בזמן שהפועל באר שבע של רוני לוי רצה לאליפות, קשה שלא להשוות בין הקבוצות של ברק בכר באליפויות ההן ולחפש מכנה משותף בין הקבוצות. מצד אחד, באר שבע של בכר נראתה יותר כמו מכבי חיפה של העונה, מצד שני הקבוצה של רוני לוי שברה אפילו את השיאים של בכר, ואחרי 15 מחזורים, אמנם לא תמיד מציגה יכולת גבוהה, אבל מנצחת, בלתי מנוצחת ובמקום הראשון.

מבחינת שחקנים, רק שניים שלקחו חלק באותן אליפויות, משחקים בבאר שבע גם היום – חאתם אלחמיד ומיגל ויטור. הפורטוגלי, שנמצא בבירת הנגב כבר עונה שישית, רק הולך ומשתבח עם הזמן ואם נרצה להסתכל למשחק ההגנה שלו, שיהפוך אותו לאגדת מועדון בעתיד, הרי שראיית המשחק שלו תורמת גם בחלק ההתקפי, ובשלושת המשחקים האחרונים, הוא גם כובש שערים חשובים.

אז מה סוד הקסם שלו אתם שואלים? ובכן, החיבור שלו למקום, לקבוצה, לאוהדים, או יותר נכון החיבור שלו ובעיקר של המשפחה שלו, אשתו טניה ושתי בנותיו לישראל, לבאר שבע. לא מכבר גם נולדה לו בת שלישית, לואיזה שמה, פה בבית החולים סורוקה, ישראלית לכל דבר.

מיגל הוא בלם גדול, אין ספק, אבל הוא קודם כל איש משפחה. ומבחינת האוהדים, הפורטוגלים של הפועל באר שבע, הם כבר מזמן משלנו, ישראלים לכל דבר.

אנגליה, יוון, ומרגישים בבאר שבע הכי בבית בעולם

"זה נכון שאנחנו מאוד מחוברים לישראל ובמיוחד לדרום", מספרת האישה שלצידו, טניה ויטור. "אנחנו כאן כבר כמעט 6 שנים, ושש שנים זה לא 6 ימים. מיגל ואני מתאקלמים בקלות במקומות חדשים, וכל זה היה גם באנגליה וביוון, אבל האמת שבישראל אנחנו באמת מרגישים בבית ועם ישראל אנחנו מזוהים הכי הרבה. יש לנו חבר ששיחק במכבי תל אביב שלא האמין שאנחנו נהיה בישראל יותר משנה, והנה אנחנו עדיין כאן אחרי שש שנים. באותו המקום ומאושרים מאוד".

חושבות בעברית

"חייב להיות חיבור למקום ולאנשים, ובמקרה שלנו החיבור קיים", אומרת ויטור, שהחיבור הזה הוביל אותה לאחרונה, להיות גם המסבירה הלאומית הלא רשמית של ישראל בפורטוגל.

הצברית לבית ויטור. לואיזה נולדה בסורוקה

"ראשית, אני עיתונאית. זו העבודה שלי ב-12 השנים האחרונות", היא מסבירה. אני אוהבת לכתוב ולהיות בסיטואציה כזאת, זה כמעט בלתי נמנע שנדבר על זה. גם בגלל מהדורות החדשות שראיתי בפורטוגל ובאירופה, כשהסיקור בהן לא היה תואם את מה שראיתי וחוויתי פה. כולם יודעים שזה טרנד ואני רציתי לשתף את החוויה של מישהו שבאמת גר פה וישן פה במקלט במשך שבוע עם המשפחה שלו. זה היה רגע מאוד קשה ואני מקווה לא לחוות את החוויה הזו שוב".

מה חושבים בפורטוגל על ישראל? אתם מרגישים בטוחים כאן?

"אני מרגישה בטוחה לחלוטין. אחרי שש שנים, הביטחון כבר לא מהווה בעיה. עברנו כמה מצבים, במיוחד בחודש מאי, שהשאירו סימנים, אבל מעולם לא חשבנו לעזוב את הארץ בגללם".

האם את רואה את באר שבע באור שונה היום ממה שראית כשהגעת לכאן?

"אין ספק. אני זוכרת שכשהגענו לישראל כדי שמיגל יחתום על החוזה, נחתנו ביום שישי בצהריים. התאכסנו במלון לאונרדו וכשהסתכלנו בחלון ביום שבת, זה נראה היה לנו מוזר. חוסר התנועה, האנשים. אני מודה שלא התאהבתי מיד בעיר, אך היום זה שונה ואנחנו מבינים לגמרי את התרבות והווייב של באר שבע. יחד עם זאת, באר שבע של היום היא גם שונה מאותה באר שבע שהגענו אליה. היא גדולה יותר, יפה יותר ועם יותר הזדמנויות ואפשרויות. אני יכולה להגיד שאני פה מהזמן שעדיין לא היה פה את יס פלאנט או סינמה סיטי, לא היו פה פארקים גדולים וחדשים כמו שיש היום, כמו זה שליד הלונדע, או ליד איקאה". באר שבע התפתחה ומשפחת ויטור התפתחה יחד איתה.

למה את הכי מתגעגעת בפורטוגל, שאין לכם אותו כאן?

"למרות שאני מאוד אוהבת לגור כאן, אני זאת שהכי מתגעגעת לפורטוגל. אני מתגעגעת במיוחד למשפחה ולחברים שלי. יש לי שתי סבתות בנות יותר משמונים וקשה לי לפספס את כל התאריכים החשובים, בידיעה שאין לי יותר זמן איתן. הקורונה לא עשתה את זה קל, ואני מתגעגעת לחג המולד, לחג הפסחא ולכל הימים החגיגיים. בעיקרו של דבר, זה קשה לי לא להיות נוכחת כי אני מאוד קשורה למשפחה שלי. אני גם ממש מתגעגעת לאוכל. מכירים את המטבח הפורטוגזי? בשבילי זה הכי טוב! אנחנו אוכלים הרבה דגים, משהו שאין לנו בישראל באותה איכות.

מתגעגעת לרוח החג בחיק המשפחה

"אנחנו בהחלט מתגעגעים לרוח חג המולד", היא מוסיפה, "לרחובות המוארים, להאזנה למוזיקת ​​חג המולד ברחובות, להתרועע עם משפחה וחברים. זו תקופה מאוד יפה בפורטוגל ועכשיו כשזה חג המולד אנחנו חושבים על זה יותר. גם בפורטוגל וגם ביוון אין משחקים השבוע, כי הגיע הזמן לעצור וליהנות מחג המולד".

מה מיוחד בישראל שלא קיים בפורטוגל או בכל מקום אחר?

"אחד הדברים שאני הכי אוהבת בישראל ושרואים פחות ופחות באירופה הוא הרעיון של משפחה וקהילה. אני חושבת שזה מה שקשר אותנו כל כך למדינה. לדוגמה, כשבאתי מבית החולים אחרי שילדתי את לואיזה, השכנים והחברים שלי הביאו לנו בלונים, פרחים, עוגות ואוכל לימים הבאים. גם המיילדת הביאה ממתקים והציעה לי את כל העזרה שהייתי צריכה. קיבלתי הודעות ששאלו אם אני צריכה עזרה באוכל או עם הבנות הגדולות. התנהגויות מסוג זה לא כל כך נפוצות באירופה, שם הפכנו לאינדיבידואליסטים יותר. ואז יש גם את מזג האוויר. אנחנו אוהבים את החום ואת החופים הנחמדים. ואת ארץ הקודש".

האם אתם מרגיש את אהבת האוהדים?

"כן, לגמרי. מיגל מאוד אהוב בעיר, ואני מאוד גאה ביחסי הכבוד המוחלטים שהוא יצר עם האוהדים".

הם רוצים שתישארו כאן לנצח, גם אחרי שמיגל יפרוש. עד כמה זה רלוונטי עבורך להישאר ולגור כאן?

"כמובן שאנחנו שמחים לשמוע שאנשים רוצים שמיגל יישאר. הכול פתוח, אבל זמני מגיפה קשים אלה גורמים לנו להסתכל אל העתיד בזהירות ובלי לתכנן תוכניות ארוכות טווח".

מה הבנות שלך חושבות על זה? כל ילדותן הייתה בישראל. אם היו שואלים אם לגור בפורטוגל או בישראל?

"אנחנו אפילו לא יכולים לדבר על זה מולן. התשובה קלה מאוד: הן רוצות לחיות כאן לנצח. הבנות שלי הן ילדות ישראליות, פשוט אין להן דרכון. ישראל היא הבית והמדינה שלהן, ולפעמים זה מוזר לנו. הן יודעות טוב יותר ומרגישות יותר את ההמנון של ישראל מאשר את ההמנון הפורטוגלי, אבל אני מבינה ש-6 שנים בחייו של ילד בן שמונה או תשע זה כמעט הכול. הזיכרונות שלהן הם בישראל ובעברית".

מרגישות בבית. ליד הקונכייה

הן מדברות וכותבות בצורה שוטפת ויותר מזה, הן חושבות בעברית. הן באמת ילדות שמחות עם חברים טובים כאן. הן אוהבות את החופש שיש להן בישראל, כי בכל יום הן משחקות בשכונה אחרי הלימודים, דבר שלא נהוג במדינה שלנו".

אי אפשר בלי לדבר קצת כדורגל. אנחנו יודעים שאת לא מפספסת אף משחק. האם את נהנית מהקבוצה שלנו? האם באר שבע תזכה השנה באליפות לדעתך?

"ברור שאני נהנית. אני יודעת שחלק מהאוהדים מותחים ביקורת על הקבוצה על כך שהיא לא משחקת כמו שהם ציפו, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיות שמחים ומאוחדים סביב הצלחת המועדון. אנחנו במקום הראשון, יש לנו את ההגנה הכי טובה בליגה ואנחנו יכולים לחלום על התואר. זו תהיה דרך קשה, כי יש עדיין הרבה משחקים, אבל מה שחשוב הוא שאנחנו במקום הראשון. אני מקווה שנהיה באותו מצב לאחר פרסום הריאיון", היא צוחקת.

וכן, היא עדיין במקום הראשון.