ב-3.5.2012, התעוררה משפחת מירלשווילי מבאר שבע לבוקר קשה. גונדר משנה גבריאל (45), איבד את אחיו בתאונת פגע וברח. גם היום, יותר מ-7 שנים אחרי, הוא זוכר ומשחזר אינספור פעמים את היום ההוא, מרצה, מסביר ומדבר עליו, לכל מי שרוצה לשמוע. הפעם הוא עושה זאת לראשונה במדים, לכבוד שבוע הבטיחות בדרכים שמצוין בימים אלה.

הבשורה מאותו יום גרמה לגבריאל להחליט שלחייו תהיה מטרה נוספת, מלבד השירות שלו בשב"ס: המטרה תהיה להרתיע, לזעזע ולהעלות את המודעות בכל מה שקשור במלחמה בתאונות הדרכים והאבדה איתה הוא מתמודד עד היום. "זה קרה בעת ששימשתי כסגן מפקד בית המעצר 'ניצן' ברמלה", נזכר גבריאל, כיום מפקד כלא "נפחא".

"נסעתי ב-6 לפנות בוקר לכיוון רמלה, ושמעתי ברדיו דיווח על הרוג בכביש 40 באזור שדה תימן, בתאונת פגע וברח. קבעו את מותו, ולא מצאו את הפוגעים, ואני המשכתי לנסוע. באותם רגעים זה היה עוד הרוג, מה שקורה הרבה לצערי", הוא אומר בעצב. "הגעתי למשרד, ניהלתי איזשהו דיון, ובסמוך לשעה 9 מתקשרת אליי גיסתי, ואומרת לי: 'תגיע הביתה דחוף, אחיך נפצע'. מיד נפל לי האסימון שזה אחי מיכאל. הוא נהרג כאלמוני, כי לא היו עליו תעודות, ולא היה עליו כלום, נהרג בזמן שרכב על אופניים, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר. אני הבן הקטן במשפחה, ואנחנו היינו 4 אחים. בשעה 9 הייתי במשרד, ב-10:30 הייתי כבר באבו כביר לזהות את אחי".

"את אחי אף אחד לא יחזיר"

"בהתחלה חששתי להיכנס, אבל אחי השני ביקש ממני להיכנס איתו", משחזר מירלשווילי. "פתאום אני רואה את אחי הבכור שם, ובאותו הרגע הפסקתי להתעסק בשכול. זה היה כמו מבצע בשבילי; כולם היו שבורים, אח אחד שוכב הרוג מולי, ואח אחר מתמוטט מול עיניי בזעקות שבר. הבנתי שאני צריך לקחת על עצמי את כל הטיפול באירוע".

גבריאל עם בני המשפחה | צילומים: באדיבות המשפחה

בני המשפחה חזרו לבאר שבע, אבל אז התחילה המלחמה שלהם עם המשטרה, שרצו לנתח את הגופה. "אנחנו התנגדנו, כי אנו משפחה דתית. מבחינתי, כבר התארגנתי ללוויה ", הוא מסביר. "זה היה לגמרי כמו מבצע מחוץ לכותלי בית הסוהר, כי כולם היו שבורים, והייתי צריך להתחיל להזיז אנשים. במקביל, במשטרה פתחו לראשונה צוות חקירה מיוחד בשביל למצוא את הפוגעים במיכאל".

בהתחלה לא היה אפילו קצה חוט והמשפחה ידעה שצריך להפעיל לחץ. "התחילה מלחמה אחרת, שלי ושל ההורים שלי בפוגע. המשפחה הופיעה בכתבות, ראיונות, "הכל בשביל שיסגיר את עצמו למשטרה, ושנדע מה קרה שם", אומר גבריאל שקיבל את השיחה המיוחלת רק כעבור כחודשיים.

"התקשר אליי יובל פז, קצין התנועה של מרחב הנגב. הוא אמר לי שתפסו את הפוגע. התרגשתי כאילו אמרו לי שאחי חי. התעסקתי בזה כל כך הרבה עד לאותו הרגע, ועכשיו יש לי למי לפנות ולקבל תשובות", הוא חשב לעצמו בזמנו. "זה היה זוג חרדי, פייטן מאוד מפורסם בבאר שבע, איש חינוך שחזר מאירוע בנתיבות, ופגע באחי. הוא ואשתו ברחו, והכחישו כל מעורבות. למרות ששניהם הורשעו, עד היום הם מכחישים".

יש לציין שהנהג הפוגע הורשע בהפקרה לאחר פגיעה ושיבוש מהלכי משפט, ואשתו הורשעה בעבירה של חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה. "השופט נתן זלוצ'ובר קבע חד משמעית שהוא אשם, ושהוא שיקר", אומר מירלשווילי.

"לא ערבבתי עבודה עם חיים אישיים" . מירלשווילי | צילום: אלבום אישי

"בהתחלה הוא טען שהוא פגע בגמל, וכך דיווח גם בחברת הביטוח למחרת. עם הזמן, הרכב גם הועבר לפירוק במשחטת כלי רכב בראשון לציון, ולמשטרה יש יד ורגל בכל מקום. על הגופה של אחי היה סמל של 'יונדאי', אז חיפשו 'יונדאי', ובמסגרת החקירה הגיע מודיעין על רכב 'יונדאי' חשוד שהגיע לאותה משחטת רכב. המשפט והדיון היו סוערים. באותם ימים, הייתה החמרה בתאונות פגע וברח כשלפני זה, זה היה נגמר פעמים רבות בעבודות שירות. המדינה החליטה להרתיע, והבחור שפגע באחי היה אמור להיות הראשון שמורשע ונידון בחומרה", הוא מוסיף.

ואכן, "הותרת אדם פגוע להתבוסס בדמו היא בלתי מוסרית בכל קנה מידה", כתב השופט זלוצ'ובר בגזר הדין. "החובה להושיט עזרה לאדם שנפגע עומדת בבסיסה של חברה מתוקנת", סיכם.

"הוא הפקיר את אחי, שיקר ולא לקח אחריות, אבל איכשהו קיבל רק 3.5 שנים בכלא, ואשתו רק עבודות שירות משום שהיא אימא לילדים", אומר מירלשווילי בכעס.

הוא היה צריך לקבל יותר לדעתך?

"ברור שהוא היה צריך לקבל יותר; המדינה החליטה עד 20 שנות מאסר, ואחרי הכל זה מה שהוא מקבל? את אחי אף אחד לא יחזיר, אבל אני מדבר על ענישה חמורה לצורך הרתעה. אנחנו רואים בזמן האחרון כמה אנשים נהרגים כך, ואין הרתעה. השופט הקריא במעמד גזר הדין: 'המדינה רואה בחומרה את המעשה, ובגלל זה גם החמירה את הענישה, לאור כך…'. כשאתה שומע את זה, אתה חושב שהוא הולך לקבל 15 שנים לפחות".

הכרת אותו?

"כשהיינו קטנים, גרנו ברחוב מבצע יואב 34; סבא וסבתא שלו גרו בבניין הסמוך, והוא היה מתארח הרבה אצלם. יצא שכילדים, הם היו משחקים ביחד באותה שכונה. אבא שלו שימש ומשמש עד היום כגבאי בבית הכנסת שבו התפללנו כילדים. בדיעבד, אנחנו מכירים את המשפחה, ומהרגע הראשון כשאבא שלו הגיע לדיון הראשון, זיהינו במי מדובר".

אלוהים מעניש יותר מבית המשפט

"הוא נכנס לכלא ב-2014, וכבר הספיק להשתחרר", מספר מירלשווילי. "הוא היה במספר בתי סוהר פליליים, שבחלקם עבדתי בעבר ובחלקם לא עבדתי, אבל כלל האסירים והסגל ידעו את הסיפור שלי. בכל הזמן שהוא ישב בכלא, לא עניין אותי המאסר שלו, ולא ערבבתי עבודה עם חיים אישיים. זה אומר שלא הגעתי לדיונים בבית המשפט עם מדים, לא התראיינתי כאיש שב"ס, והוא לא ישב אף פעם במקום שאני עבדתי בו, אלא בסמוך. השתדלתי מאוד לא להיתקל בו, כי אני מכיר אנשים בכלא, גם אסירים שהם מהמשפחה שלי, אנשים שגדלו עם אחי ועוד. ברגע שהוא נעצר, מיד הלכתי למודיעין, והוצאתי מזכר שבו כתבתי על איסור מפגש בינם לבין אלה שהכירו את אחי, שלא יפגעו בו. זו המקצועיות שלנו".

לטענתו, "רק רציתי להעלות את המודעות של המלחמה בתאונות הדרכים, בסוגיה של פגע וברח. שירות בתי הסוהר מקפיד להפריד בין החיים האישיים לעבודה, וברגע שאנחנו נכנסים לכלא, הדעות שלנו נשארות בחוץ; אנחנו לא שופטים בן אדם פעמיים. מבחינת שירות בתי הסוהר, אסירים שמעורבים בתאונות דרכים, יש אגפים מיוחדים לכך. שם מדברים על מה שהיה, איך מתקנים, מה אפשר לעשות ועוד. אנחנו כארגון נלחמים מאוד בכל מה שנוגע בתאונות דרכים. יש פעילות ענפה לאסירים בכל מה שקשור לזה. יש לנו שיתוף פעולה מלא עם משטרת ישראל".

מיכאל ז"ל (מימין) בתמונה משפחתית עם גבריאל | באדיבות המשפחה

נתקלת בו בזמן שהוא היה בכלא?

"השתדלתי שלא, אבל האסיר ידע שאני קצין בכיר בשב"ס, ובכל פעם שקיבל תשובה שלילית לגבי משהו, הוא היה בטוח שאני משפיע ומושך בחוטים לרעתו. מובן שאני לא הייתי מעורב ולא התעניינתי, ואפילו ביקשתי שלא יספרו לי עליו; אחד השיאים היה כשהייתי מפקד בית הסוהר 'דקל'. במסגרת העבודה הסוציאלית, התקיים חידון התנ"ך לאסירים, במטרה לשקם אותם. אחד הרבנים עדכן אותי שהבחור שפגע באחי משתתף בחידון, והמשפחה שלו מגיעה. כמה שאני חזק ומקצועי, ביקשתי אישור לא להגיע למפגש הזה. לא יכולתי לראות שהוא ממשיך בחיים כאילו כלום. לשמחתי, הוא לא עלה לגמר, ככה שיכולתי להגיע לשם".

אם היית יכול לקחת את המפתח של הכלא שבו ישב ולזרוק אותו, היית עושה את זה?

"ממש לא; אני מאמין באלוהים, ואלוהים מעניש את מי שצריך להעניש, יותר מבתי המשפט. כשזה מגיע לכותלי בית המשפט, נכנסים שיקולים זרים כמו כמה ילדים יש להם, ושהוא איש חינוך. בן אדם עשה עבירה, והחוק אומר 20 שנות מאסר. אז, למה צריך להכניס שיקולים כאלה, ואיזו הרתעה יכולה להיות לשלוש וחצי שנות מאסר וחצי שנה עבודות שירות? אם בן אדם יודע שהוא יישפט ל-20 שנה, אף אחד לא יברח. הבן אדם היה חשוד בהריגה, אבל קיבל שחרור הביתה. פתאום גיליתי שהוא גם קיבל אישור לשיר באירועים ובחו"ל. הוא יצא להופעות, שר ומתפרנס, למרות שהוא לקראת הרשעה על פגע וברח. היו לו 'ים' של הקלות".

אתה נתקל בו מאז שהשתחרר?

"מאז שהוא השתחרר אנחנו רואים אותו בשכונה, מרחוק. אנחנו לא ניגשים, ולא פותחים איתו בשיח, אבל בלב, אתה מת לבוא אליו ולהגיד לו: 'זה נגמר, ישבת וריצית את העונש, למה ברחת'? אתה יודע מה הוא יגיד לי? 'אני לא פגעתי באח שלך'. אני רוצה שיתנצל, שילך לבתי ספר, שיעשה הרצאות, שיספר על מה שעבר עליו, שיודה, יביע חרטה ויביע את דעתו על הסוגיה. אני לא יכול לעזור להרתעה ולהעלאת המודעות, כמו שנהג פוגע יכול לעזור. הוא יכול להשפיע יותר".

יותר מ-7 שנים אחרי, זה עדיין כואב לך.

"בטח כואב. אבא ואימא לא חזרו לעצמם, הם כמו 'חיים מתים'. אבא שלי היה נהג מונית, והפסיק לעבוד, לא יוצאים לאירועים, לא יוצאים הרבה מהבית. כל כך כואב לי כשאני שומע על תאונות פגע וברח".

אז איך אתה מתמודד עם זה היום?

"יש עמותה בשם 'ע.ש.ה" – עמותת שכול הכביש' של מרים נתן. אני עולה בטקסים, אומר 'קדיש', והשתתפתי במספר כנסים. אני לא צריך כתבה או טקס בשביל לזכור את אחי; אני לא עושה פעולות כדי להנציח אותו, אני לא צריך. המטרה היא שהציבור יבין שזה יכול לקרות לכולם, אבל אם קרה, אסור לברוח, צריך להגיש עזרה ולהזעיק עזרה. אולי היה אפשר להציל את אחי, לנסות להזיז משהו. כתבתי פעם מאמר בשם 'יש לי חלום', ומ-2012 זה רק הלך והחמיר. החלום שלי לא מתקרב להגשמה. עד היום אני מתמודד, וזו הדרך שלי להתמודד עם זה".