העיר באר שבע ידעה לא מעט טרגדיות מאז השבת האחרונה. צעירים שנחטפו ולא מעט נופלים בקרבות בעזה. בשבוע שעבר נפל בקרבות ברצועה חייל נוסף בן העיר, רס״ר (במיל׳) ליאב אטיה בן 25 לוחם בגדוד 6623, עוצבת ׳חוד החנית׳ (55). מלחמה ארורה שלוקחת את הטובים ביותר

אורי שושן מלווה את אטיה עוד מבית הספר היסודי. השניים היו חברים טובים מהילדות ונשארו כאלה עד היום האחרון. ששון, שעצמו נמצא במילואים סיפר על הילד האופטימי שתמיד הסתכל על חצי הכוס המלאה: "אנחנו חבורה כזו עוד מבית הספר היסודי ובתיכון הצטרפו עוד כמה. ליאב תמיד היה הילד שכל הזמן אופטימי, תמיד חייך ותמיד היה חיובי. אף פעם לא היית רואה אותו מדבר רע על מישהו אחר, לא היית רואה אותו נכנס לפינות שלא שלו. אחד הדברים שכל אחד יספר על ליאב שהוא היה אדם חדור מטרה. הוא היה מאוד משימתי, הציב מטרה ועושה הכל להגיע אליה. כשאנחנו היינו ילדים שעושים שטויות אותו זה לא עניין, זה היה עובר לידו".

אטיה מאוד אהב ספורט, בעיקר כדורסל, ולקראת השירות הצבאי גם החל להתאמן לקראת הצבא: "ליאב מאוד אהב ספורט, בעיקר כדורסל. בכיתה יב' הוא התחיל להתאמן לצבא. היינו קמים מוקדם בבוקר ורצים 3000 קילומטר בפארק בנאות לון, ככה כמה פעמים בשבוע. הוא לקח את זה צעד קדימה. הוא היה מסוג האנשים שלא רואים בעיניים, אם הוא היה מחליט שהוא רוצה משהו הוא היה עושה אותו עד הסוף. בחמש השנים האחרונות הוא היה עם החברה שלו הדר, שניהם הכירו בצבא והתאהבו. ליאב גם מאוד אהב לבשל, היה אוהב לארח אותנו, ערב על האש, או ערב פיצות. היינו צוחקים עליו כל הזמן שהוא היה ישן עם הבצק כי הוא היה מתפיח אותו 3 ימים. גם תמיד היה שם כל מיני תוספות הזויות. ז היה הקטע שלו".

שושן יחד עם אטיה ז"ל. החברים הכי טובים

שושן מספר כי מהשבעה באוקטובר אטיה גויס למילואים ובעיקר התאמן לקראת הכניסה לעזה. מצד שני הוא מדגיש כי ליאב לא היה מספר יותר מידי והעדיף להתרכז במשימה ופחות בלדבר עליה: "הוא גויס וישר התחילו להתאמן. לפני שבועיים וקצת הוא נכנס לעזה בפעם הראשונה. ישבנו כל החברים בערב שישי וכמה ימים אחרי זה הוא נכנס פעם ראשונה למשימה. אנחנו יודעים שבפעולה שבו הוא נפל היתה להם משימה והיו להם 4 היתקלויות לפני, משהו שהוא מאוד מעייף ומתיש. בבוקר שאחרי הפתיעו אותם 4 מחבלים ובקרב הזה הוא נפל בקרב. ליאב היה בנאדם שלא מדבר עם אף אחד על כלום. לא ידענו לדוגמה כמה הוא היה משמעותי בצוות. הוא אף פעם לא התרברב, הוא היה בנאדם צנוע ולא דיבר יותר מידי, לפני שהוא נכנס, חוץ מהדר החברה שלו שגם היתה בחמ"ל באותו היום הוא לא סיפר לאף אחד כלום, הוא לא אמר שהוא נכנס. רק הדר עדכנה אותנו אחרי וידענו דרכה שהוא נכנס. הוא גם לא סיפר על המשימה וגם לא היה אחד שהיה מתלונן. הבנו מהדר שזו משימה לא פשוטה אבל לא תיארנו שזה מה שיקרה".

שושן מספר על רגע ההודעה הקשה: "ביום שישי סביבות השעה 5 בערב הודיעו למשפחה ושעתיים אחרי הדר התקשרה לספר לנו. אני הייתי במילואים ולא האמנתי לה, חשבתי שהיא צוחקת עליי. צרחתי עליה בטלפון. כשהבנתי שזה אמיתי כמובן שמיד נסעתי לבית של ההורים. אני הייתי כמובן בקשר עם ההורים, זו חברות של שנים. מאז דיברנו איתם כל יום ואנחנו נעשה לזכרו דברים וננציח אותו כמו שצריך".

איך הרגשת אחרי שנודע לך שליאב נפל בקרב?

"זה הלם מוחלט. עד שזה לא דופק אצלך בדלת אתה לא יכול להבין את התחושות. באותו רגע התחלתי להרגיש צמרמורת בכל הגוף, הקול התחיל לרעוד, התפללתי שזה לא נכון. בדרך לבאר שבע היינו בטלפון עם כל החברים וכולם היו בהלם, לא האמינו. רק כשהגענו לבית שלו בבאר שבע התפרקנו כולם".

כאמור מי שהיתה צמודה אליו בחמש השנים האחרונים היא בת הזוג הדר מוגילנר. השניים הכירו בשירות הצבאי הסדיר של השניים ונשארו יחד. הגורל הביא לכך שהשניים גם נפרדו במהלך שירות המילואים: "הכרנו בצבא. אני שירתי באוגדה שלו, הוא היה לוחם ואני הייתי מנהלת תקשוב. יצאתי לתרגיל של חטיבת הצנחנים והוא גם יצא להיות רס"פ בתרגיל. ישבנו יחד כל השבוע, דיברנו וככה התחלנו להיות בקשר. בסוף השבוע הוא ביקש את המספר שלי ומאז אנחנו יחד".

אטיה ז"ל עם בת הזוג הדר מוגילנר

הדר גויסה גם היא מיד אחרי אירועי השבת השחורה ונמצאת במילואים: "אני משרתת במילואים בחטיבה של ליאב בחמ"ל. הייתי מעורבת בכל האירועים שהיו. גויסתי למילואים יחד איתו. מהרגע שהוא נכנס ללחימה ידעתי מה יש להם ומה אין להם. אני הייתי היחידה שידעתי לאן הוא נכנס".

מוגילנר מספרת על הקשר של השניים: "שנינו מאוד אוהבים לאכול והרבה מהקשר שלנו היה מבוסס על הדבר הזה. ליאב מבשל ממש טוב ואני קונדיטורית ובקטע הזה היינו משלימים אחד את השני. גרנו יחד שנתיים בבאר שבע, הוא למד הנדסת בנין ואני עבדתי בכל מיני מקומות. הוא היה צריך להתחיל שנה שלישית בסמי שמעון. הוא מאוד אהב גם לשחק כדורסל וגם לראות סדרות של אנימה, לבשל, לצייר, לעשות ספורט. היה לו חשוב להתאמן כל הזמן. בתחילת הקשר זה היה עוד משהו שקירב בינינו והוא היה בונה לי הדרכות של אימונים. הוא היה דוחף אותי הרבה פעמים קדימה לעשות כל מיני דברים שאני מפחדת לנסות ולהתנסות בהם. הוא אהב תמיד להסתכל קדימה, לתכנן את התוכניות ולהיות הכי טוב בכל דבר שהוא עשה. אהבתי את השמחה שלו. הוא היה בנאדם שתמיד היה מוצא איך לשמוח. לא משנה אם היה לו יום לא טוב בעבודה, נכשל באיזה מבחן, הוא עדיין היה מוצא איך להיות שמח".

מוגילנר כאמור משרתת בחמ"ל בחטיבה בה שירת אטיה וידעה על המשימות שהוא ושאר החיילים יצאו אליהם: "באופן כללי היו הרבה להם לפני הכניסה הרבה הקפצות שבוטלו. זה היה קשה מנטלית ללוחמים כי אתה מכין את עצמך לכניסה ואתה יודע שאתה נכנס לתוך עזה ומשנה פאזה במוח. לאורך כל המלחמה היה לו קשה לדבר בטלפון על מה שקורה במדינה, הוא רוצה להיות משימתי ואני חושבת שגם עם כל ההקפצות שבוטלו עדיין הוא מאוד שמר על המורל, הוא יודע שבכל מקרה הוא נשאר קר רוח. החבר שנפל יחד איתו אמר למשפחה שלו לפני שהוא נכנס שאין להם מה לדאוג כי הוא נכנס עם ליאב שהוא הלוחם הכי טוב בצוות וכולם סומכים עליו. הוא וכל הצוות ידעו את זה".

כמה היה לך קשה שידעת לאן הוא הולך?

"כמובן שזה היה לי קשה אבל המשכתי לעבוד כרגיל כי ידעתי איפה הוא נמצא ומה קורה איתו. באישזהו מקום ידעתי בדיוק איפה הוא ומה הוא עושה וזה שמר עליי קצת יותר. ידעתי שזה עלול להיות קשה אבל לא תיארתי לעצמי בחיים שזה מה שיקרה. סמכתי עליו שלא יקרה לו כלום".

ומה ידעת על האירוע כשהתרחש?

"הייתי בחמ"ל במהלך האירוע עצמו וידעתי שיש שני הרוגים ופצועים. כמובן שאסור היה להגיד מי הפצועים וההורגים אז הלכתי וישבתי אצל חברה. פשוט ישבתי וחיכיתי לטלפון בתקווה לשמוע שהוא פצוע ולא משהו אחר. אח שלו התקשר אליי אחרי שעתיים וכשהוא התקשר ידעתי שזה הגרוע מכל".

ומה הרגשת שנייה אחרי?

"אני חושבת שבדרך כלל אנשים לא מוכנים לזה והם מגיבים הרבה פעמים בהלם. אני ידעתי שקורה משהו, ידעתי שיש הרוגים והכנתי את עצמי. הייתי אחרי שלב ההלם, היו בעיקר זעקות של כאב".

מאז, מוגילנר מקפידה להיות עם משפחו של אטיה כמה שיותר: "אני נמצאת עם המשפחה כבר הרבה זמן, יש לנו קשר טוב מאוד וזו משפחה מאוד מלוכדת. היו עושים המון ארוחות ביחד, חגים, משפחה שאוהבת לעשות ארוחות גדולות ולהזמין את כולם וזה היה מאוד מורגש גם בשבעה. השתדלתי להיות בשבילם כמה שיותר, יש לנו קשרים מאוד חזקים".

למה את הכי מתגעגעת?

"אני עוד לא ממש מתגעגעת כי אני לא מרגישה שהוא לא פה. מבחינתי אני מחכה עדיין שייצא לאפטר כמו מתחילת הלחימה או אפילו מהסדיר. אני הייתי רגילה לא לראות אותו שבועיים שלושה והייתי מחכה שייצא הביתה וזה היה הרגע הכי כיף שיכול להיות. אז אני עדיין מחכה שייצא אליי, אני מרגישה שהוא עדיין כאן".

אורנה לב האר"י היתה המחנכת של אטיה במקיף א' בבאר שבע וההודעה על נפילתו מילאה אותה בעצב גדול: "ליאב היה ילד מיוחד במינו ,תמיד היו לנו שיחות אינטליגנטיות על מליון דברים, ברומו של עולם מיחסים בין ממדינות ועד אהבה וזוגיות. היה בו חלק שטותניקי וחלק רציני מאוד ועמוק, חלק בקריצת עין וחלק בחיוך. הוא היה ילד בעל שאיפות גבוהות, צמא לידע עולם. חד לשון בצורה ברורה ולא משתמעת לשני פנים. כאדם ידעת שמילה של ליאב זו מילה. לטוב ולרע. ליאב היה בחור יפה תואר, דאג להתאמן, לנפח את השרירים וככל ששריריו הפכו לחזקים ושריריים יותר שריר הלב שלו היה רך ונעים. הוא ידע להתחבר לכל ילד ,תמיד שאל היי מה שלומך".

עם המחנכת אורנה לב אר"י

הדבר שהכי מזוהה איתו זה החיוך החם והאמיתי שיוצא מהלב וממיס את הלב של האנשים מסביב. הוא היה מנהיג מטבעו בכיתה, ידע לשלב בין המצוינות שלו להיות מש״צ בת״ס והופעה בתפקידים ראשיים בפופרה וכך גם בצבא. הוא היה מסור וטוטאלי והלך לטופ, לפלחה״ן צנחנים ונתן את כל כולו לצה״ל. הוא היה מוקף בחברים מהשכבה, מהכיתה ומהצוות הצה״לי. חבר נאמן נדאג לשמור על קשר איתם".

היא מספרת על רגע קבלת ההודעה: "את הבשורה הקשה קיבלתי במוצאי השבת. ליאב נפל בקרבות ברצועת עזה ביום שישי בשעת הבוקר כ״ה בכסלו, נר ראשון לחנוכה, המשפחה ידעה רק אחרי כניסת השבת ואני ידעתי רק במוצאי השבת כשפתחתי את הטלפון וקפצו מלא הודעות בקבוצת הווצאפ של הכיתה המדהימה הזו שמכונה משפחת האר"י. אני זוכרת שצעקתי לא. כל כך חששתי שמישהו שאכיר ישירות, שאחד הבוגרים שלי ייפגע. התחושות היו קשות ונזכרתי שהרב ד״ר שי פירון השתמש בביטוי ״מורים שכולים״. לא האמנתי שראיתי את התמונה של ליאב מול עייני, ילד יקר שלי, הרגשתי שאין לי אוויר, ילד שהייתי שותפה בעיצוב שלו, חלק מחיי. חשבתי לתומי שאלווה בוגריי בחתונות שלהם בטח שלא לדרכם האחרונה. התחושה שלי בימים אלה היא של עצב תהומי, אובדן גדול מאוד.

יחד עם זאת אני מכירה את ליאב, ככה הוא בחר ללכת למילואים, לתרום למדינה את חלקו עד כמה שאפשר בנחישות וטוטאליות, כזה הוא היה. היה מוכן לשלם את המחיר הכבד בחייו. ליאב בשבילי ובשביל אחרים גיבור ישראל".