דֶּזָ'ה-ווּ – "תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה בה כבר בעבר". כך בדיוק הרגשתי, ואני מאמין שאני לא היחיד, במשחק הבית האחרון, מול הפועל חיפה. וזה בכלל לא קשור לעובדה שניצחנו, או שעדיין אנחנו במרוץ לאליפות. זה בגלל שטרנר הרגיש לי כמו המבצר של פעם, כמו ב-2016. העוצמות, הקהל, האנרגיות, הרגשה של בלתי מנוצחים. כל זה היה פה לא מזמן, אבל זה הרגיש כאילו כבר עבר נצח מאז. יוסי אבוקסיס? רוני לוי? פתאום קיבלנו כדורגל שמח, קיבלנו לב על המגרש. קיבלנו את אליניב ברדה ומאור מליקסון וגם את תומר יוספי, שאיתם אפשר להזדהות. חזרנו לד.נ.א של המועדון. ל-90 דקות חזרנו ל-2016.

פתאום, כשעונה שלמה מספרים לנו, שזה לוקח זמן להתחבר – הכל התחבר בשני משחקים. פתאום ראינו שמהסגל הזה אכן אפשר להוציא כדורגל טוב יותר, התקפי יותר, לנצח ובצדק.

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם כי "ההיסטוריה תהיה נחמדה אליי, היות ואני עומד לכתוב אותה". ברגעים אלה אליניב כותב את ההיסטוריה של הפועל באר שבע והעמודים הראשונים בספר, הם עמודים מעניינים מאוד שנותנים טעם של עוד.

השבוע, גם כשבאר שבע פיגרה, זה היה יכול ללכת לכיוון של בוז מהקהל, זה היה יכול להתפוצץ לנו בפנים, אבל כשיש לב על המגרש, גם הקהל יראה את זה. וההיסטוריה, ההיסטוריה הוכיחה לא פעם שאין לב גדול יותר בכל מה שקשור להפועל באר שבע, מהלב של אליניב ברדה. כשהוא שם, זה לא יכול להיראות אחרת. איך, איך לא פיטרו את רוני לוי קודם לכן???

יחד עם זאת, אותו וינסטון צ'רצ'יל אמר גם שאם "נפתח מריבה בין העבר להווה, נגלה שאיבדנו את העתיד". גם אליניב חוזר על כך, שהוא לא מתעסק בעבר, ומה שמעניין אותו זה רק המשחק הקרוב.

לא ברור אם אליניב ימשיך לאמן בעונה הבאה בהפועל באר שבע, סיכוי רב גם שלא נזכה באליפות וצריך להגיד את זה, אלה רק שני משחקים ולא צריך לצאת מפרופורציות. אנחנו עוד לא ברצלונה של מסי ואפילו לא חיפה של בכר. אבל, וזה אבל גדול, בשני משחקים, ברדה כבר שינה את ההיסטוריה של המועדון, כשלפחות בשנים הקרובות, בכל פעם שיחשבו על מינוי מאמן למועדון, יחפשו מאמן עם לב, מאמן עם כדורגל התקפי. מאמן שלא מחכה לחיבור עם השחקנים, אלא כזה שיתחבר מהר לאוהדים.

להתראות בטרנר