חדשות

“מעל הממוצע במערכת החינוך”

חדשות5 בדצמבר 2021    10 דקות
0

סגן מנהל מחוז דרום במשרד החינוך, ניר שמואלי, מדגיש שרמת החינוך בבאר שבע והדרום גבוהה יותר ממה שניתן לתאר. בריאיון ל"שבע", מסביר סגן מנהל המחוז איך לדעתו מערכת החינוך יכולה להבטיח עתיד טוב יותר לצעירים הבדואים ולמה צריך לחזק יותר את מחוז דרום במשרד. שמואלי מדבר 

“מעל הממוצע במערכת החינוך”
צילומים: באדיבות ניר שמואלי

עם ניסיון עשיר בהובלת חלק גדול ממערכת החינוך בנגב, יכול סגן מנהל מחוז דרום במשרד החינוך, ניר שמואלי מבאר שבע, לסכם עשרות שנים של של מערכת הלמידה באזור. בריאיון לעיתון “שבע”, מגלה סגן מנהל מחוז דרום במשרד, בין היתר, כיצד יכולה דווקא מערכת החינוך לפתור את בעיית האלימות הבדואית הגואה, מהי רמת החינוך האמיתית בנגב, אלו דברים יש לדעתו לשנות במחוז, ומה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.

שמואלי (48, נשוי ללימור ואב לשלו, רז ואיתי), שלמד והתחנך בבירת הנגב, והוא בעל תואר ראשון ממכללת “ספיר” ותואר שני בארגון וניהול מערכות חינוך ותעודת הוראה בחינוך מיוחד ממכללת “חמדת הדרום”, לא תכנן להגיע למערכת החינוך: “לתחום החינוך הגעתי באופן אקראי לחלוטין; סיימתי את השירות הצבאי, והתפנתה משרה זמנית במשרד החינוך, כעוזר למנהל המחוז דאז, ד”ר איציק תומר, ומשם התגלגלו הדברים. עבדתי עם ד”ר תומר חמש שנים במחוז דרום, ולאחר מכן עברתי איתו לחמש שנים נוספות כיועץ למשנה למנכ”ל בירושלים. אחר כך, חזרתי למחוז, ומ-2005 עד 2009 הייתי מנהל אגף תקן והסעות של מוסדות החינוך. מ-2009 עד 2013, שימשתי כסגן מנהלת המחוז עמירה חיים. אחרי זה, יצאתי לשנתיים חל”ת, וכיהנתי כראש מינהל החינוך במועצה האזורית אל קסום, הנותנת שירותים לפזורה הבדואית בעיקר בכביש 31, ציר באר שבע ערד. יש בה קרוב ל-25 אלף תלמידים. המועצה הייתה אז חדשה, והתפקיד המרכזי שלי בהגעתי אליה הייתה להקים את מינהל החינוך, כי לא היה בה מינהל. המועצה האזורית אבו בסמה התפצלה לאל קסום ונווה מדבר, ורוב האנשים הלכו לנווה מדבר. לכן, באל קסום היינו צריכים להקים את הכל מחדש. הייתי שם שנתיים, ואז חזרתי לשמש כסגן אצל עמירה חיים, מ-2015 עד עצם היום הזה, כאשר ב-2018 עמירה פרשה לגמלאות, והתמנה רם זהבי למנהל המחוז”.

 

 

 

זהבי וסגנו אחראים על השטח הגדול ביותר של מחוז במשרד החינוך: “מחוז הדרום הוא מחוז ענק; הרשות הצפונית שלנו היא אשדוד והדרומית היא אילת. זה מחוז עם 40 רשויות, מתוכן תשע של החברה הבדואית. במחוז יש כ-350 אלף תלמידים, 600 בתי ספר, כ-2,700 כיתות גן ו-26 אלף מורים. לא בכל משרדי הממשלה המחוז גיאוגרפית תואם. למשל, במשרד הבריאות אשקלון ואשדוד בחוץ. זה משתנה ממשרד למשרד. אצלנו אשדוד ואשקלון בפנים. אני שמח שלפחות אשדוד בפנים, כי היא מוסיפה הרבה מאוד כבוד למחוז בהישגים ובמערכת החינוך שלה”.

מניסיונך גם בשטח כראש מינהל חינוך במועצה בדואית, איך יכול משרד החינוך לתרום לטיפול ומאבק באלימות הגואה בנגב?

“אחלק את התשובה שלי לשניים: ראשית, אנחנו חיים במדינת ישראל, והדרום לא יכול להיות מנותק מהמדינה, ולכן כל מה שקורה במדינה בכלל, בסופו של דבר משפיע גם ללא ספק עלינו. וראינו את זה גם במבצעים הצבאיים בעזה. אומנם, החברה הבדואית בדרום הייתה פחות מעורבת באלימות, אבל בסוף יש איזה אקט של סולידריות, ואנחנו ראינו פה ושם אירועים, אבל בסך הכל אפשר להגיד שבחברה הבדואית, לפחות במבצעים בעזה, האירועים היו מאוד מינוריים ביחס למה שקרה בארץ. שנית, לא נכון להגיד שכל החברה הבדואית היא אלימה ונגד המדינה, ממש לא. יש לי היכרות של יותר מ-20 שנה עם החברה הבדואית, אני מכיר שמה קבוצות רחבות מאוד של אנשים, של שייח’ים, רופאים, בעלי מקצועות חופשיים, מנהלי בתי ספר כמובן, גננות וכולם. ואני אומר באחריות רבה: מרבית החברה הבדואית היום רוצה לעבוד ולהתפרנס בכבוד ומבקשת שקט וחיים בשלום. יש לה טענות כלפי המדינה במגוון רחב של תחומים, לאו דווקא בחינוך: בנושאים של מגורים, רווחה, בריאות, איכות סביבה. וצריך להיות קשובים לדברים האלה, בעיקר ביישובי הפזורה, פחות ברשויות הקבע. אולם, אין ספק שהחינוך מהווה נדבך מאוד מרכזי, כי מוטת ההשפעה של החינוך היא הכי גדולה”.

אחד השינויים הגדולים שקודמו בשנים האחרונות במערכת החינוך הבדואית הוא שילוב נשים בתפקידי ניהול: “גולת הכותרת בעיניי לשינוי בחברה הבדואית היא להכניס יותר נשים לתפקידי מפתח ניהוליים, והצלחנו להכניס מעט נשים לתפקידים כאלה של ניהול”.

ואיך אתם מגיעים לפזורה, שבה הבעיה הכי גדולה?

“אני רוצה להגיד לך שדווקא בפזורה יש בתי ספר מצוינים, כי המנהלים טובים. המילה ‘פזורה’ יוצרת קונוטציה שלילית, אבל במקרה של בתי הספר שם, אני מוכן לקחת פיזית כל מי שרוצה ולהראות לו את זה. עם זאת, אין ספק שהקושי איתם הוא בעובדה שבתי הספר הם ארעיים, זאת אומרת, מבנים יבילים. אנחנו לא יכולים, כמשרד, לבנות בבניית קבע; אני לא יאיר מעיין מרשות ההתיישבות הבדואית, ויכול לבנות רק במקומות שהמדינה מאפשרת לי. במקומות כמו בפזורה, אני יכול רק להציב מבנים יבילים. להגיד לך שיבילים הם חלופה למבני קבע? לא. להגיד לך שהלמידה שם יותר נעימה? התשובה היא חד משמעית לא, אבל אנחנו משתדלים לתת את כל הפסילטיז: מיזוג, מחשוב, מעבדות, כמה שרק ניתן. זה לא תמיד אפשרי, אבל אנחנו משתדלים לעשות את זה בכל מקום שניתן”.

סגן מנהל המחוז שם את רמת החינוך בבאר שבע ובדרום במקום גבוה יחסית: “באר שבע והסביבה נמצאים כבר מעל הממוצע ברמת החינוך, ויש אפילו מקומות שהם עוברים את מרכז הארץ. קיימים מיזמים בבאר שבע והסביבה שלא תראה אפילו באזור המרכז. ועדיין צריך לזכור שחינוך עולה כסף, ולעתים המשאבים שיכולה להשקיע משפחה ממוצעת במרכז לעומת משפחה ממוצעת בבאר שבע, אופקים, נתיבות, שדרות, הם לא אותו דבר. את הפרופיל האנושי לא נשנה, ובסוף יש פערים ברמות ההשכלה וההכנסה. ולכן, אני חושב שאם נתחשב בפערים הללו בין המרכז לדרום, אנחנו במקום הרבה יותר גבוה בחינוך משאר המערכת”.

על אלה הישגים אישיים שלך אתה יכול להצביע?

“צריך לזכור שהתחום שלי הוא פחות פדגוגי ויותר מינהלתי מערכתי, של תפעול כל המערכות, למרות שאני למשל יו”ר ועדת אכלוס במחוז: כל ינואר, אנחנו יושבים עם כל הרשויות, ובודקים את מוכנותן הפיזית, לוגיסטית ותקציבית לפתיחת שנת הלימודים, בדגש על בינוי כיתות, במטרה לוודא שלכל ילד יש כיתה ובית ספר וכו’. צריך גם לדעת שהסכמי הגג שחתמו עליהם רשויות בדרום הביאו להרבה מאוד רשויות (כמו שדרות, נתיבות ואופקים) תנופת בנייה מטורפת שלא ראינו לפני כן, גם של בתי ספר וגנים. בנוסף, קידמנו ושיפרנו מאוד את השירות לעובדי ההוראה; עד לפני כחצי שנה, מורים היו מגיעים בלי תור למחוז, ויכלו לחכות שעתיים, שלוש ואפילו ארבע. היום, לעומת זאת, פיתחנו שיטה שלפיה המורה מזמין תור דרך פורטל עובדי ההוראה, בוחר את היום והשעה וגם את הטלרית שהוא רוצה. יש לנו יומיים בשבוע קבלת קהל, מאחת עד שש. ולכן, כשאתה מגיע היום למחלקות, אתה רואה התנהלות הרבה יותר נעימה ונכוחה, בלי עומס מטורף כפי שהיה בעבר. ומורים אומרים לי במפגשים שפשוט הגיעו ימות המשיח. מלבד ההגעה הפיזית למחוז, אישרנו גם אפשרויות התקשרות איתנו ב’זום’ (אפילו מבית קפה, מורה יכול לנהל שיח של כמחצית שעה עם הטלר בכוח אדם או בגזברות) וטלפונית לאלה שנושקים לגיל 60 ופחות מחוברים לקידמה כרגע. זו נקודת דרך משמעותית של המחוז. מלבד זאת, חיזקנו את החיבור בין המחוז לאגפי החינוך ברשויות (בממשקי ודרך עבודה), חיבור שאתה פחות רואה במחוז המרכז, ואפילו לא בצפון. זה דבר מאוד חשוב, כי צריך לזכור שמי שמנהל את כל מערכת החינוך זה משרד החינוך והרשות המקומית, ששותפים טבעיים”.

 

מטבע הדברים, ההתמודדות עם נגיף הקורונה הביאה איתה שינויים לא בהכרח שליליים: “אין ספק שנעשתה התייעלות במפגשים שנעשים כיום ב’זום’, ולא צריך כבר להשקיע הרבה מאוד זמן ואנרגיה בנסיעות למרכז או לירושלים, עיקר המוקדים שלנו. אולם, אנחנו לא מאבדים את החיבור עם האנשים, וחשוב לנו עדיין לשבת עם אנשים. הדבר השני שהביאה הקורונה הוא התבוננות מחדש על המערכת הטכנולוגית והחיבור עם בתי הספר, שפחות הגענו אליהם פיזית. כל פלטפורמות הלמידה מרחוק שפיתחנו מיועדים גם למצבי חירום כמו סבבי הלחימה בעזה. אומנם, זה לא פיתרון ארוך טווח ובטח לא מושלם ולא תחליף לכיתה ומורה, אבל הוא טוב לשבועיים שלושה, כשבתי הספר סגורים בגלל הקורונה או מלחמה. וראינו שזה עבד שנה וחצי בתקופת סגרי הקורונה. להגיד לך שלא נוצרו פערים? נוצרו, בגלל איבוד הרבה מאוד ימי למידה, אבל אין ספק שהפלטפורמות הטכנולוגיות וההתייעלות בנושא הפגישות מרחוק הביאו בשורה”.

שמואלי לא רק שאיננו שולל שינויים בפעילות מחוז דרום במשרד החינוך, אלא אף סבור שיש אף חיוב לבצעם: “בדיוק בימים אלה, הנהלת המשרד, קרי שרה ומנכ”ל, מקיימים דיון בעניין הזה: לאן הכיוונים שאליהם ילך משרד החינוך. ואני רוצה להגיד לך שדווקא בגישה של השרה והמנכ”ל הנוכחי הם רוצים להפוך את המטה לקטן ומצומצם יותר, שיתווה את הדרך, התורה והמדיניות. שיהיה כמו בצבא, רל”ש, ראש מטה כזה, המתווה את הדרך. ויש דווקא לחזק את זרוע הביצוע שלו. לתת הרבה יותר אוטונומיה לאגפי החינוך ברשויות זה דבר טוב, אבל צריך לראות איזו אוטונומיה מרחיבים, לאגפים ולבתי הספר. ואם אתה כמשרד, כגוף ממשלתי בכיר של המדינה, רוצה לשלוט על מה שקורה בשטח, אתה צריך זרוע ביצועית שכפופה לך. אגף החינוך בחיים לא יהיה כפוף אליי אלא לשלטון המקומי, אלא אם כן משהו דרמטי יקרה במדינה. ולכן, אתה צריך מחוז חזק. עכשיו, זה נכון שגם במחוז צריך להתייעל, לשבת ולעשות חישוב מחדש האם פרופיל או אופי התפקידים במחוז עדיין צריכים להישאר כפי שהם או לשנותם, אבל אין ספק שמחוז הוא זרוע ביצועית חזקה, וצריך להמשיך לחזק אותה”.

לסיום, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

“אני מאוד אוהב את החינוך, את המשרד ואת מה שאני עושה בו, אבל אני חושב שבנקודה שבה אני נמצא, עליי לחפש אפיקים נוספים בתחום הציבורי, לאו דווקא בתחום החינוך, במטרה למצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע למציאות כלכלית וחינוכית הרבה יותר טובה לתושבי הדרום, בדגש על החיבורים עם החברה הבדואית. אחרי 20 ומשהו שנה והמציאות והשיח המיוחד שיצרתי איתם גם בעבודה השוטפת, אני חושב שאפשר להגיע להרבה מאוד הצלחות והבנות עם החברה הזו. הייתי שמח להיות בתפקידים ציבוריים אחרים, כדי שההשפעה תהיה יותר רחבה, ולא רק בערוץ החינוכי שאני נמצא בו. אני חושב שאם אני רוצה להשפיע יותר במקומות נוספים, אז אני צריך להיות במקום אחר, ולא בהכרח במשרד החינוך, ולא בהכרח כפקיד”.

 

כתבות נוספות בחדשות

0

עוד ערב אלים בנגב

חדשות13 בינואר 2022    דקה אחת
0

הארון הקהילתי חוטף שוב

הארון הקהילתי שהוקם ביוזמת הרשת באר שבע, חווה לאחרונה כמה מקרי ונדליזם

חדשות12 בינואר 2022    דקה אחת

כתיבת תגובה