מגזין

צייד החלומות

מגזין7 באוקטובר 2019    9 דקות
0

בגיל 23, שי ברביבי הספיק להיות רכז נבחרת ישראל בכדורסל, מורה לחינוך גופני לזכות בפרס וראייטי "פורץ גבולות בדרך הספורט" ולהיות על במת הפסטיגל עם שמות כמו נועה קירל ויונתן מרגי > את הכל הוא עשה על כיסא גלגלים במאבק מתמשך להגשים עוד חלומות

צייד החלומות
שי ברביבי | צילום: רן פינקלשטיין

בגיל 23, שי ברביבי שנולד וגדל בבאר שבע, כבר הספיק להגשים חלומות, שרובנו לא מספיקים לחלום בחיים שלמים. "ברבי", כפי שחבריו קוראים לו, כבר יכול לרשום בקורות החיים שלו את היותו רכז נבחרת ישראל בכדורסל, מורה לחינוך גופני, בעל תעודת מאמן, מעביר הרצאה מעוררת השראה בשם "אל תתייגו אותי", זוכה בפרס וראייטי "פורץ גבולות בדרך הספורט", ספורטאי השנה בגיל 20 ו…כוכב פסטיגל. עכשיו מה תגידו אם נספר לכם, שאת כל החלומות האלה הגשים ברבי בכיסא גלגלים?

חלום שלא התגשם

"אני גר במרכז, אבל כל החיים שלי, כל הילדות שלי הייתה בבאר שבע", מספר ברביבי. "לאורך השנים הבנתי שאני צריך לקבל החלטה ולהתקדם קדימה כי פה בבאר שבע לצערי לא נתנו לי את האפשרות בתחום הפראלימפי. לצערי, לא משקיעים באזור בספורט הפראלימפי", מספר ברביבי שכאמור יושב על כיסא גלגלים.

תמיד ספורטאי. ברביבי | צילום: אלבום אישי

 

"התקציבים של העמותה שקלטה אותי בבאר שבע, של חוסן, היו ממש נמוכים. אני זוכר בתור ילד שהם היו מתחננים לאולמות. בתור ילד שלא היה לו רישיון בכלל, הייתי צריך להעביר את הכיסא שלי באוטובוסים כדי לעבור מאולם לאולם".

ברביבי מספר כי המשיכה לספורט הגיעה דווקא בגלל נכות מולדת, "טונוס שרירים מאוד מאוד חזק, כלומר שהרגליים היו מאוד חזקות אבל גם נוקשות, קוראים לזה 'ספסטיק פרפרזיס'", הוא מסביר. "זה בא לידי ביטוי בחוסר גמישות, בחוסר אלסטיות של השריר. על מנת שאני אוכל ללכת כמו כל החברים בבית הספר, שזו הייתה המטרה של אמא ואבא, הייתי צריך לעשות הרבה ספורט ופיזיותרפיה".

כבר בגיל 6, הוריו לקחו אותו לכל חוג אפשרי. "הייתי בטניס, כדורעף, כדורגל, כדורסל, ג'ודו ועוד. כמעט כל ספורט שהיית יכול לדמיין לעצמך, עסקתי בו ועם הזמן הייתי אפילו טוב. הרגליים הפכו לאיזשהו כוח כי למדתי לחיות עם זה וראו את השיפור מיום ליום".

 

בגיל 11, "בשלב שהגוף גדל ומתחיל המעבר לגיל ההתבגרות, התחילו פציעות ספורט והנכות החמירה. הבנתי שאני לא יכול להיות בספורט הבריא כמו כל החברים שלי, אבל זה יותר מזה. הרגשתי שאכזבתי את כולם. אכזבתי את המשפחה שהשקיעה כל כך הרבה משאבים שלא היו להם, את אמא ואבא, המאמנים והחברים, אבל הכי הרבה את עצמי. הרסתי לעצמי חלום. באמת האמנתי שאני יכול להיות אחד הספורטאים הכי גדולים ומדוברים במדינה. איזה דני אבדיה כזה. זה היה חלום שלא התגשם". מאז, ברביבי החליט שאין דבר העומד בפני הרצון ועסוק בעיקר בלהגשים חלומות.

המקום החדש שלי בעולם

"הייתי צריך להבין את המקום החדש שלי בעולם", משחזר ברביבי. "המורה שלי לחינוך גופני לקחה אותי לעמותת חוסן וכשהגעתי לאולם, שמעתי את הכדור שמתכדרר שם והיו לי פרפרים בבטן. התרגשות, רצון, חשק ורעב. ואז ראיתי את כיסא הגלגלים, והמורה שלי אמרה לי לשבת. היה לי קשה, הייתה איזושהי רתיעה כי כל החיים נלחמתי לא לשבת עליו".

ברביבי מספר, כי הרגיש כאילו הפסיד במאבק. "פתאום אתה הופך לנכה, ואני שואל את עצמי אני נכה? זה נותן לך שריטה ומבגר אותך בכל כך הרבה מובנים ושנים במכה אחת".

ברביבי זוכר את הרגע שבו הוא התיישב על כיסא הגלגלים והמאמן מסר לו את הכדור. "למאמן קראו גדי סלוביק, מאמן בחוסן באר שבע ועוזר מאמן נבחרת העתודה היום. בהמשך הוא היה כמו אבא בשבילי. אני זוכר שהוא מסר לי את הכדור ואמר לי תזרוק לסל. בזריקה הראשונה היה אייר בול, לא פגע בכלום. בזריקה השנייה זרקתי קטיושה רק לפגוע בקרש ואז זריקה רביעית, חמישית ושישית. באיזשהו שלב אמרו לי שהזמן עבר וצריך להחליף תחנה ואני עניתי שעד שהכדור לא נכנס, אני לא יוצא מפה. בסוף הוא גם נכנס ואני זוכר את הרגע כי הוא די מסמל אותי – לא לוותר עד שאתה משיג את החלום שלך. רק אז אפשר לנשום".

"ראו את השיפור מיום ליום". ברביבי | צילום: כרמל ורניה

 

ידוע שילדים יכולים להיות מאוד אכזריים, איך קיבלו את זה בבית הספר?

"אני זוכר את עצמי הולך לבית הספר, סיפרתי להם שיום אחד אני הולך לייצג את נבחרת ישראל וחשבתי שזה יקרה כבן אדם עומד. זוכר את הכינויים שהיו נותנים לי, 'מה אתה נכה? מה אתה מוגבל? נכה צה"ל', כל מיני דברים קשים שלא היו קשורים בכלל. לא מספיק הקושי הפיזי, פתאום הייתי צריך להתמודד גם חברתית".

בדיוק הפוך ממה שאתה מנסה לעשות היום.

"הייתי ילד ולא היה לי מישהו שיבוא ויגיד לי את מה שאני מנסה להעביר היום. שלהתבייש במי שאתה, זו הבושה הכי גדולה. אתה מי שאתה ויש לך את האופי שלך והכיסא גלגלים לא מגביל אותך, להיפך. הרצון של הבן אדם להתאים את עצמו לחברה, זו נכות. אנחנו כל הזמן מנסים להיות מה שהם רוצים שנהיה וזו הנכות הכי גדולה שיש. אתה עוצר את החלומות שלך כי החברה אומרת לך".

ברביבי כאמור גדל בבאר שבע, עיר שהיא ברובה עיר של כדורגל, ולאו דווקא בגלל האליפויות האחרונות של הפועל באר שבע. "באר שבע זו עיר של כדורגל, אבל האהבה שלי, אני תמיד נמשכתי לכדורסל. אני החלטתי להיות שחקן נבחרת ישראל בכיסאות גלגלים. החלטתי שאני אהיה ספורטאי. מי הם שיעצרו לי את החלום. היום אני עושה תואר ראשון בחינוך גופני ואני שחקן נבחרת ישראל. עכשיו אני רוצה לסיים במקום הראשון ושכולם ישמעו על נבחרת ישראל. אני זוכר בילדות שלי שחקנים כמו אליניב ברדה, שהושפעתי מהם. הוא בעצם איזשהו מודל לחלום הגדול, לעשות משהו לעיר ולמדינה, להשפיע. כשהוא חזר, באר שבע דשדשה למטה והוא הרים אותה. אני אוהד שרוף של באר שבע ואני חושב שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי. מה שקרה לבאר שבע, זה מה שאני מקווה שיקרה לנו".

מודל הערצה

בגיל 18 החליט ברביבי שהוא מתנדב לצבא, "וזה איזה משהו שלקחתי מבאר שבע, את האהבה למולדת והרצון לתת ולהתנדב", לדבריו. "זה שינה את החיים שלי כי עזבתי את החממה של אבא ואמא, ילד עם מוגבלות ופתאום עצמאות מוחלטת. עברתי לבד, החלטתי לשרת במרכז וזו הייתה ההזדמנות שלי לברוח ולהתקדם. היום אני נמצא באילן ספיבק רמת גן, התקציבים שלהם הרבה יותר גבוהים וכך אפשר איכשהו גם להתקיים וגם התשתית קיימת".

"התשתית קיימת" | צילום: רן פינקלשטיין

 

היום ברביבי גר בפתח תקווה, לומד חינוך גופני ואחרי כשנתיים שהתנסה כמורה בבית ספר, החליט לקחת הפסקה כדי להגשים את החלום הבא : "לימדתי ברחובות והשנה החלטתי שאני לא ממשיך בתחום כרגע, כי יש לי איזשהו חלום, עוד חלום, שזה לנסוע לשחק באירופה", הוא מספר. "גם הכדורסל פה, הוא יחסית ברמה בינונית והאנשים לא מתפרנסים מזה. כדי להגיע לרמה הכי גבוהה שאפשר, אני צריך לעשות צעד אמיץ ולעבור לחו"ל. שם לא צריכים לעשות הרצאות או ללמד בבתי ספר כדי להתפרנס וככה אתה יכול לאפשר לעצמך להיות ספורטאי. לחיות כספורטאי. אולי ככה אני אגשים את החלום הגדול שלי, כי המעבר לאירופה הוא חלק מהחלום, כשהחלום הגדול הוא לשמוע את התקווה באיזשהו טורניר גדול. כשאני אחזור, אני מאמין שאני אחזור גם לבאר שבע, כמו אליניב ברדה, אני מקווה שאני אפריח את הנגב בתחום הפראלימפי ואני מקווה שעוד אנשים יצעדו איתי את הדרך".

בפסטיגל. ברביבי | צילום: אלבום אישי

 

ברביבי כאמור, הופיע בשנה שעברה על במה אחת יחד עם נועה קירל, יונתן מרגי, אליאנה תדהר, עופר שכטר ועוד. זה קרה כשהוא השתתף בפסטיגל האחרון, "יום אחד אני יושב בדירה שלי, ובלילה מתקשר אליי בחור בשם רועי עופר שמסתבר שהוא מנכ"ל הפסטיגל". עופר אמר לו שהוא קרא את הסיפור עליו והעלה את חנוך רוזן על הקו. "הקשר ביני לבין משחק היה מקרי לחלוטין. במקרה הטוב, הצגות לשופטים במשחקים. אני זמר מלתחות לא רע, אבל שם זה היה אמור להישאר", הוא הודה, אבל עופר ורוזן זימנו אותו לאודישן קצר כבר למחרת. "מה שלא ידעתי, הוא שביום ראשון מתחילים כבר לצלם את הסרט. הכל קרה כל כך מהר, כשהגעתי לאודישן לא ידעתי מי זו נועה קירל ומי זה מרגי ועופר שכטר. אבל אנחנו באר שבעים, אז זרמתי".

דמיין את עצמך בעוד 20 שנה, איך ייראו החיים שלך?

"בעוד 20 שנים אני אהיה בן 43. אני מקווה שאהיה נשוי, תהיה לי משפחה ועבודה שקשורה בתחום הספורט ואני מקווה שזה יהיה בבאר שבע. אני אהיה אחרי שהגשמתי את החלום ואני מקווה שב-2040, אני אשב מולך וזה לא ייראה מוזר. שנהיה שווים".

הראיון המלא בעיתון "שבע"

כתבות נוספות במגזין

0

ילד הפלא של המוזיקה האנדלוסית

יצחק אלון (9) בנו של הזמר והפייטן הבאר שבעי חיים אלון נחשב לכישרון מבטיח בתחום השירה > בראיון חשיפה ראשון לעיתון "שבע" מספר האב הגאה כיצד גילה את הכישרון של בנו כבר כשיצחק היה בן 3

מגזין23 באוקטובר 2019    8 דקות
1

"מועדון ארוחת הערב"

ירידות תלולות, קפיצות מעל סלעים ענקיים ושעות ארוכות בשטח, בכל תנאי מזג אוויר > תכירו את חברי "מועדון ארוחת הערב" ממיתר, קבוצה של רוכבי אופנועי אינדורו שנפגשים כל שבוע לרכב יחד ומזמן הפכו למשפחה

מגזין10 באוקטובר 2019    11 דקות

כתיבת תגובה