ספק אם בשנת 1954, כשהאחים סמי ומרקו ארושס, ברטי בכר וצבי ברונר, הקימו בבאר שבע קבוצת כדורסל, הם ראו בעיני רוחם את מה שיתרחש 64 שנים מאוחר יותר.

הפועל באר שבע (כיום באר שבע / בני שמעון) עברה מספר גלגולים, ביניהם הפיכתה לקבוצה בניהול אוהדים, ועל ההיסטוריה רבת שנים של המועדון האדום, אפשר לקרוא באתר .

יד התפספס, וכדי ליהנות מהכוכבים הגדולים של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, נאלצו חובבי הספורט של בירת הנגב להסתפק בצפייה במשחקי ראווה, שהתקיימו "פעם ב…", במגרש הפתוח ליד בית הפועל, סמוך ל'וסרמיל' של היום. זו הייתה הזדמנות חד פעמית לראות בחי את חיים בוכבינדר האגדי ממכבי חיפה, בדרבי ידידותי מול הפועל חיפה.

לרגל פתיחת העונה בליגת העל בכדורסל, נפגשנו עם הקפטן אוהד כהן, מי שהיה שותף לפני 11 שנה לסדרת גמר הפלייאוף הבלתי נשכחת בין הפועל באר שבע בראשות דרור סויסה, אז ללא השותפות עם בני שמעון, שהסתיימה ב-2:3 לזכות הסגולים, כשכל קבוצה שמרה על הביתיות.

כהן (31), הגיע לשיחה היישר מאימון בוקר של נבחרת תיכון מקיף ג', כשערב קודם לכן עוד חגג את הניצחון על הפועל חולון ברבע גמר גביע ווינר-סל.

קפטן כהן, איך הגעתם עד הלום?

"אני התחלתי את קריירת הכדורסל שלי בקבוצת הקט סל של בית"ר באר שבע אצל דרור סוויסה. בכלל, לכדורסל הגעתי מהכדורגל, כמו רבים וטובים. ניסים סספורטס היה המאמן בהפועל. כשאמרו לי, בגלל הנתונים הפיזיים, לשחק בלם, סירבתי. הציעו לי לעבור לכדורסל, והשאר היסטוריה. הייתי בבית הספר לכדורסל אצל יניב קבלק, ובהמשך שיחקתי 4 שנים, מכיתה ז' עד י' אצל מאיר אלפסי".

ואז עלית לנוער?

"כן, אבל בהפועל חולון, ששיחקה בליגה הבכירה לנוער, והייתה אחת הקבוצות החזקות בארץ. הגעתי איתם לגמר הפלייאוף וגמר הגביע. הייתי נוסע לחולון 5 פעמים בשבוע, במשך שנתיים, כדי להתאמן. במקביל שיחקתי בנבחרות הקדטים והנוער של ישראל. אבל נשארתי במגמת הכדורסל של מקיף ג', אותה אימנו ישראל ברוך ומאיר אלפסי. כמעט עלינו לליגת העל לתיכונים, אבל הפסדנו פעמיים במבחנים, לאורט מוצקין ולליאו בק חיפה. המחזור שאחריי עם יגאל קופרמן ורועי בובליל הצליח יותר, והם עלו בפעם הראשונה לליגת העל לתיכונים".

העונה נגד חולון. אוהד כהן במשחק הכנה בקונכייה

השתלבת בבוגרים של חולון?

"שנה ראשונה בגיל בוגרים שיחקתי באשדוד, ששם עוד נשארו כמה אנשים שאני מכיר כמו אב הבית וכמה חברי הנהלה שפגשתי בראשון לציון, כששיחקנו ברבע גמר גביע ווינר מול הפועל חולון. באותה העונה באשדוד נבחרתי לתגלית העונה של הליגה הלאומית, ושנה לאחר מכן חזרתי לכאן, להפועל באר שבע, ולמפגש המיתולוגי מול הפועל חולון בגמר הפלייאוף. אחר כך שיחקתי בליגה השנייה לאורכה ולרוחבה, בין השאר ברמלה במשך 3 עונות, כשבאמצע העונה האחרונה קיבלתי הצעה מעירוני נהריה, שהעפילו בתום אותה העונה לליגת העל. ויתרתי על הרעיון כי ידעתי שאני רוצה לחזור לבאר שבע בעונה שלאחר מכן".

המתכון לעלייה

"להרבה מאוד אנשים יש נגיעה בעלייה הזו", מדגיש כהן, "כשחזרתי הביתה אחרי הניצחון על חולון, חשבתי על המאמנים במחלקת הנוער, ועל לא מעט שחקנים שהיו שותפים להיסטוריה של המועדון הזה, כמו טמיר אריאלי, כריס ווטסון, שי פרץ, ארז אשר. יש כל כך הרבה רבדים שהקבוצה נבנתה עליהם, ואנשים נוספים שיש להם נגיעה כזו או אחרת בהישג. זה אמנם קורה לכל קבוצה, אבל עדיין מדהים לחשוב כך".

ומה החלק שלך?

"עברתי עם הקבוצה הזו 3 ליגות שונות, כל ליגה והעולם שלה, ועכשיו בדרך לליגה הראשונה. אני מרגיש שאני חלק מהדרך, חלק אולי יותר משמעותי בגלל ההשפעה במחלקת הנוער והיחסים עם תומר (ירון) ועם כל מי שבקבוצה. אפילו שלא שיחקתי מול הפועל חולון, לא ישבתי שנייה על הספסל, עמדתי בצד וקפצתי ורקדתי. אני לא מצפה להרבה דקות העונה, אבל אני חיכיתי להיכנס לדקה, יש לי את התשוקה לשחק, להיות על הפרקט. אם הייתי עולה הייתי 'נושך' שם מישהו. היה מאוד מיוחד עם האוהדים של חולון שעשו אווירה מדהימה. נראה שהעונה נחווה את התחושות האלה בלא מעט משחקים. אני זוכר את האווירה מול הפועל חולון בימים אחרים, זה בוער בי".

אפשר להשוות את הכדורסל של אז לזה של היום?

"מאז אותם ימים, הכדורסל עבר סוג של מודרניזציה. הוא הרבה יותר מקצועני. אין כיום 'צבע' לקבוצות. היום אנשים הרבה יותר סביב הכיס, הכול מתחיל ונגמר בכסף. איפה שיש שקל וחצי יותר הולכים לשחק, גם השחקנים וגם ההנהלות. אני לא מאשים מישהו ספציפי, זה שילוב של דברים, כששחקנים שומעים שמשלמים כל כך הרבה כסף, הם גם רוצים יותר, ואין לזה סוף. זה מן כדור שלג שאף אחד לא טורח לעצור אותו, וזה קצת מתפספס לנו בדרך".

אז הכול פחות טוב?

"כמובן שיש גם יתרונות. בעיקר ההתמקצעות. אנחנו מתאמנים 10 פעמים בשבוע (4 אימוני בוקר ו-6 בערב). אם בזמנו הייתי עובד כמו שעמית גרשון, למשל, עובד היום, הייתי במקום אחר. לא הייתה אז מודעות. כמובן שעבדתי והשקעתי גם אז, אבל כיום יש רמה אחרת של אימונים, שמכוונים ספורטאים לדברים מאוד ספציפיים. אצלנו הכול היה נורא כללי, חדר כושר – כל הגוף. היום העבודה היא על שרירים ספציפיים. גם הצוות מקצועי גדול יותר. בנוסף לרמי יש לנו את יינון אופיר ועקנין כעוזרי מאמן ואת ג'ורג' נאסוביץ', מאמן הכושר הסרבי".

מאמן הכושר הסרבי. ג'ורג' נאסוביץ' | צילום: הםועל ב"ש / בנ"ש

איך הוא הגיע אלינו?

"ג'ורג' הוא בן אדם מדהים, איש מאוד מיוחד שהתחברתי אליו מהרגע הראשון. הוא הגיע בהמלצת דראגן קליקוביץ', שחקן עבר בהפועל באר שבע, שביחד עם ישראל ברוך מקיימים מידי קיץ מחנה בסרביה, וג'ורג'י מאמן שם".

אז והיום

"התשוקה וההתלהבות שלנו זה הרבה רמי", מסביר כהן, "סוג של מאמן שמאוד דורש דברים של תשוקה, אגרסיביות; דברים שמעלים את האנרגיות ברמת המשחק, והשחקנים שהוא הביא מתאימים לשיטה שלו. אמנם שיחקנו עד עכשיו משחק אחד או שניים, אבל באימונים מרגישים את זה. זה סגנון ואופי מיוחד של שחקנים. גם החיבור בחדר ההלבשה טוב. היה קליק בין האנשים, כי זה סוג של אנשים שאין להם הרבה אגו. גם מול חולון אפשר היה לראות שיש לנו אקסטרות, אנשים מפרגנים אחד לשני, אף אחד לא מנסה לקחת בכוח. לפעמים השחקנים הדומיננטיים מנסים לקחת קצת יותר, אבל זה מובן, ואף פעם לא בכוח. זה שמסביב יש הרגשה של משהו חדש ואנרגטי, זה בטוח, אבל זה ייעלם בהמשך, עם התקדמות העונה. אנחנו ניבחן בימים שנפסיד, כשנהיה ברצף של שניים-שלושה משחקים לא טובים. שם יהיה יותר קשה להרגיש את האנרגיות האלה".

אתה יכול להשוות לקבוצה של אז?

"קשה להשוות בין הקבוצה של אז לזו של היום. בין ישראל ברוך לרמי הדר יש הבדלים מאוד גדולים בסגנון ובדרך האימון. גם האופי של השחקנים שונה – אילן ברקוביץ', אורן בן חמו וטיק רוג'רס, היו כל כך דומיננטיים בחדר ההלבשה, לעומת טיילור ברון, ג'אקים דונלדסון וסמאג' כריסטון, שלושה זרים עם אופי מאוד שקט. הקשיחות היום היא אחרת, אז היינו בליגה השנייה, עכשיו בראשונה. קשה להשוות, אבל בשתי הקבוצות הייתה תשוקה. הרצון לעלות ולטרוף את המגרש יותר חשוב לפעמים מכדורסל עצמו ומאיזה שחקן משחק באיזו עמדה".

מה נקודות החוזק של הקבוצה הנוכחית?

"יש במועדון אנשים מאוד מחויבים, בכל המערכת. יצא לי לקרוא השבוע שרק למכבי תל אביב והפועל ירושלים יש יותר אנשים סביב הקבוצה. אנחנו גם הקבוצה ה-5 בליגה במכירת מנויים (אחרי מכבי והפועל תל אביב, הפועל ירושלים והפועל חולון). זה אומר הרבה על מה שיכול להיות כאן. וחזרה לשחקנים – מקצועית יש לנו קבוצת הגנה מצוינת, זה שוב מתחבר למחויבות. אנשים באים ושומרים ומאוד אגרסיביים. בצד ההתקפי אנחנו קבוצת קליעה אדירה, שבודדים בה השחקנים שלא יכולים לקלוע מבחוץ, אולי אלה שבעמדה 5, וזה איום על כל יריבה ומרווח את המשחק, וכפי שכבר ציינתי, אין אגו והשחקנים מפרגנים אחד לשני ועוזרים בהגנה אחד לשני. כיום לא צריך הרבה יותר מזה".

ומה חלקו של הקהל בסיפור?

"חשוב מאוד. הרבה אנשים שמגיעים למשחקים אני מכיר אותם, חלקם אפילו בוגרי מחלקת הנוער שלנו, ומכיוון שאימנתי במחלקה, החיבור טוב יותר. אמנם בגרעין שליווה אותנו נגד חולון היו 15 אוהדים לעומת 800-600 של הסגולים, אבל היו רגעים במשחק ששמעת את ה-15 שלנו ולא את המאות. זה כבר מדהים בעיניי, ואני בטוח שככול שהזמן יתקדם, ירגישו אותם יותר ויורחב הבסיס הקטן והטוב".

עם סגל כזה, מה המטרות שלכם העונה?

"המטרה הראשית שלנו היא קודם כל להישאר בליגה. שבטעות לא נצליח, וכל מה שנעשה בעבודה קשה יתמוסס לנו בין הידיים. בתקווה שהעונה תתחבר והשחקנים והקבוצה יעשו את קפיצת המדרגה, לאסוף ניצחונות, ואז השאיפה תהיה לעשות טופ-8. 8 מ-12 לפלייאוף העליון זה לא איזה חלום הזוי או מנותק. בעונה סבירה וכשהעניינים יתחברו לנו, אני מאמין שאנחנו יכולים לעשות פלייאוף, אבל המטרה, קודם כל, זה להישאר בליגה".

איך אתה רואה את התפקיד שלך כקפטן?

"במקרה של העונה הנוכחית, התפקיד הוא להבהיר ולהסביר לשחקנים שהגיעו אלינו השנה, כמה הושקע בקבוצה כדי להגיע עד לכאן. דיברתי כבר על זה עם חלק מהם. אני בטוח שלפני משחק הליגה הראשון (גלבוע/גליל) הם יקבלו ממני איזו הרצאה 'קלה' (באנגלית כמובן…) על ההיסטוריה של המועדון ומה שעבר עד עכשיו. תפקיד נוסף הוא לשמור על איזון בחדר ההלבשה. אם יש חיכוכים בין השחקנים, להרגיע ולדאוג שהכול יעבוד כמו שצריך. דבר נוסף, לקשר בין ההנהלה לשחקנים, וגם מנהיגות שקטה. כשהייתי משחק 25 דקות היה יותר קל להנהיג. היום כשאני שחקן משלים, ופחות ברוטציה, צריך מנהיגות שקטה, ומצאתי את עצמי אומר אתמול (מול חולון) לסמאג' ולטיילור ברון דברים לתוך האוזן, דברים שאני אומר מתוך ניסיון, במטרה לעזור בכל מה שאפשר. המטרה שלי היא שהקבוצה תצליח".

מתכנן לנסוע לבקר אותו בסיאטל. כהן עם בן אייזנהרט

ואיך מקרבים את הזרים והמתאזרחים?

"אני באופן כללי תמיד מזמין אנשים אליי הביתה ולאימא שלי לחג. השנה עוד לא יצא, כי היינו עסוקים בהכנות לעונה החדשה, אבל בשנים קודמות ג'ייסון וויליאמס שהיה כאן לפני שנתיים היה חבר קרוב, ואנחנו עדיין בקשר. סטורם ווארן ואני, זה כיסא לכיסא בחדר ההלבשה. התחברנו מאוד טוב, גם בן אייזנהרט ואני חברים מאוד טובים. אני מאמין שבקיץ אצליח סוף סוף לנסוע ולבקר אותו בסיאטל, אחרי ש-3 שנים אני מבטיח שאעשה את זה".

אתה רואה את עצמך פורש מכדורסל?

"כשאסיים את הקריירה, וזה לא בעוד שנה… כי הרצון והלהט לשחק עוד קיימים בי, אני רואה את עצמי מאמן כדורסל. השאיפה שבגיל 40 אאמן את הפועל באר שבע בליגת העל".

היורשים של אוהד

"כמי שאימן במחלקת הנוער, וממשיך גם העונה עם קבוצת המצוינות", אומר כהן, "אני רואה שיש בקבוצת הנוער הנוכחית כמה שחקנים שהם פוטנציאל להגיע לליגה השנייה, בשאיפה לשחק בליגה ראשונה בהמשך. המחלקה נמצאת באיזשהו מקום פחות טוב בשנים האחרונות. אחרי האיחוד בין בית"ר להפועל, בנו את טרנר, והכדורגל זכה שלוש שנים רצוף באליפות, אז כל ילד שרצה לשחק כדורסל אמר לעצמו, בוא נבדוק את עצמי קודם בכדורגל. יש לנו כמה שמיניסטים אצלנו שאני חושב שיכולים להתמודד ולהצליח בליגה השנייה ובעתיד בליגה הראשונה, כמו חן קראוניק וידין גל. עמית רשף, המנהל המקצועי שלנו, עושה עבודה טובה. צריך לבנות תשתית רחבה יותר, להגדיל את הכמויות בבית הספר לכדורסל. ככול שיהיו לנו יותר ילדים בבסיס, נצליח יותר עם שחקנים מקומיים".

עם הבן יובל צופה בטורניר נערים

לפני 7 חודשים הפכת לאבא, איך זה משפיע?

"משפחה זה חלק בלתי נפרד מהקריירה, אשתי, ספיר, שותפה מלאה לכל מה שעברתי בכדורסל ב-3 השנים האחרונות, במהלכן התחתנתי איתה והבאנו את יובל לעולם. היא מלווה אותי מגיל 22, עוד  כשהייתי בנצרת עילית. השינוי האמיתי קורה כשילד מגיע. הכול סובב סביבו. האימונים שלנו בשעה שש-שבע בערב, השעות שלי אתו קצרות. במהלך העונה לא יהיה לי הרבה זמן אתו וזה מבאס, כי עכשיו הייתי אתו בפגרה בבית, וספיר הייתה בחופשת לידה. היינו שנינו במשך חודשיים וחצי אתו וזה היה מדהים. אני נורא נהנה מזה".

גם לאימא אורה יש חלק חשוב בקריירה.

"בטח. לרוץ אליה בתום המשחקים, זה הרגל של שנים, עוד מגיל 15. אחרי המשחק נותן נשיקה לאימא. החיבוק הכי אמוציונאלי שלי היה בבת ים כששיחקנו בליגה הארצית, כי נורא חששנו שלא נצליח לעלות לליגה הלאומית, וזה היה תוקע לי את הקריירה. ניצחנו 60:64 את מכבי המקומית ובסיום קפצתי ליציע של אוהדי באר שבע, שם ישבה אימא ונתתי לה חיבוק מכל הלב שלא יישכח מבחינתי, תוך שאני צועק: 'בשביל זה הגענו לכאן, בשביל זה הגענו לכאן'. אני בטוח שגם היא זוכרת את זה עד היום. היא מלווה אותי מגיל 13-12, גם בנבחרות, בכל מקום שטסנו היא הייתה איתי. אני מאחל לכל ספורטאי הורה תומך כזה. היא מעולם לא דחפה אותי, תמיד אמרה לי תעשה מה שטוב לך".

משהו לסיום?

"אני בא לשנה הזו כדי ללמוד הרבה. אני מאמין שעל מנת להיות מאמן יותר טוב בעתיד, צריך לחוות את זה בתור שחקן. אף פעם לא הייתי בסיטואציה של להיות שחקן שלא משחק, למרות שכבר בעונה שעברה היו לי פחות דקות משחק. אני לומד גם מרמי, גם מהסיטואציה. אתמול ראיתי את רמי צועק הוראות אבל אף אחד לא שמע בגלל הרעש של הקהל החולוני, וצריך לדעת לשחרר באיזשהו שלב. מקווה שאני אצא מהשנה הזו כשאני מבין קצת יותר כדורסל, ואיך להיות חלק מקבוצה ומאמן יותר טוב, ואז אוכל לומר שהרווחתי עוד משהו".