עם ריבוי התכניות רבים מתקשים לספור את העונות, או אפילו את הזוכים. ומה זוכרים? את המתמודדים היצירתיים, המוכשרים ביותר, אלה שלדעת רבים, הגיע להם לזכות. את עמית חיה טויטו בטוח שיזכרו.

טויטו הודחה בחצי גמר התכנית, בה ניצח לבסוף יזם הנדל"ן טום אביב וכמו בעונות הקודמות, לזוכה לא היה זמן לחגוג את 15 דקות התהילה שלו. קצת קשה לעשות זאת כשאתה שומע מכל עבר שלא הגיע לך לזכות. במקום לחגוג, הוא נאלץ להדוף שמועות על יחס מועדף.

הרחק מכל ההמולה, בבאר שבע, נמצאת לה טויטו. בניגוד לאביב, היא צריכה להסביר למופתעים הרבים איך זה שהיא הודחה בחצי הגמר. וטויטו, היא הייתה אחת מהם, מהמופתעים. "לא הגיע לי להיות מודחת", היא אמרה להם בחיוך אופייני. טויטו רק בת 21, תמיד מחייכת והיום היא כבר מזמן אחרי, מתמקדת בקריירה החדשה שלה. אומנם זאת קלישאה, אבל כמה זה נכון במקרה שלה: החיים נתנו לה לימונים והיא, היא הכינה מהם לימונדה ורוצה שכולם יטעמו. עבורנו, טויטו היא המנצחת בעונה הזאת כי יש לה את המתכון הכי יצירתי, הכי טוב, הכי טעים. מתכון מנצח לחיים.

גם יפה וגם אופה

לטויטו הייתה ילדות די רגילה, כמעט כמו לכל ילדה שגדלה בשכונה ט' בבירת הנגב. מלבד העובדה שבגיל 18 שקלה 125 קילו, הכל היה לפי הספר. היא למדה בבית ספר יובלים ואז במקיף ו' ולאחר מכן התכוננה להתגייס צה"ל. "מהאהבה שלי לאוכל, הגעתי למשקל מאוד מאוד גבוה", היא מתארת. "שקלתי 125 ק"ג, אבל אף פעם לא הפריע לי להיות שמנה. מבחינת חברים וחברות הייתי ילדה מאוד שמחה ומקובלת".

לצה"ל, מה לעשות היו תכניות אחרות. "בגלל המשקל הוריד לי בפרופיל לפני הגיוס" מספרת טויטו. "באותה תקופה הייתה גם חתונה לבת דודה שלי. אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות רזה ומהר. "אימא שלה, דודה שלי, עשתה ניתוח שרוול והיא באמת רזתה מהר. אמרתי שככה אני ארזה כי אני לא מסוגלת לעשות דיאטה. עשיתי את הניתוח והשתחררתי הביתה והכל היה בסדר", מתארת טויטו. "ברגע שהשתחררתי היו לי כאבים והרופאים אמרו לי שזה טבעי, שזה מהמזגן שהיה עליי. היו לי כאבים עזים בכתף וכשהכאבים המשיכו הלכנו לרופאת משפחה. גם היא אמרה שזה טבעי אחרי ניתוח. 'זה שטויות, בגלל שאת לא זזה מהמיטה'. מסתבר שכל מה שאכלתי ושתיתי בתקופה הזאת אחרי הניתוח, זה לא משהו רגיל. דודה שלי אמרה לי שזה לא הגיוני, 'איך את שותה? כמה את שותה? איך את אוכלת מעדנים אחרי ניתוח כי אי אפשר להכניס כלום?'. היא אמרה שאחרי הניתוח שלה היא לא יכלה להכניס כלום לפה וזה לא הגיוני שאני שותה כל כך הרבה".

אז מה קרה בעצם?

"כל מה שאכלתי ושתיתי דלף מחור בקיבה. כנראה שסיכה נפלה לחלל הבטן ומה שדלף הפך לחומצה וזיהם הכל. אני הייתי עם משכך כאבים ומרוב שהייתי מטושטשת, לא הרגשתי את כלום".

כעבור תשעה ימים מהשחרור, במהלך השבת, אמא של עמית הבחינה שהמצב שלה מתדרדר. "אימא אמרה שהתעוותי. כולי הכחלתי, הייתי ממש בקריסת מערכות, ככה קראו לזה". האם, שומרת שבת, לקחה אותה ברכבה ל"ביקור רופא" ומשם בניידת של טיפול נמרץ היא הועברה ישר ל"סורוקה".

"עשו לי את הסיטי ואני זוכרת שקשרו אותי מרוב שכאב לי. ואני זוכרת את הרופאים מתסכלים על המסך בהלם, איך שרדתי את זה? היו לי 4 ליטרים של חומצה בחלל הבטן ואמרו לאמא שפותחים לי את הבטן ושתחכה לה ליד טיפול נמרץ. אמא הזדעזעה והתחילה לבכות ואני אמרתי לה-'אמא מה את בוכה? מקסימום אני לא אהיה רזה ויבטלו לי את השרוול'. לא ידעתי ממש מה המשמעות של פותחים לי את הבטן". מההרדמה של הניתוח, עמית התעוררה רק לאחר שלושה חודשים.

"זה לא שהניתוח לא הצליח", היא מסבירה. "בניתוח הראשון פתחו לי את הבטן והוציאו לי את הקיבה לפתולוגיה, את המעיים לשטיפה וקיוו שהדליפה תפסק. בן אדם לא יכול להיות ער עם בטן פתוחה ואיברים בחוץ ולכן כששטפו את הזיהום, קיוו שהכל יהיה בסדר. הם החזירו ובכל פעם שעשו ניתוח של חיבור והכניסו נוזל, שוב הייתה דליפה מהקיבה. מרוב שהמקום היה מזוהם, כל פעם שתפרו, זה נמס שוב ולא התאחה". לאחר 14 ניתוחים ושלושה חודשים זה עבד, אבל כאן מסתיים סיפורה של עמית טויטו ומתחיל סיפורה של עמית חיה טויטו, שם שניתן לה כשהייתה מורדמת

עמית חיה טויטו | צילומים: "שבע"

צבא של החיים

"לא ידעו איך אני אתעורר", נזכרת עמית חיה. "בעצם, התעוררתי כמו תינוקת שנולדה. לא יכולתי לעשות כלום. לא הייתי מודעת לזה שהייתי מורדמת וכשהתעוררתי חשבתי שאני אחרי שהכניסו אותי לטיפול נמרץ ולחדר הניתוח של התיקון. חשבתי שהתעוררתי משינה, אבל אז ראיתי איך כולם מתלהבים ממני ושחופית, בת דודה שלי שהיא זאת שהייתי אמורה להיות בחתונה שלה, שהיא כבר התחתנה בתקופה הזאת. זה לא יאמן, לסבתא שלי, יש לה שתי נכדות. בזמן שנכדה אחת הייתה בין חיים למוות, הנכדה השנייה מתחת לחופה בקידושין". ברגעים הללו טויטו לא ידעה שהמאבק האמיתי שלה על החיים, רק החל "כשהתעוררתי, ראיתי שמסתכלים עלי בצורה מוזרה ואני לא יכולה לדבר. אני מחכה לארוחות בוקר וצהריים, אבל אומרים לי-'לא', שבינתיים אני לא צריכה לאכול". היא לא ידעה שהיא מקבלת את האוכל שלה בצינורית.

"היום זה כבר לא משפיע עלי, אבל שנה וחצי הייתי עם שקית שהייתה כמו פה עבורי. הייתה היה לי צינורית ישירות למעיים כדי שהכל יתאחה ויתנקה, עשו את זה כך שאפילו רוק לא הייתי יכולה לבלוע באופן נורמאלי".

איך התמודדת עם זה שלא הצלחת לאכול בכוחות עצמך?

"זה מאוד דיכא אותי. הייתי במצב נפשי לא טוב והייתי מאוד רזה. כל החברות שלי התגייסו ולכולן יש חבר וכולן יוצאות ומבלות ואני בטלפון, בפייסבוק, רואה את זה ומתמרמרת קצת. זה לא מה שתכננתי, להיות בת 19 במצב סיעודי".

יחד עם זאת, עמית חיה לא איבדה את האהבה לאוכל ולא הפסיקה לבשל, למרות שלטעום אותו לא היה מנת חלקה באותה תקופה. "הייתי מבשלת ומתענגת מזה שהמשפחה שלי אוכלת. אני כבר ויתרתי על האוכל וזה היה סוג של טרפיה עבורי כי הייתי כל היום בבית. לא הייתי יוצאת עם הזונדה הזאת. אימא הייתה עומדת לידי במטבח, הייתי יושבת וחותכת דברים על השולחן ומסבירה לה מה לעשות ומה להוסיף. רצו שאני אהיה בטיפול פסיכולוגי ורצו לתת לי 'ציפרלקס', אבל אמרתי לא. מספיק כל התרופות שאני לוקחת, עוד כדור לא באמת יעזור. ההורים שלי עזרו לי להתמודד ולהישאר חיובית, גם כשלא האמנתי. למרות שאימא פחדה עליי וכל הזמן רצתה שאני אדבר עם אנשי מקצוע, אמרתי לה שהכל בסדר. אמרתי- 'די תפסיקי לעשות אותי משוגעת. אני בסדר, אני בבית. זאת תקופה וזה יעבור'".

קשה לך לדבר על זה עדיין.

"נכון, זה לא משהו קל שעברתי. חברות שלי עשו טירונות ואני עשיתי צבא של החיים. כשהייתי בשיקום זה היה כמו טירונות. לקום לעשות פיזיותרפיה, ללמוד לחיות. גם אחרי שהייתי בריאה היה לי קשה לצאת מהבית כי התרגלתי לחיות כך. הייתי יוצאת מהבית עם כוס, שאנשים יחשבו שאני שותה, אבל בעצם הייתי יורקת".

ואיך את היום?

"היום הרבה יותר טוב, אני אוכלת אוכל רגיל. אולי לאט יותר ובכמויות קטנות יותר. למרות זאת, אני צריכה לשמור היום ולאזן כי אפשר להרחיב את הקיבה בחזרה".

כשאת מספרת את זה לחברים שלך, זה מבחירה וכשאת מספרת את זה בתוכנית את לא יודעת למי את מספרת ומי רואה את התוכנית הזאת. איך החשיפה הזאת השפיעה עלייך?   

"עד היום אני לא יודעת. אני לא רציתי לספר את זה, אני הלכתי לאודישן מול השופטים ואז אמרו לי 'היי, מי את'? עניתי שאני 'עמית, בת 21 מבאר שבע'. הם המשיכו, 'אה, אז את חיילת משוחררת', וכשאמרתי להם שלא התגייסתי לצבא כי ככה יצא, הם שאלו 'מה זה ככה יצא? למה לא התגייסת?'. יכולתי להגיד שלא היה בא לי, אבל אני עד היום לא זוכרת את האודישן שלי. כל כך התרגשתי. אני מבשלת ותוך כדי השופטים שואלים אותי שאלות. אמרתי לעצמי שאם אגיד להם שלא התגייסתי, יגידו לי 'משתמטת, למה לא התגייסת?'. לך תדע מה התקשורת תוציא מזה. לא חשבתי על זה אפילו, בישלתי ותוך כדי התחלתי לספר. אני לא מצטערת שסיפרתי, ממש לא. אני חושבת שאני עוזרת לאנשים היום. אנשים מתייעצים איתי כאילו אני היחידה שהסתבכתי בניתוח הזה. אנשים שסובלים מאנורקסיה או מהשמנת יתר, שמפחדים לעשות את הניתוח שולחים לי הודעות".

ניצחה. טויטו

באתי לפה כדי לנצח

"פספסתי את הגיוס שלי, את החתונה וטיסה שסגרתי עם חברות לפני הגיוס", מספרת טויטו. "אז איך מפצים?", אני רואה תמונות בפייסבוק, ראיתי גם את הסרטון של החתונה ובכיתי כמו ילדה בת 10. זה היה קשה. פספסתי את התקופה של החגים אצלנו ואנחנו משפחה מאוד חמה. כשהתעוררתי אמרתי שכאילו עברה שנה ואני לא זוכרת את החגים". מאז, דואגת טויטו לפצות על הזמן האבוד. פספסה טיסה בגלל הניתוח? רק השנה היא טסה כבר חמש פעמים לחו"ל. היא לומדת לחיות את החיים, ליהנות מהם. אולי לא זוכרת המון דברים שפספסה, אבל דבר אחד בטוח: את החוויה שלה מהתכנית, היא לא תשכח לעולם.

"אימא רשמה אותי לתכנית כי היא ידעה שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בחיים שלי, שזה מה שגורם לי לאושר. זו הייתה חוויה מדהימה, חשיפה מאוד גדולה, במיוחד איך שהתרגשתי באודישן והוצאתי שם את הכל. גם את המצחיקה שבי, גם את הרגישה, החביבה וגם את הסיפור שלי".

התאכזבת כשהודחת? הגיע לך להיות בגמר?

"כנראה שיש תבניות מסוימות בתכניות האלה. יש צעיר, יש מבוגרת, יש צעירה ואני ושירה לא יכולנו להיות ביחד בגמר. אנחנו על אותה תבנית, כמו שתום ומתן לא יכלו להיות ביחד בגמר. אני לא מתביישת להגיד את זה שאם ההתקדמות בתכנית ראיתי את עצמי בגמר. מאוד הגיע לי להיות בגמר כי במהלך כל התוכנית עשיתי מנות מצוינות. תמיד הייתי בן המצטיינים ואף פעם לא הייתי במשימת הדחה. בפרק שהודחתי לא הייתה משימת הדחה, היינו ארבעה וכנראה שהם רצו שכל השאר יישארו. פתאום השתנו הכללים והשופטים בוחרים. אני ומתן פתאום מודחים, כשמהקבוצה השנייה אף אחד לא הודח. כל האולפן היה בשוק".

מה הייתה המטרה שלך בתכנית?

"לנצח. כל החיים אמרו לי-'את חייבת ללכת למאסטר שף. איך את יודעת לבשל ככה?'. רציתי לנצח בגלל האוכל שלי. אני מסתכלת על הדרך ולא על התוצאה. הכרתי הרבה אנשים מכל קצוות הארץ, שלא הייתי מכירה בחיים שלי וקיבלתי הוכחה לכך שהאוכל שלי הוא באמת טוב ולמרות שאני ילדה צעירה, אני מוכשרת".

(הכתבה המלאה בגיליון סוף השבוע המודפס של "שבע". 2316)