מגזין

“זה לא מגניב להיות עצוב היום”

מגזין5 בפברואר 2020    11 דקות
0

ראודור חדד היה יכול להיות בקלות טייס או כדורגלן מצטיין, אבל החיים הובילו אותו לבורות עמוקים ולסמטאות חשוכות שמעטים הצליחו לצאת מהם. בעזרת המוזיקה, ראודור הצליח גם לעזור לאלה שלא רואים את האור בקצה המנהרה, "דווקא למישהו שבא הכי מלמטה, יש את הכוחות לעזור למי שהכי צריך, וזה נותן לי את הכוחות"

“זה לא מגניב להיות עצוב היום”
ראודור | צילום: AB

בעולם בו תרבות הריאליטי “סוחרת” בסיפורים אישיים קורעי לב, אנחנו כחברה הפכנו מעט אדישים לאנשים שהגיעו מלמטה. יחד עם זאת, כנראה שלא תוכלו להישאר אדישים לסיפורו של היוצר הבאר שבעי ראודור. סיפור שעובר דרך סמים, אשפוזים, טיפולים קשים וסמטאות חשוכות של עוני ופשע והופך לסיפור חייו. מהשכונות הקשות של באר שבע, דרך מקרי מוות הזויים של רוב בני משפחתו הגרעינית, בנסיבות בלתי נתפשות שלפעמים קשה לאדם הפשוט להבין. פניו ומראהו לא חושפים דבר, ורק המוזיקה הכנה והעמוקה עד כאב שלו, לוקחת אותנו למסע סבוך ובלתי אפשרי דרך תלאות חייו.

ראודור, אחד שזחל החוצה מהבורות העמוקים ביותר, שנוצר מהקושי מאלימות וקיפוח, הוא תוצר של סיפור קשוח, ואולי קשוח מדיי. והוא, הוא “עדיין כאן, למרות הכל”, כפי שגם קרא לסינגל השני שלו שיצא בשבוע שעבר. לאחר שנים של רשמיות ורצון להישמר, ראודור סופסוף מסיר את הכפפות; עומד, יוצר וחולם, למרות הכל וכנגד כל הסיכויים והקלפים שקיבל בחייו.

“אני נראה סבבה, כאילו שהכל בסדר איתי, אבל אני מתמודד עם המון בעיות”, הוא מספר לעיתון “שבע”. “המון מחלות שחלקן שקופות, חלקן לא שקופות, וחשוב לי להעביר מסר לבני הנוער ולהגיד שאם אני יכול, כל אחד יכול. נכון שיש ‘גאנגסטה ראפ’, אז אני ‘גאנגסטה רוק’. ואני רוצה שמישהו יגיד לי שאני לא. אף אחד לא יכול להגיד”.

“עדיין כאן, למרות הכל”

לפני כ-5 שנים, ראודור חדד עדיין עבד במחלקת עיצוב המטבחים של “הום סנטר” בבאר שבע, רגע לפני שעזב הכל, כדי “להמר על המוזיקה שלי בגדול”. היום, בגיל 37, “אני עדיין כאן, למרות הכל”, הוא מכריז.

“איפה שאני גדלתי, לא היה קל”, מספר הזמר. “אני גדלתי ב’בלוק האדום’, ברחבת החיל”, מקום שבצעירותו היה קוד לתחנת סמים. “אצלנו הסמים היו למטה, הכל חשוף, וכסף לא היה לאף אחד. מי שאבא שלו היה עובד, הרגיש עשיר בשכונה שלנו. יש משהו מאוד מתעתע שכשאתה נראה פיקס, זה נראה שהכל בא לך בקלות. איזה בקלות? יש אנשים שיושבים בבית קפה וכותבים את השירים שלהם, ואני בא מהסלאמס של הסלאמס, ואף אחד לא נתן לי צ’אנס. איבדתי הרבה מבני המשפחה שלי”, אימא, אח, גיס שהיה קרוב אליו מאוד, “ואבא שלי נפטר לפני כחצי שנה”.

ראודור גדל ל-2 הורים נכים: “אבא שלי היה נכה צה”ל, הלום קרב, ואימא שלי הייתה נכת פוליו, שגם נכוותה בחצי גוף, והייתה חצי משותקת. הם היו קשי יום, וניסו להביא ילדים, וכשהייתי בן 7, המצב התחיל להידרדר בבית; הרבה אלימות ובלגן. היה הכל מהכל. בגיל 11, אחי נפטר, ואז אימא שלי איבדה את זה. לאבד ילד, אין רמה יותר גבוהה מזו של כאב. בסוף היא נפטרה מסרטן. אחותי הגדולה שרון, כבר הייתה בת 21 ולא בבית, ככה שהכל נפל עליי. ברגע שמבינים מאיפה אני בא, השירים מקבלים נופך אחר. פתאום מבינים מאיפה אני בא”.

 

אולם, זהו רק קצה הקרחון, תקציר לחיים של ראודור, שאפשר להגיד שבלי המוזיקה לא היה פה. “בשום תנאים, נגד כל הסיכויים. אם זה פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מטפלים, כולם ויתרו עליי. חלק אמרו שאני גאון, וחלק אמרו: ‘אתה תחליט אם זו גאונות או טירוף'”, הוא אומר. “הייתי תלמיד מצטיין, בובה של ילד, ובגיל 19 רציתי להתגייס לצבא כמו כולם, ושם התפרץ דיכאון רציני. שם הגעתי למקומות הכי קשים שאפשר לדמיין, למקום הכי נמוך שיש”, הוא משחזר.

“בגדול, הסרט התחיל אצלי בצבא, אחרי שהתיק של אח שלי נסגר מחוסר ראיות, ולא ידעו אם הוא התאבד או שמישהו עשה את זה. אין שום סיבה שהוא יעשה את זה, אבל הוא נמצא בשירותים כשהוא ירוי, צועק ‘הצילו’. הכדור מימין לשמאל והוא בכלל שמאלי, ה-M16 ארוך, והתא הוא פחות ממטר כך שהרובה לא יכול להיכנס במאוזן, אין אבק שריפה על הידיים, ואין תרמיל. גם לא היה מי שיעשה את זה. כשהתגייסתי, הם מאוד פחדו, ואני באתי לבקש עזרה, לא יותר מזה. פתאום מ-8200 ופרופיל 97, תוך שנה כבר נגמר הסיפור, והורידו לי פרופיל ל-21. מכאן הזליגה כבר הייתה מאוד מהירה וקשה”.

“הורדתי את הכפפות, התחלתי לדבר באמת”. ראודור | צילום: גל אלי

 

לטענתו, “ממש נלחמתי עם אבא שלי כדי להתגייס, הוא פחד, ולא היה מוכן לשמוע על זה. בכל זאת, אנחנו והצבא, אנחנו את חלקנו תרמנו עם אחי. ואני רציתי להיות כמו כולם. כשהגעתי ל-8200, כל מה שעברתי כל החיים צף לי. הייתי בסוג של מצוקה, ובמסגרת הזאת אין מקום לזה כל כך. אני זוכר שהרגשתי שאין לי עם מי לדבר. היו לי 6 שנים של מלחמה בלתי פוסקת, ואף פעם לא ויתרתי; ליפול ולקום עד שזה יצליח. באתי לבקש עזרה, אבל משם אתה מוצא את עצמך לבד. מהעתיד הכי מבטיח שיש, לכישלון. אף אחד לא מוכן לקחת עליך אחריות. בתור ילד, מאוד כעסתי על הכל. הייתה איזושהי הרגשה של ‘אני לא רוצה להיות כאן, אבל גם לא אעשה את זה למשפחה שלי’. זו הייתה הישרדות יומיומית. כל מה שקרה שמר עליי, וזה לא היה מקרי. אם לא הייתי מגיע לתהומות האלה, אני לא חושב שהייתי יכול להבין אנשים במצוקה”.

“חצי טירוף”

ראודור, שהיה כדורגלן במחלקת הנוער של הפועל באר שבע עם אביתר אילוז, ינון ברדה, יחיאל צגאי ואחרים, היה יכול להיות כדורגלן “בליגה לאומית לפחות”, לדבריו. זה לא מובן מאליו, “כי פשוט לא היה”, הוא אומר. “חבר שלי שאבא שלו היה נהג אוטובוס, הם היו עשירים. אני זוכר שהייתי יושב, ותופר את הנעליים שלי, אבל נפצעתי פציעה די קשה בגב, ואולי אם הייתי בניון, היו לוקחים אותי לאיזה ניתוח בחו”ל. במקום זה, גמרתי קריירה מכלום, ומה ששמר עליי לא ללכת לפשע, זה הספורט. הייתה ילדות קשוחה. זה קפיצות של בילוש, לפעמים יריות, שכן פורץ לשכן. לא היו הרבה כלים. יכול להיות שמבחינת נתונים, היום הייתי יכול להיות טייס, בדיוק כמו מישהו שנולד ברמת השרון. בפועל, אחותי הייתה זו שמגיעה לאסיפות הורים. גדלתי לבד, בדידות שאי אפשר להסביר. כשאתה ילד, יש לך את הספורט שמשאיר אותך מרוכז. באימון הבא, במשחק הבא, בתחרות הבאה”.

“אצלי זה לא מקצוע, זה מה ששומר אותי בחיים”. ראודור | צילום: גל אלי

זאת הייתה הדרך שלו לצאת מהבית; “אני נראה לי הילד היחיד שהפריעו לו לעשות שיעורי בית. כשהפסקתי עם הכדורגל ואימא שלי נפטרה, כבר אין לך במי לטפל, והיה סוג של ריק. חברים התחילו לנגן בגיטרה, ורציתי להגיע גם, אבל אין לך במה לנגן. מצאתי את המיקרופון של אחי, והבאתי אותו. התחברנו, שרתי, והתאהבתי בזה. ראיתי שיש לי איפה להוציא את ‘המוגלה’, מקום שאני יכול לדבר בו על הכל. מה שאני אוהב באמנות יותר מהכל, הוא שאין בה חוקים. אתה יכול להיות משוגע, אתה יכול להיות חייזר, אתה יכול להיות הכל. זה משך אותי מאוד”.

“יש משהו מאוד מתעתע שכשאתה נראה פיקס, זה נראה שהכל בא לך בקלות”. ראודור | צילום: גל אלי

 

החיים המשיכו להכות בראודור ואחרי מות גיסו, “איבדתי תינוק בלידה שקטה. שם הייתה חזרה בתשובה מהפחד; הגעתי למצב שלא ידעתי מי ימות לי עכשיו. נוצר מצב כזה שככל שהתקרבתי יותר, התרחקתי יותר. ככל שהתקרבתי לדת, נהייתי פחות רוחני, כי הכל נעשה מפחד. הקטע הזה של דת ורוק אנד רול, נוצר משבר וקרע מאוד גדול בנישואין. הייתי צריך לבחור בין הגיטרה לבין חיי בית ומשפחה. המטרה בראש ובראשונה הייתה שהילדים ייפגעו כמה שפחות. אני בדיוק בשיא של הבנייה, בפיק של הפיק, כשהאלבום מוכן ועומד לצאת, כשאני ב’אקס פקטור’, ואשתי אומרת לי שהיא רוצה להתגרש. שנה אחרי זה, אבא שלי נפל, ונהיה חולה”.

לדבריו, הכל עניין של הגדרות. “מדברים על דיכאון ועל הפרעה דו קוטבית ומאניה דפרסיה ופיברו-מיאלגיה ומה לא. ויש לי גם 5 פריצות דיסק, והן לוחצות על העצבים. גם הגב הלך מהטיפול באבא שלי. הייתי עם אבא במצב מאוד קשה. 3 שנים שאומרים לי שהוא הולך למות כל רגע, 3 שנים שהביאו אותו להוספיס, לשם הולכים למות, והחזירו אותו. 3 שנים שבהן כל פעם שהטלפון מצלצל, אתה… ויחד עם זאת, תמיד הייתה עשייה. זה תמיד היה יותר מפרנסה או מקצוע, סוג של חצי טירוף. זה ריפוי בעיסוק ברמה אחרת. כשהתגרשתי, כל מה שהפחיד אותי, בעטתי בו, ובשבילי הכל מתחיל לקרות עכשיו”.

מה שונה בך עכשיו?

“הורדתי את הכפפות, והדברים השתנו מאז שהתחלתי לדבר באמת, מאז שהתחלתי פחות לחשוב מה יגידו ואיך יחשבו. היום אני אומר את הכל בפנים, ומדבר על הכל. כשאני כותב, אני כותב באמת, על דברים שאני מכיר, שעברתי. תמיד ניסיתי לעטוף את זה בעטיפה שכולם ישמעו את זה, והיום אני עושה בדיוק הפוך. הכי ישיר, מעבר למוזיקה. לדבר ולהעביר את המסר הלאה”. במלים אחרות, אז הוא ניסה לשחק דמות, היום הוא משחק את עצמו. היום אנחנו מקבלים את ראודור האמיתי.

“לגעת באנשים”

“ויתרתי על הצ’ק ליסט, כי הרגשתי שמפספסים אותי”, מסכים ראודור. “החיים חולפים כל כך מהר, יש לחיות את הדמות, ויש להיות הדמות. אני כל יום עם הצלקות של מה שעברתי, אבל מבחינת הכרונולוגיה של הדברים, אני מקווה מאוד שסיימתי, ועכשיו אני מתחיל את הטוב. הגעתי ממצב שאף אחד לא נתן לי סיכוי, והיום אני מרצה בבתי סוהר, העברתי אנשים את 12 הצעדים, אני מרצה בפסיכיאטרי. היום, בצורה לא רשמית, כשאנשים רוצים לפגוע בעצמם, נופלים לסמים קשים או שיש להם בעיות קשות, פונים אליי. קשה להפיל אותי מהכיסא, כי ראיתי הרבה דברים ושמעתי הרבה דברים, ובגלל זה אני נותן תקווה לאנשים. דווקא למישהו שבא הכי מלמטה, יש את הכוחות לעזור למי שהכי צריך, וזה נותן לי את הכוחות. זה נותן לי תפקיד, וצריך אותי פה איכשהו. היום אני בא ממקום, פיזי ונפשי, שאם אני יכול, כל אחד יכול. אחד כמוני שעדיין ממשיך לעשות, לא מוותר וחולם, זה הרבה מעבר לכפיים או כל הכבוד. לכל האנשים השקופים”, אלה שהחיים ויתרו עליהם.

אז נכון, בתחום הזה כמו בתחום הזה, יש תקופות שהוא מרגיש נהג האוטובוס ההוא, ויש תקופות שהוא חוזר להיות הילד מ”הבלוק האדום”, “אבל זה המקצוע”, הוא מודה ומתקן: “אצלי זה לא מקצוע, זה מה ששומר אותי בחיים. הילדים שלי והמוזיקה”, אומר ראודור.

“אולי בכל זאת נשאר סיכוי אחרון? אחרי כל זה, אחרי כל הסמים כל הנשים, אחרי הלב הזה שנשבר לרסיסים. עדיף מאוחר, רק בטח לא לבד, בטח בטח לא לבד” (מתוך השיר “סיכוי אחרון”).

 

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון “שבע”

כתבות נוספות במגזין

0

המלאך הגומל

מנהל מכון הגמילה היוקרתי, יוסי אטיה, מספר בראיון מיוחד על הווילה הסודית שמצילה חיים ואיך הפך ממכור בעצמו ל"מכור למכורים", כהגדרתו. בראשית ברא יוסי את "בראשית"

מגזין12 בפברואר 2020    9 דקות
0

בנעלי בית | “חולה על מדע בדיוני”

אביב חצבני, מנהל מרחב דרום בהתאחדות התעשיינים

מגזין12 בפברואר 2020    2 דקות

כתיבת תגובה