אם נספר לכם שצעיר ישראלי עושה חיל בקבוצת הכדורסל שלו בארצות הברית ובמשחק גמר האליפות הוא קלע 26 נקודות, הוריד 16 ריבאונדים וחילק 8 אסיסטים, אתם וודאי תחשבו שמדובר בדני אבדיה שמשחק באן בי איי. אבל מסתבר שהצעיר הישראלי הזה, שנבחר לmvp  של טורניר הגמר הוא עמית ויגודה בן ה-18 מעומר שזכה עם קבוצתו Movin Mavs באליפות ליגת המכללות בכדורסל לכיסאות גלגלים.

סיפורו של ויגודה מדהים, עוד יותר מדהים בהתחשב בעובדה שלא היה ילד ספורטיבי כלל ורק לאחר שהחליט לעבור קטיעה ברגלו, גילה את הכדורסל והפך לאחד השחקנים הטובים שיצאו מגבולות ישראל: "נולדתי עם בעיה נדירה ברגל. השוק שלי היה מאוד חלשה ושבירה ובכל פעם שהיא הייתה נשברת היו גדלים גידולים לא סרטניים שהיו מחלישים עוד יותר את הרגל. בגיל 11 החלטתי לעבור קטיעה מתחת לברך. החלטתי לעבור קטיעה כי הכאבים היו בלתי נסבלים וגם כי רציתי להפסיק להיכנס לניתוח כל פעם. הייתי חופשי פתאום. זה יישמע מוזר אבל פתאום אני חופשי ללכת. אני מרכיב פרוטזה ואני יכול ללכת מרחקים ולעשות מה שאני רוצה. תמיד הייתי מתנייד עם קביים. אף פעם לא הלכתי 100 אחוז לבד והייתי נעזר במכשירים".

ויגודה מודה שלא היה ילד ספורטיבי, גם מכורח הנסיבות: "לא הייתי ילד ספורטיבי במיוחד. הייתי בעיקר יושב מול הטלוויזיה. יש לי 2 אחים גדולים והם עשו כל ספורט שאני יכול לדמיין ואני הייתי האח שיושב בחוץ, שלא יכול להשתתף בגלל הבעיה ברגל. בגיל 10 עברנו לארצות הברית לתקופה ויום אחד אמא שלי החליטה לחפש בגוגל מה היא יכולה למצוא עבורי. היא מצאה קבוצת כדורסל קטנה בארצות הברית ושם התחלתי לשחק. בהתחלה נמנעתי מלשבת על כיסא גלגלים ולא התניידתי על כיסא. הייתי הולך למרחקים קצרים ותמיד אמרתי לעצמי למה לשבת על כיסא גלגלים, למה להגביל את עצמי יותר. ברגע שישבתי על הכיסא והבנתי שזה כלי בשבילי להתנייד ולעשות ספורט, כל המחשבה על הכיסא גלגלים השתנתה לי לגמרי. פתאום אני מהיר, אני חזק ומצטיין במשהו. הספורט שינה לי את החשיבה להכל, אמרתי אם אני מצליח בכדורסל למה אני לא יכול להצליח בדברים אחרים".

אחרי כמה שנים בארצות הברית, חזרו ויגודה ומשפחתו ארצה כשהנער חשש שלא ימצא לעצמו מסגרת בכדורסל: "לא רציתי לחזור בהתחלה כי לא ידעתי אם אני אוכל לשחק כדורסל בארץ. למזלי במרכז הספורט לנכים ברמת גן, מרכז ספיבק, שמעו על הסיפור שלי ויצרו קשר עם ההורים שלי והתחלתי לשחק שם. חמש שנים הייתי נוסע ברכבת לאימונים, כל פעם הלוך חזור, כי אהבתי את זה והרגשתי שאני משתפר. התמדתי וראיתי שיש לי למה להמשיך. הצטרפתי לסגל עתודה עד גיל 22 ולסגל האימונים של הנבחרת הבוגרת. זכיתי בתארים ומבחינתי הגשמתי חלום אחד. אבל היה לי עוד חלום, לסיים תיכון, לקבל מלגה במכללה בארצות הברית ולשחק שם כדורסל".

ויגודה הוא צעיר שחולם בלי הפסקה, אבל מצד שני גם תמיד נאחז במציאות: "באיזשהו שלב קריירת הכדורסל תיגמר וגם צריך להודות בזה, אני לא באן בי איי, אני לא עושה מיליונים. אז רציתי ללמוד, להתפתח וגם לשחק ברמה הגבוהה בליגת המכללות כדי להגשים חלום נוסף ולעבור לליגות מקצועניות בגרמניה או ספרד".

ומה גילית מבחינת הרמה בליגת המכללות?

"הרמה באמת גבוהה מאוד. זו רמה אחת מתחת לרמה המקצוענית באירופה, ששם זה האן בי איי של כיסאות הגלגלים ולשם אני שואף אחרי השנים במכללות. אנחנו לדוגמה מחויבים לאימוני קליעות ואימוני כושר, אתה מחויב לעשות 3 אימונים ביום. בארץ זה אפילו לא חצי מקצועני ויש כמה שחקנים בודדים שמתאמנים כמו שצריך. בשביל להגיע לרמה הגבוהה אתה צריך להתאמן כמה פעמים ביום".

ויגודה בחר בקבוצה מטקסס בגלל המאמן ובגלל האימונים: "בחרתי במכללה גם בגלל המאמן והאנשים, המאמן נותן לשחקנים חופשיות על המגרש. יש פה גם מסורת שאנחנו משחקים משחקי אימון מול קבוצה על כיסאות גלגלים באן בי איי. בשנה שעברה הם סיימו את העונה ללא הפסד. אנחנו גרים כל השחקנים בדירות בקמפוס, ואני גר עם שותף קנדי שגם הוא במלגה מלאה".

בחרת שנה מאתגרת לעבור לבד לארצות הברית, בדיוק במשבר הקורונה…

"נכון. זו באמת הייתה שנה מאוד מאתגרת בשבילי. הייתי רגיל שאני מגיע הביתה אחרי אימון ויש לי ארוחה חמה וכביסה מקופלת. פה אם אני לא אכין לעצמי לאכול לא יהיה אוכל, ואם אני לא אעשה כביסה לא יהיו בגדים. זו שפה שונה, מדינה שונה, תרבות שונה. אבל האליפות הזו הייתה סוף מתוק לשנה מאתגרת. לא היו מסיבות ולא כלום, אז זה בעצם נתן לי יותר זמן להתרכז בלימודים ונחיתה קלה באקדמיה. בגלל הקורונה התקופה הזו הייתה הרבה יותר קצרה. הייתי 4 חודשים וחזרתי לארץ לחודש. עכשיו אני מסיים את הסמסטר בזום ואני אהיה בארץ חמישה חודשים. בשנה הבאה אני אמור להיות בארצות הברית חצי שנה ולחזור לביקור בסוף הסמסטר. אני מקווה שעכשיו שאני חזרתי אני גם אוכל להתחסן כי בארצות הברית זה ייקח עוד הרבה זמן".

כאמור, בשבוע שעבר סיים ויגודה כשחקן המצטיין של טורניר הגמר. בחצי הגמר קלע 30 נקודות ובגמר מול מכללת אלאבמה קלע 26 נקודות: "הרגשתי טוב העונה. יש לנו שחקן אוסטרלי שבגלל הקורונה ובגלל שהוא לא ידע אם יוכל לחזור לאוסטרליה לקראת המשחקים האולימפיים, פשוט לא הגיע, אז אני די נכנסתי למשבצת שלו והייתי צריך לסחוב את הקבוצה ולקחת יותר על עצמי. אני מגיע מהליגה האירופאית שהיא קצת יותר תחרותית כי כולם מקצוענים אז אני רגיל לשחק ברמה הזו. אני גם מאוד אוהב את הלחץ של המשחקים, שם אני זורח ומתפוצץ במגרש".

ומה לגבי המכללה? בכל זאת אתה ילד בן 18 במדינה זרה…

"זה נכון שבארץ אולי זה פחות מקובל שבן 18 שרק סיים תיכון הולך ללמוד באוניברסיטה. אבל במכללות בארצות הברית זה המסלול. זה לגמרי נורמטיבי שילדים מסיימים תיכון והולכים ללמוד במכללה. לי אישית היה קשה. כי אני עובר למדינה אחרת, כל החברים שלי מתגייסים ומדברים על הצבא ולי אין מה לתרום. אבל קיבלתי את ההחלטה להגיע למכללה עוד לפני, וידעתי שההתחלה תהיה קשה. אבל העבודה הקשה משתלמת. במכללות כשאתה מגיע כספורטאי אתה חייב לספק תוצאות, כי מצד אחד אתה מקבל מלגה ללימודים כי אתה משחק כדורסל, אבל מצד שני אתה משחק כדורסל כדי שתוכל ללמוד ואתה חייב לעמוד בציון מסוים כדי ללמוד. הדברים באים ביחד".

אתה מתגעגע לחברים בעומר?

"בטח. זה אחד הדברים שהכי קשים. יש לי הרבה חברים שנמצאים בצבא, החברים הכי טובים שלי התגייסו. גם חברה שלי נמצאת בארץ והיא עדיין בתיכון. אז כן, אני מאוד מתגעגע. אבל פה גם הכרתי אנשים אחרים והתקדמתי בדברים אחרים. אני תמיד הייתי אדם שסביבו חברים. אף פעם לא הסתכלו עליי שונה, לא הייתי שונה כי אני עם מוגבלות. אני חושב שמוגבלות זו תפיסה של מראה חיצוני. אם אתה תופס את עצמך כמסכן זה מה שיגביל אותך. זה לא איך אתה נראה מבחוץ אלא זה מה אתה יודע לעשות. מאוד משמח אותי שהפכתי למעין גאוות עומר. מפרגנים לי המון ואני לא רגיל לזה בכלל. נחמד לראות שהעבודה הקשה משתלמת והפרגון מכולם באמת מדהים. עכשיו אני אחזור לארץ, אהיה קצת עם החברים, אתאמן עם הנבחרת ואלמד בזום. יש לי כמה מטרות, בין היתר אליפות אירופה עם הנבחרת, ככה שיש עוד מטרות".

ומה החלום?

"החלום זה לשחק בליגה הגרמנית או הספרדית. לייצג את מדינת ישראל במשחקים הפראלימפיים ולחזור לרמה שהיינו לפני כמה שנים. מבחינת כדורסל, הדבר הכי טוב שעשיתי היה לבוא למכללות. רוב הנערים עם מוגבלות חיים על הקצבה שלהם מביטוח לאומי ואני באמת מאמין שבנאדם עם מוגבלות מסוגל לעשות הכל כמו כל אדם אחר. אז גם לקבל מלגה וגם לשחק כדורסל וללמוד ולצאת מפה עם תואר, זה מדהים".