27 במרץ 2020    6 דקות

כתיבת תגובה

  • מינה קלמן חדד

    לכל איש יש הנר האישי שלו
    כתב הרב קוק זצ”ל .
    הייתי ברמות ספורטיב במצעד הלפידים של בית העיוור
    אנשים שאינם רואים אבל רואים בנפשם במוחם ובליבם הרבה יותר מאחרים .טכן לכל איש הנר האישי שלו ואין נרו של איש דומה לאחר .אחרי מפגש עם האנשיפ העיוורים ניתן לראות את האבוקה הגדולה שהנרות של העיוורים מדליקים עהור העולם כולו