בימים שבהם מדינה שלמה צמודה למסך, אנשי הדרום של מערכות החדשות בולטים בעשייה שלהם. הפעם הם לא רק מספרים את הסיפור, הם חלק בלתי נפרד ממנו. הקיבוצים, שדרות ואופקים הם בית שני בעבורם. חלק מהאנשים שהכירו או עבדו איתם נרצחו או נחטפו, הגבולות בין האובדן הפרטי לעשייה העיתונאית, כמעט ונעלמו בבוקר של השבעה באוקטובר.

איציק זוארץ מבאר שבע, כתב הדרום של "כאן חדשות" תאגיד השידור הישראלי, לא רגיל להיות במרכז הסיפור. הוא מעדיף להיות זה שמדווח על החדשות. הפעם גם הוא מבין שהוא חלק מהם ומשתף אותנו בחוויות שלו מאז השבת השחורה.

בוא נתחיל מהשבעה באוקטובר, איפה האזעקות הראשונות תופסות אותך?

"הייתי בחופשה ביוון. אני אף פעם לא מזמין חופשות מראש, כי זה חייב להיות מותאם למצב הביטחוני בדרום. זה תמיד ספונטני, כשאני מזהה שהדברים רגועים ואני יכול לטוס. כך גם הפעם ביום שישי בבוקר אני מעריך שהכול רגוע ועולה על מטוס ליוון, צחוק הגורל. צריך לזכור ששבועיים לפני היו הפרות סדר ועימותים קשים על גדר הגבול ברצועה, ואז קיבלנו דיווחים שהשקט חזר, בעקבות הסכמות על כך שאושרו כניסתם של 18,000 עובדים מעזה לישראל. היום כולנו מבינים שזה היה חלק מתרגיל ההטעיה של החמאס.

"ב-6:29 בשבת בבוקר, אני מתעורר מצלילי רטט בלתי פוסק מהטלפון שהיה מונח על שידת פח סמוך למיטה בחדר המלון. אני מסתכל ומבין שיש שיגורים למרכז, בשלב הזה אני שואל את עצמי מה קרה? חושב שאולי חיסלנו את מוחמד דף. אחר כך הגיעו שיגורים בלתי פוסקים לעוטף, לרעים, לבארי. בשלב הזה אני מבין שיש כאן אירוע חריג, כי הם אף פעם לא יזמו, זה תמיד היה בתגובה לפעילות של צה"ל. אני שולח הודעות לאנשים שאני עובד איתם בשטח לרבש"צים, לגורמי הביטחון. אחד מהם זה אילן  פיורנטינו ז"ל הרבש"צ של נחל עוז. בדרך כלל הוא מהראשונים שחוזרים אליי, בחור מקסים, נעים ומקצועי. מאוחר יותר אני מבין שהוא לא ענה כי הוא נפל בקרב תוך כדי לחימה בכיתת הכוננות, בניסיון להגן  על הבית".

זוארץ ממשיך עם ההודעות שליוו אותו באותו הבוקר: "ב-6:40 אני מקבל את ההודעה הראשונה ממירב כהן מעין השלושה, זה המידע הראשוני שלא מדובר רק בשיגורים, אלא גם בחדירת מחבלים ועדיין אני לא מצליח להבין את גודל האירוע. היא כותבת לי שיש ירי בתוך הקיבוץ. אני כותב לה שיש שיגורים, והיא עונה לי שיש עשרות מחבלים חמושים בתוך הקיבוץ, שהיא מצליחה לראות מחלון הממ"ד. אבל מה שמפיל לי עוד יותר את האסימון זה הסרטון שמגיע אליי מתושבים בשדרות של המחבלים החמושים על הטנדרים בשדרות. אני רואה בסרטון את המספרה שאני מסתפר בה, את הרחובות שאני מגיע אליהם לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני צופה בסרטון כמה פעמים. בהתחלה זה פשוט הלם, קשה  להאמין שזה מה שקרה, לא דמיינו שאירועים כאלה יכולים לקרות. ממש במקביל אני מקבל אין ספור הודעות מתושבים בעוטף עם שאלות, מידע ובקשות לסיוע שמתחילות להגיע. אני מתחיל לענות לאנשים, תוך כדי אני כבר מתחיל לארוז. עברו בערך 12 שעות מאז שהגעתי למלון עד שהתחלתי להתארגן על חזרה. אני מזמין בעשר וחצי את הטיסה הראשונה שיוצאת לישראל".

מה עובר לך בראש עד כשאתה עולה למטוס?

"נדמה שזה נצח, זאת הרגשה נוראית שאתה נמצא רחוק מישראל ברגעים שאתה מבין כמה צריכים אותך בשטח. אני יושב במרפסת של המלון, ברקע הים והבריכה, מחכה לרגע לצאת לשדה ומבין שהמדינה שלי מותקפת. תוך כדי, אני מקבל את הסרטון של האוטובוס של הפנסיונרים שרצו לצאת לטיול בים המלח, שחלקם נרצחו, ובמקביל מנסה לקבל אות חיים מאיילת, שידעתי שהיא במסיבה ועם אזעקת הצבע האדום הראשונה ברעים, כתבתי לה".

איילת זאת איילת ארנין ז"ל, חברתו לעבודה של איציק זוארץ, היא עבדה בחטיבת החדשות והייתה מסוג האנשים שהיו אהובים על כולם בעדינות ובנעימות  שלה, תמיד עם חיוך, ידעה לסייע ולהציע עזרה לכל דורש. אני לא מפסיק לחשוב על זה שיכולתי להיות איתה שם במסיבה. ביום חמישי היא שלחה לי הודעה בניסיון לשכנע אותי להצטרף אליה למסיבה. אח שלה הוא אחד ממארגני פסטיבל "הנובה". כולם סיפרו כמה זה כיף ללכת עם איילת  למסיבות, כתבתי לה שנראה בבוקר שישי איך העניינים מתגלגלים ובשישי כתבתי לה שהחלטתי לטוס ליוון, כי עכשיו יש שקט וזאת הזדמנות. אני לא מפסיק לחשוב עליה היא הייתה חברה טובה".

ההתכתבות האחרונה עם איילת ארנין

"הרגשתי שהנסיעה לשדה התעופה לא נגמרת, המלון מרוחק מהשדה, אני נוסע מהר תוך כדי נסיעה אני אוסף מידע על מה קורה. לפני ההמראה מתפרסם שאופיר ליבשטיין ז"ל נהרג בקרב. שמו של אופיר היה הראשון שפורסם, והייתה לזה משמעות. גם משמעות סמלית, הם הצליחו להגיע גם למנהיגים שלנו. מאוד אהבתי לעבוד מול אופיר. המחיר של התקפת הפתע הזאת היא אכזרית, בכל יום שעובר זה מתחדד מחדש, ייקח לנו עוד זמן לעכל. אני מכבה את הטלפון ועולה לטיסה. עם הנחיתה בארץ אני מדליק את הטלפון עם חשש גדול לקראת המידע שאני הולך להיחשף אילו".

לאן אתה מחליט לנסוע מהשדה?

"אני מתקשר לארז כהן הצלם השותף שלי לעשייה, ואנחנו מחליטים לנסוע לאופקים. בשלב הזה אנחנו מדווחים שיש מחבלים במקום ויש בני ערובה. אני מדבר על הבית של רחל. את הדרך לאופקים לא אשכח לעולם, זאת הפעם הראשונה שאני רואה את האירוע מקרוב. מכוניות שרופות, רכבים ירויים עזובים באמצע הכביש, אני נוסע בין הגופות שמוטלות על הקרקע. גם המפגש עם ארז מטלטל, אני מבין שבנס הוא חי ולצידי. כבר בשש וחצי בבוקר עם האזעקות הראשונות ארז שולח לי הודעה שתיכף ייצא לאסוף אותי לשטח, ואני עונה לו שאני ביוון. ארז נוסע לשטח לרעים ורק בנס לא נירצח על ידי המחבלים. אני חושב מה היה קורה אם היינו נוסעים יחד, אם זה היה נגמר אחרת. אני חושב על זה שיכול להיות שזה שהייתי ביוון בבוקר הזה, זה מה שהציל את חיי ועדיין מנקרת בי התחושה שלא הייתי בארץ לדווח בדקות הראשונות כשזה קרה".

עם הצלם ארז כהן. צילום: מאיר אזולאי

"תוך כדי שאנחנו באופקים, אנחנו מנסים לעבד את עומק המחדל, זה לא נתפס, זה לא שאופקים קרובה לגבול. בערך בשתיים בלילה אנחנו מחליטים לעשות סיבוב באופקים ונתקלים בטנדר הלבן של מחבלי החמאס. אני עולה לשידור בתוכנית של אורי לוי, משדר משם ומגלה יום אחרי, כשתושבים מאופקים מציתים את הרכב שהוא ככל הנראה ממולכד. כל זה קורה בשבת כשאנחנו עדיין על 100 נרצחים, גם בשבת לא הבנו מה באמת קרה".

אתה חוזר אחורה בזמן לעבודת הסיקור שלך וחושב אולי דברים יכלו להיגמר אחרת?

"כל הזמן אני חושב על זה. רק לפני שנה וחצי עשיתי כתבות על העמדות שחמאס הקים על הגבול עם נתיב העשרה. תמיד היה לי חשוב לזעוק את הזעקה של חבל הארץ הזה. הייתי שם במאבק של הרבש"צים, בסבבי הלחימה השונים, בכל אתגר היה חשוב לי לדווח. תקופה כזאת מזכירה לך את חשיבות העבודה שלנו והאחריות הגדולה שמוטלת על כתפינו. אנחנו נהיה כאן לדאוג שהכול יוקם מחדש, ושהאנשים יזכו לביטחון שמגיע להם. הנופלים בקיבוצים, בשדרות ובמסיבה ברעים היו המגן האנושי של המדינה, זה יכול היה להסתיים אחרת, גרוע הרבה יותר והם שילמו את המחיר".

ספר על זיכרון אחד שילווה אותך בחיים.

"יש לא מעט  כאלה. הכרתי נופלים רבים, אזרחים שנרצחו, איבדתי חברים למקצוע. צלם YNET  רועי עידן ז"ל. אבל הסיפור של יניב זוהר ילווה אותי כל חיי".

יניב, צלם "ישראל היום"  מנחל עוז, נרצח בממ"ד עם כל משפחתו, למעט בנו שניצל כשיצא לריצה. "היה חשוב לי לחזור לבית שלו", ממשיך זוארץ, "זה היה רגע קשה, הבית כאילו נעצר, מפת החג וכוס הקידוש עוד היו על השולחן. נכנסתי לממ"ד, ראיתי את הקליעים וכתמי הדם וניסיתי לשחזר את מה שקרה למשפחה היקרה הזאת. הרגשתי צורך לבוא ולהגיד לו תודה על מה שעשה בשבילי בשנת 2017 כשסיקרתי את מה שקרה ב"אום אל חירן", כששוטר נהרג במקום ואני דיווחתי שהמשטרה טוענת שהשוטר ככל הנראה נורה על ידי תושב המקום. ההמון הזועם שמע את הדיווח ופשוט התחיל לרדוף אחריי בזעם עם מוטות ברזל. יניב ז"ל שראה את המצוקה שלי ואת הסכנה, הגיע עם האוטו ברגע האחרון וחילץ אותי מהמקום. כל חיי אזכור אותו".