ביום שלאחר ההפסד למכבי חיפה, עולם הכדורגל הישראלי הכתיר את הירוקים לאלופה החדשה והיו אף כאלה שטענו שאפילו מכבי תל אביב תסיים לפני הפועל באר שבע. ככה זה כדורגל, 80 אחוז רגש, 20 אחוז הבנת המציאות. "כלום לא סגור", טענתי בפני כל מי שכבר חגג לי בפנים וידעתי שחיפה עוד יאבדו נקודות, אבל למען האמת לא חשבתי שזה ייקרה מהר כל כך ועוד מול הפועל ירושלים, שאף הגיע לה ניצחון.

"כלום לא סגור", אני טוען גם היום. זה יכול להסתיים באליפות של באר שבע, יכול להסתיים במרוץ אליפות צמוד לטובת חיפה ויכול גם להיגמר בהפרש דו ספרתי לטובת הירוקים, קבוצה טובה יותר, אך לא מושלמת. הכול תלוי רק בנו. וכשאני אומר בנו, אני מתכוון לאלונה ברקת, אליניב ברדה ורוני לוי, כי בסוף, ההתנהלות הנכונה היא שתזכה באליפות. חיזוק נכון בחלון ההעברות וניהול נכון של הסגל, ישאירו לבאר שבע סיכוי לאליפות. או כמו שלואיי טאהא אמר פעם: "כשאתה מקבל הזדמנות, אתה חייב לקחת אותה בארבע ידיים".

כעת, אם באר שבע רוצה סיכוי לזכות באליפות, עד המפגש הבא עם מכבי תל אביב או מכבי חיפה, היא צריכה לעשות בדיוק את מה שחיפה עשתה ברצף המרשים שלהם וזה ליצור הרתעה. ניצחון קטן, זה עדיין ניצחון, אבל כשהורגים משחק, כשמביסים, אתה נותן לעצמך יתרון למשחק הבא, עוד לפני שעלית על הדשא. כך למעשה, חיפה עלתה על הדשא בטרנר, היא קיבלה כבוד פסיכולוגי מבאר שבע, שהפסידה את המחצית הראשונה עוד לפני שנבעטה הבעיטה הראשונה, בכך שהתרכזו רק בלא לספוג, בכך שהאמינו לכל מה שנכתב על המשחק בשבוע שלפני.

כעת, באר שבע חייבת להציג באר שבע אחרת. כזו שלא מחכה למצב נייח, כזו שהקבוצה היריבה לא יודעת מאיפה זה יבוא לה ולא רק פעם או פעמיים במשחק, או איך שאמר חלוץ העבר אלון מזרחי: "צריך לתת את המקסימום המינימלי".

להתראות בטרנר, מרוץ האליפות חזר.