כשהייתי חייל צעיר, לימדו אותי משפט שהפך לקלישאה חבוטה מאז, ושרק בסמי עופר הבנתי את המשמעות שלה – "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים", אמרו לי. אז בשבוע שעבר, גיליתי את איתי שכטר ואבו עביד. הראשון ווינר שלא ראינו כמותו הרבה זמן במועדון והשני… תבנית אחת של ביצים XL לא תספיק כדי לתאר את האומץ בסוף המשחק.

למעלה משבוע עבר, ואני עדיין סובל מסיוטים כשאני הולך לישון. למעלה משבוע אחרי תצוגת האופי בחיפה, אני עדיין לא מצליח להתאושש מתצוגת השיפוט במחצית הראשונה, ומחכה שהשופט שוב ילך ל-VAR ויפסול איכשהו את שער הניצחון.

לילה אחר לילה, אני עוצם עיניים והסיוט הוא אותו סיוט; אני שלא יודע לשחות, איכשהו מוצא את עצמי בים, נקרא לו "ים סמי עופר". אני מנסה לפלס את דרכי לקרקע יבשה, אך גל רודף גל, רודף גל, רודף גל לייבוביץ'. ובכל פעם שאני מנסה להרים את ראשי מעל המים, לייבוביץ', שאמור להיות המציל בחוף, מטביע אותי מחדש. לבסוף, אני מצליח להגיע לחוף, למרות הגלים הגבוהים, אבל מאז יש לי טראומה. לא רוצה ללכת לים יותר, לפחות לא כשיש גלים.

עבר כבר שבוע ובאיגוד השופטים הודו בטעות, בטעויות. למזלנו, הצלחנו לנצח את המשחק, אבל פגרת הנבחרות רק הדגישה את ההבדל בין המנטאליות הישראלית לבין זו האירופית. בין האגו הישראלי, לבין המקצוענות בניכר. מספיק היה לראות את שופט המשחק בין ישראל לסקוטלנד, כדי להבין את ההבדל בשימוש במערכת ה-VAR אצלנו, לזה שבעולם. אצלנו, 11 דקות לקח ללייבוביץ' לצפות בפנדל שברור שלא היה, ועדיין לקבל החלטה שגויה, ביזיונית, כזו שיכולה להרוס עונה של קבוצה. לשופט בסקוטלנד, 11שניות כדי להפוך החלטה ולאשר שער חוקי שפסל.

אצלנו למשל, עדיין מתפלאים איך זה שהנבחרת קורסת פעם אחר פעם ברגעי האמת, אחרי שהיא כבר כמעט שם, כששוכחים למשל שזה אותו עופרי ארד שקרס רק שבוע קודם לכן מול באר שבע.

אצלנו, שני פנדלים שגרם להם במפעל האירופי הופכים את אבו עביד לשחקן שלא ברמה של באר שבע, ושני פנדלים שהבקיע במשחק אחד, הופכים אותו למלך ישראל. אצלנו מנצחים את מכבי תל אביב ומכבי חיפה ומאבדים נקודות מול סכנין וחדרה.

אבל זו נבחרת ישראל ומה שמעניין אותנו באמת, זה אצלנו, זו הפועל. ומה יהיה אצלנו בראשון? איזו באר שבע נקבל מול פתח תקווה?

רק תזכרו, "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים".

להתראות ב"טרנר", נא להביא גלשן.