בבית הספר למשחק "גודמן" בבאר שבע, עולים השבוע עם ההצגה "בנות עובדות", כשאת התפקיד הראשי תגלם לירון עזרן, סטודנטית שנה ג' בבית הספר. זו לא ההפקה הראשונה של עזרן, אך אין ספק שזו אחת ההפקות היותר מורכבות עבורה, שכן, יש לה סיפור חיים שרק ממנו אפשר היה להעלות כמה וכמה הפקות בתיאטרון הרפרטוארי.

שינוי מסלול בגיל 26

עזרן היא הסטודנטית "המבוגרת" ביותר בגודמן ועוד לפני שמספיקים לשאול אותה אם מדובר באישיו מבחינתה, היא מיד מדגישה כי אין קשר בינה לבין הגיל שלה. "אין לי אורח חיים או הלך רוח של אנשים בגיל שלי, אני רווקה ואני מאוד שלמה עם המקום שלי בחיים", היא אומרת. "אני הכי גדולה בכיתה, כולל הבנים ועדיין אני מלוהקת תמיד לתפקיד הילדה. גם עכשיו ב"בנות עובדות" אני נערה בת 16. זה הלך רוח. יש בי מישהי שהיא עדיין ילדה".

עזרן אמנם שלמה עם הגיל שלה, אך מדגישה: "יש לי תחושה שאני צריכה להסביר כל הזמן את הגיל, בייחוד כשמבינים שאני רק סטודנטית למשחק. שואלים אותי אם זה משהו שקרה פתאום. אז לא, תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. התחלתי ללמוד בלט בגיל ארבע והייתי אמורה להיות בבית ספר לאמנויות, הייתי בחוגי דרמה ומגמת תיאטרון בתיכון. מיד אחרי הצבא הייתי בצוות בידור, הופעתי והכרתי במה באמת".

הסטודנטית "המבוגרת" ביותר בגודמן | צילום: מעיין קאופמן

לאחר שעברה את המסלול המרשים הזה, היינו מצפים לראות את עזרן בבית ספר למשחק כבר מזמן, אך היא העדיפה ללכת לאקדמיה. "ההורים שלי לא רצו שאכנס לעולם התחרותי, גם מבחינת עבודה וגם בגלל פרנסה", היא אומרת. "גם אני לא אוהבת לחיות בעולם של אגו, תחרותיות וחוסר יציבות כלכלית, אך זה הכניע אותי באיזשהו שלב. טיילתי בעולם במשך שנתיים וכשחזרתי עשיתי תואר בפסיכולוגיה ואפילו הייתי מצטיינת דיקן. בגיל 26 באתי להירשם לתואר שני, אבל עצרתי. התחלתי להרגיש שהזמן הולך ואוזל. בגיל שלי מסיימים בית ספר למשחק. עצרתי הכל והלכתי להיות דיילת אוויר, כשתוך כדי למדתי משחק בכל מיני קורסים וכתבתי מונולוג על משהו שעברתי בגיל 20. זה נורא פתח אותי שוב לעולם המשחק, זה היה כלי טיפולי עבורי", היא נזכרת. אל ה"משהו" הזה שעברה עוד נגיע בהמשך.

כשעזרן הבינה שהיא רוצה לשחק, לביים וליצור, היא החליטה להיבחן בבית ספר למשחק. מכיוון שגרה בתל אביב ורצתה להתנתק, הגיעה לגודמן ומשם השאר היסטוריה. "היום אני לא מבינה איך הייתי בלי זה", היא טוענת. "ברור שזה מה שהייתי צריכה לעשות. הייתי מאשימה את עצמי ואת ההורים שלי, למה לא הלכתי לפני. היום אני במקום יותר שלם. אני משתמשת בכל החוויות שעברתי וזה מי שאני עכשיו".

החיים חזקים מהכל. עזרן | צילום: טל אבישר

עזרן אמנם בת 30, אך כבר בגיל 10 היה מאוד ברור לכולם שהיא בוגרת לגילה. היא בת יחידה ובמהלך הלידה שלה היה סיבוך ואמה שנותחה נותרה עקרה. "אמא שלי ניסתה להרות בהפריות כי רצתה עוד ילדים וזה תמיד סבב סביב זה", לטענתה. "קיבלתי אהבה מההורים שלי כי אני כל העולם שלהם. אבל בתור ילדה שלא מבינה, ראיתי שיש רדיפה אחרי משהו והיו לי תחושות שאני לא מספיקה. לא בגללם, כי זה היה המצב. בערך בגיל 10 אחרי הפריית מבחנה מספר 13, אמא שלי לא התעוררה מההרדמה כמה שעות, וכולם התחילו לדאוג. סבתא שלי קראה לי ואיך שנכנסתי בדלת היא התעוררה. זה היה מדהים. התעצבנתי עליה ואמרתי לה: 'כמעט עזבת אותי בשביל מישהו שאני לא מכירה'. מאז קיבלתי את זה שאני בת יחידה. בהתחלה רציתי אחים, אבל אחרי זה כבר לא", משחזרת עזרן.

עם החוויות האלה המשיכה השחקנית הצעירה בחייה, עד שבגיל 19 חוותה תקיפה מינית: "הייתי עם חברה וחשבתי ששכחתי את הארנק, חזרתי לקחת אותו ואז באמצע סמטה בתל אביב, מישהו בא ותפס אותי מאוד חזק. תמיד אמרתי שאם משהו כזה יקרה לי, אני אגיב ישר. אבל לא הצלחתי. רציתי לצעוק, לדבר, לקחת את הגז מדמיע שהיה לי בתיק, אבל לא הצלחתי. הוא תפס אותי מאוד חזק, הכאיב לי וניסה למשוך אותי לגינה אחורית בבניין".

"למזלי, חברה שלי חזרה אליי והוא הבין את זה. הוא תפס אותי שוב חזק וברח, כשאני נשארתי עם חזייה באמצע הרחוב. אתה באמת לא מבין מה קורה לך. אני זוכרת שהתקלחתי איזה שעתיים ובכיתי כל הלילה. בבוקר הלכתי למשטרה וצחקו עליי. הם אמרו לי איך יכול להיות שהוא בא דווקא אלייך, ואני הייתי צריכה לענות על שאלות מוזרות. הזלזול היה מאוד לא נעים. אתה מבין שאין לך מה לדבר על זה, אז כתבתי על זה יצירה שתעלה בהפקה שתהיה לנו במאי. הפקה של יצירות אישיות בכיתה שלי".

"רציתי לצעוק, לדבר, לקחת את הגז מדמיע שהיה לי בתיק, אבל לא הצלחתי | ינאי יחיאל

ואם זה לא מספיק, בגיל 20 עזרן עברה אפילו חוויה עוד יותר קשה; "אני מבינה היום שעברתי משהו קשה בגיל 20, עברתי אונס על ידי מישהו שהיה מנהל שלי, גדול ממני בלא מעט שנים, כשאני לא הייתי בהכרה מלאה. ולא שהיה לי איתו פלירט לפני או משהו. קשה לי להוציא את זה מהפה, אבל אני מבינה ששנה אחרי התקיפה עברתי אונס ומה שחשוב לי זה להעביר מסר. אני בעצמי תמיד הייתי במקום של להאשים את הקורבן, עד שהבנתי שזה מה שעברתי. תמיד האשמתי את הקורבן. למה זה קרה דווקא לה? חברה שלי שמה לב שאני מגיבה ככה להרבה מקרים וכך הבנתי שאני מאשימה את עצמי במה שקרה לי. המסר שחשוב לי להעביר הוא שהקורבן לא אשם. עם כל הקמפיין שקורה עכשיו, אני רוצה שתהיה פריצת דרך, בעולם הבמה שהוא עוד יותר פרוץ, כי עושים סצנות אחד עם השני, חיים אחד בתוך השני, רוקדים אחד עם השני וזה יכול לקרות בעולם הזה. חשוב לשים לב לדברים האלה".

עזרן מדגישה כל הזמן עד כמה התיאטרון הוא כלי מצוין לטיפול, עד כמה היא רוצה לקחת את עולם התיאטרון ולשלב אותו גם ככלי טיפולי. היא גם הדוגמא הטובה ביותר לאיך אפשר "לנקות את הנשמה" בעזרת התיאטרון. "את הסיפור פתחתי לראשונה בשיעור של רפי ניב. הוא ניחן בכישרון כלשהו, שידעתי שאני יכולה להרגיש איתו בנוח ולהוציא כזה דבר. ביימתי סצנה ביני לבינו שהיא מעין סצנה לבוקר שאחרי, מה היה קורה אם הייתי מתעמתת איתו. יצאתי מהסצנה ובכיתי. לא בכי של רגש, בכי של הנשמה שלי שיוצאת החוצה".

מחר (22-31.1) כאמור היא תעלה על הבמה ותשחק את סופי, נערה שנאלצת לעבוד בזנות, כדי לעזור לאימא החולה. "אני משחקת בתפקיד ראשי, נערה בת 16 שאבא שלה עזב אותה ואת אמה, עוד לפני שמתחיל המחזה אחרי שהעסק שלהם בהיי-טק קרס. סופי והאמא גרות בלונדון בלי כלום, הבריאות של אמא מתחילה להתדרדר וסופי, שבלי הרבה ניסיון מיני, מחליטה לעשות מעשה ופותחת עסק של זנות. זו קומדיה שנונה שמעבירה את הדברים בצורה קומית, ככה שהקהל יכול לקבל את הדברים בצורה יותר נעימה".

עזרן מספרת כי תחילה חשבה שההצגה לא מבקרת מספיק את התופעה, מאוחר יותר הבינה שזה לא המצב. "ישבנו ודיברנו עם הבמאי והבנו שיש ביקורת שמתחבאת בטקסטים, בפעולות ובהוויה. שבנאדם לא יעשה משהו אם לא תהיה לו ברירה והדמות שלי מרגישה שאין לה ברירה".

עם כל מה שעברת, לא היה לך קשה?

"זה היה קשה, מאתגר ומעניין ואני חושבת שבגלל זה אני שלמה עם זה שרק עכשיו אני לומדת משחק, כי אני מבינה את הדברים. היום אני יכולה להגיד דברים שבגיל 23 לא בטוח שהייתי יכולה. היום אני מגיעה לזה ממקום שחשוב לעשות הצגות על נושאים כאלה. ההורים שלי גם מאוד תומכים ומהרגע שהחלטתי ללכת על זה, הם עוזרים לי ובאים לכל הצגה שלי. הם מבינים שזה הג'וק שלי ומה שיעשה אותי מאושרת".

בנות עובדות | צילום: מרום אוחיון