אורית אביצור, עובדת סוציאלית ביחידה לטיפולי בית של המרכז הרפואי "מכבי" בערד, ליוותה מטופלים רבים לאורך העשור האחרון, בו היא עובדת בקופה, כשלכולם מכנה משותף אחד: הצורך בטיפול פסיכו-סוציאלי לצד הטיפול הרפואי. ל"שבע" נמסר, שיומיום, בחדרה הצנוע במרפאה, ולעתים גם בבתי המטופלים, המתקשים לפקוד אותה במרפאה, היא שם, ממפה ובונה התערבות מותאמת לכל חולה ובני משפחתו.

לפני מספר חודשים, הגיע לכיסאה המטופל אברהם (שם בדוי), ניצול שואה בשנות ה-70 לחייו, שעלה יחד עם אשתו מגרמניה לפני 15 שנה. הזוג התגורר בגפו בערד, כשבנם היחיד חי בגרמניה. אברהם, שסבל מגידול סרטני בלבלב, הסתייע בשירותיה של אביצור למן הרגע הראשון. לדבריה, "מגיע אליי אדם, שמגלה בשלב מאוד מתקדם של חייו, שיש לו מחלה קשה, עם השפעה על עולמו הפנימי וחייו הזוגיים והמשפחתיים. מרגע זה, ישנן החלטות שונות שצריך לקבל, וזה לרוב מלווה בדילמות לא קלות, הקשורות להפרת האיזון במערך המשפחתי".

אביצור החלה לקיים עם הזוג טיפול פסיכו-סוציאלי, שהתמקד בשני מישורים: הפסיכולוגי להבנת הקשיים האישיים והזוגיים בהתמודדות עם המחלה ומתן סיוע בהתאם, והסוציאלי למימוש הזכויות להן זכאי המטופל (כדוגמת קצבאות ביטוח לאומי, ביטוח  סיעודי ומענקים).

ואז, "בחלוף הזמן, מצבו הרפואי הידרדר, והוא קיבל החלטה בצלילות מוחלטת, לא לקבל טיפולים כימותרפיים. יש תמיד דילמה בין איכות חיים לבין תוחלת חיים, והוא לאחר לימוד והבנת מצבו, החליט שהוא מעדיף לסיים את חייו מבחינתו בכבוד, עם פחות סבל, גם אם מוקדם יותר ממה שניתן. אנחנו מלווים אותו בהחלטתו, ומתחיל תהליך של סגירות מעגל מרתקות עבורו, ברמה האישית וברמה הזוגית והמשפחתית. הכל, כדי שייפרד מהעולם כפי שהוא מבקש".

והיא מוסיפה: "במקביל, אשתו של אברהם מתמודדת עם הסיטואציה המורכבת גם ברמה הטכנית, ועוסקת בסוגיות של ניהול הבית, בהן טרם עסקה לפני כן, וההופכות מורכבות עוד יותר לאור העובדה שהיא לא מדברת כמעט עברית. קיימתי שיחות רבות עם כל אחד מהם בנפרד ועם שניהם יחד. מטבעם הם אנשים סגורים, ולאט לאט הם הצליחו להיפתח אליי ואחד אל השנייה. לאחר לכתו, הצוות הרפואי ואני הבטחנו שנמשיך ללוות את אשתו של אברהם, ולסייע בכל שניתן. נעשו מספר פגישות, במטרה ליצור תהליך של התמודדות עם האובדן והאבל, והמשך קשר רציף ייבחן לפי הצורך".

באחרונה, הגיעה האלמנה למרפאה בערד, כדי להיפרד מאביצור, עקב עזיבתה את ערד, ובידה מתנה יוצאת דופן: לקראת סוף שיחת הסיכום בין השתיים, סיפרה האלמנה, שהיא מבקשת "להביא לך את הטלית של אברהם, שהייתה משמעותית עבורו מאוד; אברהם אהב אותך, וזה זיכרון שהוא היה רוצה להשאיר לך אחריו'; סיטואציה מרגשת מאוד עבורי".

מאוחר יותר, החליטה העובדת הסוציאלית, שהטלית רבת המשמעות, תשמש שניים מארבעת בניה, שחגגו בר מצווה בקיץ האחרון, בהנחת התפילין מדי יום. ולסיום, היא מדגישה שהחלק הכי משמעותי עבורה בעבודה הוא "האנשים; אני נוגעת באנשים, ולכל אחד יש סיפור אחר".