קבוצת הכדורגל של מועדון ספורט הפועל שגב שלום, קיימה היום (חמישי) את משחקה הראשון בפלייאוף, ביומו השלישי של חודש הרמדאן. קל זה לא היה לשחקנים שצמים, בעיקר ביום חם יחסית כפי שהיה היום.

חניכיו של מוראד אבו בילאל הפסידו 7:2 לקבוצה הטובה בליגה, שסיימה ראשונה בתום העונה הסדירה, ביתרון 10 נקודות מהשנייה, מכבי נתיבות.

זו הייתה עבורנו הזדמנות להיפגש עם אבו בילאל, מי שהעלה את הקבוצה לפני שלוש עונות לליגה ב', וקודם לכן היה בלם בקבוצה, בימים שהעפילה לליגה א', בעונת 2008/9 תחת השם משוש/שגב-שלום.

עונה מאוד לא פשוטה עוברת עלינו…

זו הייתה תקופה מאוד קשה, וניסינו לשרוד, כמו כולם. בתחילת המלחמה לא התאמנו, הטילים לא פסחו גם עלינו, וכולם היו בהלם. כל הפעילויות בכפר הופסקו – בתי ספר, חוגים, עסקים, וכמובן גם אימונים. תקופה לא פשוטה. האמת, לא ציפיתי שנחזור השנה לשחק, אבל בסופו של דבר שבנו כמו כולם בהדרגה לסוג של שגרה".

זו עונה שלישית שאתם בליגה ב'. בכולן התחלתם פחות טוב ובהמשך בא השיפור. איך אתה מסביר את התופעה?

"זו קבוצה שקיימת 6-5 שנים. אחרי שנתיים בליגה ג', עלינו לליגה ב', כמעט ללא תנאים – אפילו מגרש ראוי, שזה הדבר הכי בסיסי אין לנו. מתאמנים במגרש סינתטי זו השנה החמישית, וגם הוא לא מתקן ראוי. בהתחלה גם לא היה תקציב מוגדר כדי לגייס שחקנים לחיזוק, ולציוד בסיסי. עלינו ליגה עם תקציב שלא הגיע ל-200 אלף שקל, כולל הסעות ושכר שחקנים. השחקנים שלנו היו תוצרת בית, למעט השוער דולב גבריאל. הייתה לנו אז תחרות עם מכבי באר שבע, ועלינו במחזור האחרון. השחקן הכי יקר היה מקבל 2,000 שקל בחודש, שחקני בין 1,000  ל-1,200 שקל. תנאים מאוד לא פשוטים".

המגרש ה"ביתי" בב"ש | צילום: מימון כהן

ואז עליתם ליגה.

"נכון, ואז מגיעות הדרישות, והשחקנים ביקשו שכר גבוה יותר. לא יכולנו לעמוד בדרישות שלהם. היינו מתחילים כל עונה עם סגל שלא בחרנו, ואז היו עוזבים שחקנים, ואנחנו נאלצים להתארגן תוך כדי תנועה. העונה הראשונה שלנו בליגה ב' הייתה מאוד קשה, בגלל שהליגה הייתה מאוד חזקה והיו 4 יורדות. אני זוכר שהליגה התחלקה לפלייאוף עליון ותחתון, והיה קשה מאוד לשרוד. פתחתנו את העונה עם הפסדים, אולי 10, ואז תוך כדי תנועה הצלחנו להביא את השחקנים המתאימים, חיזקנו את הקבוצה הבאנו את איאד אלאעסם, את נאדר אלעתאיקה ועשינו קבוצה טובה. התחלנו לנצח, ובמחזור האחרון הצלחנו לשרוד. בעונה ההיא, זו של הקורונה, ירדו 5 קבוצות מליגה ב', זה היה קשוח".

גם בשנה שעברה לא הייתה פתיחה טובה…

"כן, שנה לאחר מכן קרה אותו הסיפור. אחמד אבו בילאל ועומייר טראבין, שחקני מפתח אצלנו, פתחו את העונה בליגה של חברון. יצאנו לדרך עם שחקנים אלמונים ולא מוכרים, היה סימן שאלה לגבי הקבוצה – מתפרקים או לא מתפרקים. הצלחנו לחבר קבוצה תוך שבועיים. הבאנו שחקנים מערד שהפסיקה פעילות, את נהוראי בוסקילה, עוד אחד-שניים, והצלחנו לגבש סגל. בהתחלה לא ניצחנו, לא היה לנו כושר, חיברנו ניצחונות פה שם. תוך כדי תנועה החזרנו את השחקנים, וסגרנו עונה במקום התשיעי".

והעונה?

"העונה קרה לנו ההיפך. בנינו קבוצה טובה, היה לנו כמעט את כל השחקנים שרצינו, וכלום לא הלך לנו. הפסדנו בהרבה משחקים, וגם הייתה תקופה של המלחמה ועצירת משחקים, אולי זה פגע, אולי זה השפיע. לא יודע להצביע בדיוק. לפעמים היה לנו חוסר מזל, לפעמים היינו צריכים לנצח ולא ניצחנו, ואז נוצר רצף שלילי של הפסדים, שלא ידענו לעצור אותו. בסוף, הייתה לנו תקופה בה הגיעו תוצאות – שתי תוצאות תיקו ושני ניצחונות גדולים על קבוצות שהיו מעלינו בטבלה בתוצאות גבוהות של 0:5 ו-1:6, ובסופו של דבר, עם כל זה הגענו לפלייאוף העליון, שזו המטרה שהצבנו לעצמנו בתחילת הדרך. הישג גדול לאור מה שהיה".

למרות הקשיים, מחייכים ואופטימיים. מוראד אבובילאל (משמאל) | צילום: באדיבות הפועל שגב שלום

והנה מגיע הפלייאוף, בדיוק עם תחילת הרמדאן…

"אנחנו הקבוצה היחידה מהמגזר במחוז דרום ב', וביום שני התחיל הרמדאן. הרבה זמן לא שיחקנו בזמן הרמדאן. בשנים האחרונות זה היה באוגוסט, יולי, יוני. בעונה שעברה למשל, שיחקנו נגד ירוחם את המשחק האחרון של העונה, שהיה היחיד בתקופת הרמדאן. השנה צפויים משחקים בכל חודש הרמדאן. יש לנו 7 משחקים. במשחקי החוץ אנו לא שולטים מבחינת הזמנים, במשחקי הבית מן הסתם נעשה את זה אחרי שבירת הצום וזה יקל עלינו. גם אם המשחק הוא בשעה בצהריים זה יהיה קשה, אחרי המשחק אתה צמא ולא יכול לשתות. אני זוכר כששיחקתי בחודשים מאי ויוני, כי לא היו אז מגרשים מוארים, זה היה מאוד קשה. אבל אין לנו ברירה. השנה זה נפל ברמדאן, וצריכים להתרגל למצב. אם זה בבית שלנו, בידיים שלנו, מן הסתם ננסה לקיים את המשחקים במוצאי שבתות בשעה שמונה בערב, כשעתיים אחרי ארוחת האיפטר. גם כך לא קל כי צריך לקום מוקדם לארוחת הבוקר למחרת בסביבות 4:30. אנחנו מודעים לקשיים, דיברתי עם השחקנים על הסיטואציה הזו, ואנחנו אמורים להתגבר על הקושי".

למה אין בליגה א' דרום קבוצות של המגזר?

"לדעתי יש מספר סיבות. קודם לכן, המודעות של האנשים (האחראים, המועצה, ראשי היישובים) לחשיבות של הכדורגל ולספורט בכלל. הם לוקחים את זה כעניין שולי, אין ראייה לטווח ארוך. לא רואים בספורט מנוף להצלחה בכל תחומי החיים".

אז מה עושים?

"על מנת לבנות משהו מסודר, שיהיה רצף, שיגיעו לליגות הגבוהות, צריך קודם כל לבנות מתקנים מתאימים. מינימום מגרש אימון גדול. היום, אם ניקח את כל היישובים באזור הדרום – שגב שלום ערוער, כסייפה וחורה, אין אף קבוצה מהמגזר שיש לה מגרש ביתי, וזה כך שנים על גבי שנים. אז בונים בערוער עכשיו מגרש, בשגב שלום אותו הדבר, כבר 5 שנים ולא גמרו אותו. גם בכסייפה. הקריסה של הקבוצות הן רק עניין של זמן. קודם כל אין להן מגרש ביתי. הם לא משחקים בכפר. הבנייה של הקבוצות היא לא נכונה, כל דבר שמתחיל מהר, נגמר מהר. אתה עולה ליגה, רואה הצלחה בליגה ב', מביא שחקני רכש, משקיע, שם מאות אלפי שקלים, ובסופו של דבר, הקריסה תגיע, כי כשאין לך שחקני נוער, אין לך היררכיה, מהילדים דרך הנערים ועד לנוער, בנייה נכונה, אתה תקרוס בסוף. אי אפשר לשלם כסף, מיליונים לשחקני רכש, כי המועצות לא יתנו. ואם יתנו שנה אחת, שנה אחרי לא יתנו, המועצות שלנו הן לא כמו עיריית באר שבע שיש להן תקציבים גבוהים. תמיד אין להן, תמיד קשה להן. אז הספורט הוא לא בעדיפות הראשונה שלהן. הכול חייב להשתנות על מנת שתהיה קבוצה באופן קבוע בליגות גבוהות יותר".

הדור הבא של שגב שלום כבר כאן. מחמוד אבו בילאל (18) ועומייר טראבין (20) | צילום: באדיבות המועדון

יש לכם שחקנים שיוכלו להוביל את שגב שלום קדימה?

"כישרונות לא חסר, במיוחד בשגב שלום, שתמיד הייתה מלאה בכישרונות (מועצה מקומית של 13,000 תושבים). זו קבוצה הכי עשירה בשחקני בית באזור, ויעידו על כך כל המאמנים שאימנו במקום, אבל מה, צריך מישהו שיבוא, ראש מועצה, ראש מחלקת ספורט, שישימו את הספורט בראש סדר העדיפויות, שיביאו תוכנית מסודרת לכמה שנים, כמובן עם מגרשים, כי אם אין מגרשים, מתקנים ותנאים, כלום לא יתקיים, ואז אני בטוח שבשגב שלום, תהיה קבוצה שתוך 4-3 שנים תשחק בליגה א' ותשרוד באופן קבוע. כבר היינו בליגה א' ואז קרסנו, כי שילמנו לשחקני רכש. אתה משקיע כל מה שיש לך בעונה אחת, אתה עולה, אין לך כסף לשלם ואז אתה יורד. אז בעצם לא עשית כלום. בצפון הארץ יש אנשי עסקים שיכולים לתמוך ולהשקיע. לא הכול בא מהמועצה, למרות שגם בצפון לא בונים נכון מלמטה, אולי סכנין, אולי ריינה עכשיו. בכלל, שחקנים מהמגזר שרוצים להצליח, מגיעים לקבוצות מובילות, ומשם הפריצה, לא בקבוצות מהמגזר. ןחזרה אלינו, אם תהיה בנייה מהיסוד, אני מאמין שכל שנה יעלו 2 שחקנים, ולא יצטרכו להביא שחקני רכש. מקסימום 1, 2, 3 כדי להשלים את הסגל וזהו".

דיברת על כישרונות, עומייר טראבין בן ה-20 הוא פוטנציאל לא מנוצל.

"הוא מלך השערים של הקבוצה (10) ופוטנציאל אדיר. בגיל 17 לקחתי אותו לנוער של הפועל באר שבע. עשה אימון אחד, למחרת כששאלתי אותו איך היה, אמר לי 'אני לא רוצה'. לפני שנתיים הגיע לנוער של מ.ס אשדוד ורצו אותו, הוא שיחק משחק אימון אחד ו'ברח'. קשה להם, הם מפחדים להתרחק מהבית, מהכפר, להסתדר לבד. כדי להיות שחקן גדול, לא מספיק כישרון צריך גם אישיות".

מאמין בדרך ארוכה. אבו בילאל | צילום: אילן שי

איך מסתדרים ללא מגרש ביתי?

"מתאמנים 3 פעמים בשבוע, 5 שנים על אותו מגרש סינתטי קטן. זו המציאות, המשחקים הביתיים שלנו הן בפארק בבאר שבע. בזמנו, כשהתאמנו והיינו משחקים בכפר, נדיר שהיינו מפסידים. בבית שלך עם הקהל שלך, זה עוזר מאוד. אנחנו כבר שנה שלישית בליגה ב', אבל אין לנו את הקהל שהיה פעם. אז היו מלווים אותנו גם למשחקי חוץ, אוטובוס או שניים, היום ההתעניינות פחותה. שומעים עלינו, קוראים בתקשורת, שואלים 'מה עשיתם', אבל לא כמו אז, אחרי תפילת יום שישי, או בשבת האנשים היו באים, זה היה סוג של בידור, של בילוי, היום אין את זה. בבית שלך אתה בונה זהות, זיקה לקבוצה".

לא שקלת אף פעם לעזוב בגלל התנאים?

"שנתיים שאני כבר רוצה לעזוב – מגרש קטן, אין תנאים, אין חדר הלבשה, צריך לפעמים לסחוב ציוד מהמחסן, גם משכורות לא תמיד בזמן. חברי ההנהלה – זיאד אח שלי ופאריד חבר שלי, אני רואה עצמי כחלק מהקבוצה, לפעמים דוחה את קבלת המשכורת שלי, כדי שיתנו לשחקנים. אמרתי להם שהתעייפתי ואני רוצה לעזוב (זה היה כבר בשנה שעברה). הבעיה שאף מאמן מהאזור, והשנה פנו לכמה מאמנים, לא היה מוכן לבוא ולאמן בתנאים שיש לנו עם מגרש סינתטי קטן יחסית. ושוב נשארתי כי אין ברירה. אני אוהב את הקבוצה, אני לא רוצה לעזוב כי חשוב לי שתהיה קבוצה בשגב. גם ברגעים הכי קשים, כששחקנים שבתו, שאף אחד לא עונה, אף אחד לא מעניין אותו, אני זה שהתעקשתי להישאר ושכנעתי את השחקנים להישאר. בעונה שעברה ההנהלה הרימה ידיים, רצתה לסגור את הקבוצה. זה הכי קל לסגור את הקבוצה כמו שעשו ערערה בנגב, אין כסף ואין מגרש, מה לי ולכל העסק הזה. אבל אני ממשיך מתוך אמונה שהכול יסתדר. ברגע האחרון אמרתי בואו חבר'ה כל הדברים יסתדרו בהמשך. בואו נבנה את הקבוצה ומה שיהיה יהיה. תוך שבוע שבועיים התארגנו ונסענו למשחק עם נורדיה שעלו ליגה, קיבלנו 4:0, תוך כדי תנועה התגבשנו והצלחנו לארגן קבוצה טובה ולסיים במקום ה-9 (9 ניצחונות ו-6 תיקו). והנה השנה, אנחנו בפלייאוף העליון.

עם כל העיסוק בכדורגל, יש לך זמן לדברים אחרים?

"אני מורה במקצוע שלי, מחנך וסגן מנהל בבית ספר מקיף בשגב שלום".

(סייע בהכנת הכתבה: יוסי איטח)