עד לפני כמה שנים, הפארק השכונתי בקטע שבין רחובות יהודה הלוי וטשרנחובסקי בשכונה ב' בבאר שבע, נראה כמו עוד אחד מהפארקים המוזנחים שהיו בעיר באר שבע. הדשא לא היה ממש ירוק, הלכלוך חגג וגם הקירות שעטפו את הפארק הזכירו את באר שבע של שנות ה-50 וה-60. אבל אז קרה משהו. צעירים וסטודנטים, לימים כאלה שהרכיבו את "הרשת" בבאר שבע, החליטו לקחת יוזמה ולשנות את הסביבה בהם הם גרים. פרויקט אחר פרויקט, השכונה בכלל והפארק בפרט, התמלא בפרויקטים, מיזמים ובעיקר עבודה קהילתית. ועדיין, משהו היה חסר.

הקירות האחוריים של הבתים, שעוטפים את השכונה נשארו עירומים. גם שני רווה (29), סטודנטית לעבודה סוציאלית וחלק מצוות הפעילים ב"רשת", ראתה את השינוי האדיר שקרה בפארק והרגישה שמשהו חסר. "בדצמבר האחרון אחרי שסיימו את העבודות על  הפארק, הלכתי לשם וראיתי פארק מהמם שהשקיעו בו המון. הדבר היחיד שנשאר היה הקירות. זה היה מעין דיסוננס, מצד אחד פארק מהמם ומצד שני קירות ישנים שעוטפים אותו. כתבתי פוסט שאני רוצה לעשות עם זה משהו. איתרתי אמנים ואנשים שרוצים לשנות את המצב, והתחלנו להריץ פרויקט לצביעת הקירות".

הרעיון היה יותר ממיזם אמנותי. רווה מדגישה, כי הרעיון היה מצד אחד לדאוג לחזות של הפארק, אבל מצד שני, ולא פחות חשוב, להביא לידי ביטוי אתה אופי הקהילה של השכונה. "הרעיון היה ליצור ציורים על הקירות האלה בפארק כדי שיהיה יפה יותר, אבל גם לשלב עבודה קהילתית בין האמנים לתושבים שגרים שם. בסוף מי שמצייר עושה את זה אחרי שקיבל רשות מהתושבים, הקירות האלה הם קירות פרטיים של תושבים אז שיתוף הפעולה הוא הכרחי, הוא גם מחייב. אלה קירות שהם הגב של כל בית. חובה שיתוף פעולה בין מי שגר שם לבין האמנים שיציירו שם. בסוף, זה היה סוג של פלייסמייקינג, ליצור עיר יפה יותר, איזור יפה יותר ובנוסף זו גם עבודה קהילתית עם התושבים".

מפגש אחר

הדרך לציורים עברה במפגשים בין האמנים לתושבים. במפגש, שאולי לא היה קורה אם לא היה את הפרויקט. "נפגשנו כל האמנים יחד. אחרי שנפגשנו חשבנו על האג'נדה, איך אנחנו נדבר החוצה. כתבנו משהו ואיתו הצגנו את עצמנו מול התושבים. זה היה שילוב של כמה דברים. חלק ממש עברו דלת דלת, פגשו תושבים ושוחחו איתם על הפרויקט, מה ירצו שיציירו, חלק פגשו את התושבים בפארק, חלק בטלפון. שאלנו אם הם רוצים לקחת חלק בכלל. אחרי הציורים הראשונים אנשים באו ואמרו 'גם אני גר פה, אני גם רוצה שיציירו אצלנו'. זה גם היה אינדיבידואלי, כל אומן והזמינות שלו, והפניות שלו. חלק מהאמנים הם סטודנטים וחלק הם סטודנטים לשעבר שנשארו אחרי התואר, כולם הגיעו כי הם פשוט רוצים לצייר. לשם חיברנו את הנושא הקהילתי. בתור עובדת סוציאלית, הנושא הקהילתי בא ממני והאמנים לא הבינו למה צריך אישור מהאנשים, ואיך לעשות את זה יחד עם התושבים. אמרנו שהצייר יצייר והתושב יחשוב מה הוא היה רוצה  שיציירו אצלו".

צילום: תמיר בלוגורדסקי

רווה מדגישה כי לא מדובר ב"עוד ציור על קיר". לכל הציורים היה מוטיב אחד, של סיפור, מעין סיפור בהמשכים שנמצא על כל הקירות בשכונה. "האמנים נפגשו עם התושבים לשמוע מה הם רוצים. חלק רצו ציור מאוד ספציפי, חלק אמרו תציירו מה שתרצו והיו יותר פתוחים. היה לנו חשוב שלכל הציורים יהיה מוטיב של סיפור. הפארק נקרא פארק הסופרים, אז ניסינו לחבר את זה לשם, שיהיה מוטיב חוזר לכל הציורים. ציירנו 11 ציורים. אנחנו נצייר עוד השנה. נחזור לזה ממש בקרוב, בחנוכה אנחנו רוצים לצייר קיר נוסף. רוב האירועים שארגנו זה היה אירוע שכולם הוזמנו אליו, אירוע שהוא מגנט שאנשים יכולים להצטרף, לקחת חלק, עם סדנאות או עמדות שאפשר לעשות והכל בחינם. מי שהעביר את הסדנאות עושה את זה בהתנדבות. כל הדבר הזה הוא התנדבותי. יש חיבור ממש מעניין בין התושבים לציירים". אלמנט ההתנדבות הוא חשוב. לא בכל יום אנחנו פוגשים אנשים, צעירים או מבוגרים, שמוכנים לתת כל כך הרבה מהזמן שלהם למען הקהילה. ההתגייסות של הצעירים, ומאוחר יותר של התושבים הוותיקים הגיעה נטו מהרצון שלהם, להפוך את הסביבה הקרובה שלהם ליותר יפה ונעימה. "אני אדם שעושה, שנמצא כל הזמן בעשייה. אני גרה בשכונה שסמוכה לפארק, הסתובבתי שם, והיקרות האלה ממש בלטו בתוך כל ההשקעה שהיתה בפארק. אכפת לי מהמקום האישי שלי, שיהיה יפה יותר במרחב שלי. כל החברים שלי גרים שם, ובא לנו שהשכונה תהיה יפה יותר, ראיתי שזה משהו שאפשר לעשות אותו, ואני הסכמתי לפנות לזה זמן כדי שיהיה מקום עלייה לרגל, זה באמת משהו שיוצר חוויה גם לתושבים הוותיקים. גם כשהתושבים מרגישים שמשקיעים בהם, שהם חלק ממשהו, משהו שהוא לטובת כולם ולא לטובת עצמם, הם נרתמים".

אבל בבאר שבע יש לא מעט מתח בין התושבים הוותיקים לסטודנטים. יש כאלה שטוענים שהסטודנטים לא עושים מספיק…

"פה יש משהו הפוך. שכונה ב' היא שכונה שיש בה המן מעורבות חברתית. יש הרבה מעורבות קהילתית גם בגלל שהעשייה הקהילתית של ה"רשת" מתרחשת ב-ב'. האנשים ב-ב' הם קצת יותר בוגרים, מחפשים משהו שקט, הרבה מהפעילים חברתית גם קצת יותר מבוגרים בגיל. אני מאמינה שגם מהמקום הזה שאתה גר ליד אנשים פעילים כמוך יש לך אווירה של בואו ניצור משהו ביחד, בואו נשנה פה משהו, יש לזה היענות. מרכז חן זה מקום מקסים, מרחב שאפשר ליצור בו דברים קהילתיים ונותנים לזה לגיטימציה".

"אתה מרגיש אתה יכול ליזום כל דבר"

רווה מדגישה כי זה כנראה תהליך ארוך שהתחיל מפרויקטים קטנים, משיתופי פעולה, שהפך את השכונה לקרקע פורה לפעילות חברתית, "אם אני מסתכלת על השכונה שלי ואיפה אני גרה, יש שיח הרבה יותר קרוב בין הסטודנטים למקומיים, אני מכירה את השכנים שלי, אני פוגשת אותם במכולת, אנחנו מדברים, הפארק יצר מרחב משותף שאנשים נהנים ממקום ביחד. כשאתה נהנה ביחד עם אנשים שאולי לא היית פוגש לפני, אתה מרגיש צורך להיות מעורב יותר. לכולם חשוב להרים את הקקי של הכלבים שלנו כי אנחנו אוהבים את הפארק שלנו".

אבל מה תגידי לאלה שיטענו ששוב מדובר בשכונה "סטודנטיאלית" ולא בכזו שרחוקה מהאוניברסיטה?

"קודם כל זה קרוב לי לבית. אני מסתובבת שם כל יום, זה משהו שגירד לי וזה חלק מהמרחב שלי. אני חיה פה, אני רוצה שיהיה יותר יפה להסתובב פה. זה נכון שיש משהו בשכונה ב', בשיתוף פעולה, שאי אפשר להשוות אותו לשכונות אחרות. אתה מרגיש שאתה יכול להקים וליזום כל דבר, שיעופו איתך על הדברים תמיד. נורא קל למצוא שותפים. אבל יש המון אנשים מעורבים שרוצים להיות פעילים, אני לא יודעת אם זה יקרה בשכונות אחרות, בשביל שזה יקרה אנשים צריכים לרצות לשנות. כדי ליצור משהו צריך להתחיל משהו, כדי שמשהו יזוז ויקרה צריך ליצור את זה. צריך לאסוף אנשים שרוצים את זה כמוך, ומשם צומחים. לבד לא הייתי יכולה לעשות את זה. לא יכולתי בלי צוות של אמנים, בלי פעילים שירימו את הערב, לא יכולתי בלי השיתוף פעולה של האנשים. אם הייתי הולכת בפארק, חושבת על רעיון, נכנסת לכל בית כדי שישתפו פעולה והיו אומרים לי שהם לא בעניין אני הייתי יורדת מזה. אנשים מתלהבים מזה. הם רוצים להרגיש שאתה חלק ממשהו גדול יותר, משהו שהוא נעים יותר, לא רק בשבילך, גם בשביל אחרים"

ובכל זאת, הכל בהתנדבות, משהו שקשה לראות היום…

"זה בגלל הקהילה. מבחינתי זה עונה על הצורך הזה. זה לעשות משהו לטובת הקהילה שלך ולא לטובת עצמך. הרבה פעמים קשה לי לגייס אמנים, כי בסוף זה הזמן החופשי שלהם. נקודת הפתיחה היא שהם רוצים ואוהבים לצייר, את הציור הם עושים בזמן שלהם. ציור יכול להסתיים ביומיים ולפעמים בשלושה חודשים. זה חלק מהדבר, מהתהליך. יש גם איזשהו קסם שציור נרקם לאורך הרבה זמן. אחת האמניות סיימה ממש לפני כמה שבועות ציור שהיא התחילה בקיץ. כל פעם שהיא הגיעה לצייר היא פגשה תושיבם חדשים ויצרה שיח חדש, הקהילה ממש מתחברת".