מגזין

דינה מדימונה

מגזין18 בספטמבר 2019    6 דקות
1

חנה אזולאי הספרי אמנם כבר מזמן לא גרה בנגב, אבל בכל יצירה שלה אפשר למצוא את נוף ילדותה בשכונה ד' בבאר שבע > בראיון לשבע היא מספרת על ההצגה החדשה בתיאטרון דימונה, נזכרת בילדות ברחוב הסנהדרין ומסבירה מדוע המזרחיות תמיד תישאר חלק מהיצירה

דינה מדימונה
חנה אזולאי הספרי | צילום: כפיר בולוטין

דינה דהאן, היא רווקה בת 55, פועלת במפעל שיוצאת לפנסיה מוקדמת. בדידותה הגדולה גורמת לה להתחרט על שמסרה את התינוק שלה לאימוץ כשהייתה בת 15. היא מחליטה לחפש אותו. המאבק והחיפוש סוחפים אותה ואת אחיה, שמעון, יהודה ובנימין, אל מערבולת של רגשות ויצרים המאלצים אותם להתמודד לראשונה עם ההיסטוריה שלהם וההשלכות של הבחירות ההן. זו עלילת המחזה דינה שמועלה בימים אלה בתיאטרון דימונה, כשמי שכתבה את המחזה ומשחקת בו את התפקיד הראשי היא חנה אזולאי הספרי, אחת הדמויות המרכזיות בעולם הבמה והקולנוע בישראל כבר כמה עשורים.

לכאורה, דינה הוא עוד סיפור של אזולאי הספרי, שנולדה וגדלה בבאר שבע, ומאז עוסקת ביצירה שלה לא מעט בנושאי עדתיות וגם קצת בפריפריה. כך גם הבחירה בתיאטרון דימונה הוא טבעי כביכול. אבל דינה היא אחרת, ואזולאי הספרי היא אחרת.

“קצת אחרת”. חנה אזולאי הספרי | צילום: שעיה פיירברג

אזולאי הספרי נולדה וגדלה בשכונה ד’ בבירת הנגב. רגע לפני הסטראוטיפים על שכונה ד’ של אותם הימים, ורגע לפני המחשבות על סיפור כואב של ילדה שהצליחה “לברוח” מהשכונה, אזולאי הספרי דווקא מספרת על שכונה “נהדרת” כהגדרתה, וזיכרונות טובים מאוד מהשכונה, החברים והמשפחה.

“בתקופה שלי כמובן כל האוכלוסייה הייתה רובה ככולה עולים ממרוקו, תושבים שאיכלסו את השכונה לאורכה, עד מה שהיה אז מקיף’ ד’.  מן הסתם זו הייתה שכונת מהגרים, שכונת מצוקה, ובסופו של דבר הרבה אנשים לא מצאו את פרנסתם ומצוקה מביאה לפשיעה”, היא נזכרת. “כשאני עזבתי, הגיעו שמועות על פשיעה וסמים אבל כשאני הייתי גרה שם זו הייתה שכונה מלאת שמחה וסולידריות של שכנים”.

עד גיל 14, אזולאי הספרי גרה בשכונה עד שעברה לפנימייה. “בשנות ה-70′ כל מי שרצה חינוך טוב, שלח את הילדים לפנימיות או לקיבוצים. זה היה תהליך רגיל בשכונה, מסיימים את בית הספר היסודי והולכים לפנימייה. זה היה ככה בהרבה מקומות בארץ. אני נשלחתי לפנימיית בויר, אחים שלי הלכו לקיבוצים ואחות אחת לפנימייה בבני ברק”.

אזולאי הספרי לא רוצה לתת תגיות ותוויות ליצירה שלה, היא אפילו כועסת כשמנסים לשייך את העבר שלה ליצירה שלה. “אני לא רוצה לענות יותר אם היצירה שלי קשורה לאיפה גדלתי”, היא אומרת. “אם חוקרי תרבות יחקרו את העבר שלי הם יבינו שיש קשר בדיוק כמו שאצל חנוך לוין יש קשר לזה שהוא נולד בנווה שאנן. אני לא משווה את עצמי לחנוך לוין הגדול, אבל רק אחרי שחוקרים תרבות מבינים את המקורות הביוגרפיים ליצירה. זה מעצבן אותי כי צריכים לראות את היצירות ממקורות מהותיים, ריאליסטיים”.

“סליחות” | צילום: מעיין קאופמן

אבל יש כמה דמויות מעברה של אזולאי הספרי, שהיא שמחה לדבר עליהן. אחת מהן היא גילה בלאיש, שפרשה השנה מתחום החינוך כמנהלת במקיף’ א’ בבאר שבע.

“גילה היא אישה מופלאה מן החלומות” היא מצהירה. “היא הייתה אחת מתוך 3,4 מורות שלימדו אותי בבית ספר נירים, שלקחו על עצמן לפתח את התלמידים באמצעות תיאטרון ואומנויות. כנראה כבר אז צדתי את עינן והן חיבקו אותי, ארבעתן. אגילה לימדה אותי תנועה, היא הייתה מורה להתעמלות, היא הייתה נורא צעירה והיוותה עבורי השראה לחיים, היא סימנה את המטרה ולשם הלכתי והרבה מאוד בזכותה ובזכות עוד כמה מורות, אני לא אשכח את זה בחיים”. על בלאיש, אזולאי הספרי גם המליצה לתפקיד האמא בהצגה סליחות, מחזה אותו כתבה ועלה בתיאטרון באר שבע.

גילה בלאיש | צילום: בועז מאור

קשה להתעלם מהעובדה, שבשנים האחרונות, יותר ויותר הצגות, סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע ישראליים, עוסקים במזרחיות, בפריפריה. אזולאי הספרי מסבירה כי עניין הרב תרבותיות חדר גם לעולם הבמה. “אני חושבת שיש השתדלות מאוד גדולה לעשות תיאטרון תרבותי היום,  לגבי היכולת לעשות את זה בצורה מורכבת, אולי עדיין יש קושי”, היא מסבירה. “צריכים להבין, זה חומרים שלא התעסקו בהם כמעט, ועכשיו כל התאטראות פתחו עיניים ורוצים להתעסק בנושא המזרחי. לראיה חידוש מחזה של לפני 20 שנה על ההקמה של ש”ס. גם הסרט ‘הבלתי רשמיים’, גם ‘סליחות’. חוזרים לחומרים שהביאו את הנושא המזרחי לפני 20 שנה. היום מבינים יותר והמגמה חיובית”.

אזולאי הספרי גם מדגישה שהעיסוק במזרחיות לא צריך לבוא על חשבון עיסוק אחר. “אפשר לשלב את הסיפור האשכנזי עם הסיפור המזרחי”, היא אומרת.

“אפשר לשלב את הסיפור האשכנזי עם הסיפור המזרחי”. שחקני ההצגה ‘דינה’ | צילום: שעיה פיירברג

אם יש דבר אחד שאפשר לקבוע חד משמעית לגבי אזולאי הספרי הוא שהיא כנה. היא לא מתייפייפת, לא מתביישת להודות שאת “דינה”, רצתה לראות בתאטראות הגדולים ורובם אמרו לה לא, ועם אחרים היא לא הגיעה לעמק השווה מבחינת אומנותית, כמו תיאטרון באר שבע.

“אני כתבתי את המחזה לפני 4 שנים, ב-2015. כשסיימתי לכתוב את הדראפטים הראשונים, הגיע אליי טלפון מבחור צעיר מאחד בתי הספר הטובים בעולם. בחור שגר בבוסטון. הוא הקים תיאטרון שנקרא התיאטרון הישראלי, הוא לקח על עצמו להביא את הקולות מהתיאטרון ולעשות תיאטרון ברמה גבוהה. הוא פגש אותי עם הסרט ‘אנשים כתומים’ ואמר שיש לו פרויקט רזידנס של מחזאים ישראלים שמגיעים להתארח לשלושה שבועות בתיאטרון וביחד עובדים על מחזה חדש. הצטרפתי, ועבדתי איתם על המחזה יותר לעומק, עם שחקנים מדהימים”.

אזולאי הספרי מודה, שדווקא בבוסטון, עניין המזרחיים כלל לא עלה. “כשהמחזה היה שם, לא דיברו על משפחה מזרחית, דיברו על הנושא המרכזי, נערות בסיכון. הרבה מאוד מהקהילה היהודית ניגשו אליי, אמרו לי שהן מכירות ‘דינה’ כזו או אחרת, הרבה דינות יצאו מבוסטון. הנושא האוניברסלי של נערה בסיכון עלה מתוך המחזה אבל הנושא המזרחי היה שולי. עם התובנות האלה הייתי בטוחה שיש לי משהו טוב ביד”.

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון “שבע”

כתבות נוספות במגזין

0

רוק סטאר, כפרה

נועם כהן מוכר לחובבי הראפ בישראל כנומי. הילד מבאר שבע כבר בן 27, עם יותר מעשור על הבמות ואלבום חדש, והשבוע הוא מגיע להופעה ב'חלוץ 33' > "עם כמה שהכי קל לי בבית, אני עדיין בריגושים. יהיה ראפ אנד רול"

מגזין16 בינואר 2020    9 דקות
0

לאחד ולא לפלג

בעקבות הסערה התקשורתית סביב דברי שר החינוך בראיון ל"ידיעות אחרונות" קוראים בעיריית באר שבע וב"בית היהודי" בבירת הנגב לשמור על אחדות > בעירייה מדגישים: "תפקידם של מערכת החינוך ושר החינוך לחבר בין הבריות, ולא לזרוע פילוג ביניהם". ראש סיעת "הבית היהודי במועצת העיר הרב גדי מזוז אומר: "במתחם הציבורי אני מתפלל ומבקש לנסות לשמור על איזון בריא"

מגזין16 בינואר 2020    3 דקות

כתיבת תגובה

  • סתם אחת

    חנה אזולאי הספרי, כדינה, רוצו לראות. איזה משחק עצמתי, כ”כ מרגש ומזעזע, כאחד.
    כל הכבוד