אלרום בננו בטח חגג השבוע את הניצחון של וותיקי ריאל מדריד על אלה של ברצלונה 2:3 בבלומפילד. ככה זה, מדרידיסטה נשאר לבן בכל זמן ובכל מקום, ולא משנה אם על הדשא מתרוצץ פיגו או בנזמה, רונלדו או לוקה מודריץ'.

את האהבה לכדורגל ינק אלרום בבית. אצל סבא מרדכי 'בילה', הדודים יוסי, רחמים וחיים לבית בננו, ובעיקר אצל אבא אפרים, מי שמנהל בשנתיים האחרונות את קבוצת הנוער של הפועל באר שבע.

אפי גאה באלרום , כמו גם באחים הקטנים ליהיא ויהונתן. "רק ההתחשבות של אשתי והילדים באהבה שלי לכדורגל, מאפשרת לי להקדיש כל כך הרבה שעות לתחביב הזה", הוא מספר.

"גדלתי בבית עם אבא, מרדכי 'בילה' בננו, כדורגלן", הוא משחזר, "אני לא כל כך זוכר אותו משחק, אבל הוא היה לוקח אותי מגיל קטן למשחקים. אני מכיר כל כך הרבה סיפורים עליו, שזה כאילו צפיתי בכל המשחקים שלו".

השבוע ציינו בני המשפחה שנה למותו של כוכב בית"ר באר שבע בשנות ה-60 וה-70.

צנוע ומכבד. מרדכי בננו (בצהוב)

"תמיד היו אומרים לי 'אה, אתה הבן של בילה?'. היו מספרים לי איזה שחקן הוא היה. אני זוכר את עצמי מגיל אפס הולך איתו לכל משחק בכל מגרש, אבל לא כל כך זוכר אותו על הדשא. כשהוא אימן את בית"ר באר שבע זכיתי להיות גם חניך שלו. כשדוד שלי חיים ניהל את מחלקת הנוער של מכבי באר שבע, גם אבא שלי עזר. בהתנדבות כמובן, כי זה מה שמוביל את המשפחה. אני גאה להיות האחיין של יוסי, רחמים וחיים והבן של מרדכי ז"ל. מי שהכיר אותו יודע שהיה אדם צנוע מאוד, מכבד אנשים. ממנו באה האהבה שלי לכדורגל".

גם שיחקת?

"שיחקתי בנוער של בית"ר באר שבע. זה היה בעונה בה משפחת בן עמי החליפה בניהול את משפחת בננו. מוטי גז ורחמים מלכה אימנו אותי. התחלתי את השנה בבית"ר באר שבע וסיימתי בבוגרים של מכבי באר שבע. לא היה קל לעזוב את בית"ר, הרי גדלתי בבית בית"רי. עד לפי שנה עוד שיחקתי כדורגל עם החברים. זה בדם. אני אוהב את זה – לשחק, לראות כדורגל, להיות בכדורגל, זה בשבילי חלק בלתי נפרד מהחיים".

איך עברת לצד השני של המתרס?

"לפני 6 שנים הגעתי להפועל באר שבע. אבי בוחבוט שאימן את הנערים, הביא אותי למועדון, וגם כשעזב, התעקש שאשאר. אני זוכר עד היום את שיחת הטלפון שלו בסוף העונה, 'הילדים זקוקים לך, אתה ממשיך איתם'. הייתה לי שיחת היכרות עם פלג חמדי, שאימן אז את נערים א', ומאז אני במועדון. האמת שאז לא היה לי הרבה זמן פנוי. להיות איש צבא קבע שמגיע הביתה רק בשלישי וחמישי, ואז להיעדר מהבית כל שבת, וכל שבת שנייה להיות 10-8 שעות מחוץ לבית, זה מאוד קשה. לשמחתי, המשפחה תמכה והבינה שזה עושה לי טוב. מה שעשה את זה הרבה יותר קל".

אצלך האהבה לכדורגל היא הרבה יותר מלהיות מנהל קבוצה…

"זה נכון. אני פריק של משחקים בינלאומיים, ומשנת 2004 השתדלתי לא לפספס אף טורניר גדול, אם זה מונדיאל, אליפות אירופה או יורו, חוץ מהמונדיאל של 2010 והיורו האחרון. יש לי שותפים טובים להרפתקאות האלה, הבן שלי אלרום ומספר חברים".

שתף אותנו בחוויה.

"הייתי נוסע הרבה לשלבים המוקדמים של המונדיאלים ואליפויות אירופה, כי אז עוד אפשר להשיג כרטיסים במחיר שפוי. אפילו לברזיל הגעתי (2014). צפיתי במשחק הפתיחה של אליפות העולם בין ברזיל לקרואטיה בסאן פאולו (1:3, צמד של ניימאר) ובהמשך בארגנטינה נגד בוסניה (1:2, שער של מסי) במראקנה".

עם הבן אלרום בברנבאו

משהו מאירופה?

"אני זוכר את המשחק בין ברצלונה לאינטר בחצי גמר הצ'מפיונס בקמפ נואו (28.4.2010). זה היה בעונה בה אינטר זכתה באליפות אירופה. המשחק נגמר 0:1 לברסה. אינטר שיחקה 90 דקות בחצי שלה וברצלונה כל המשחק בחצי של אינטר. היה כדורגל מדהים, מלא החמצות. נדמה לי שהגול של פיקה (84) היה מעמדת נבדל. בסיום, מוריניו רץ לקהל של ברצלונה עם כל מיני תנועות ידיים".

עוד זיכרון מעניין?

"לפני 4 שנים לקחתי 11 אנשי קבע לטיול אותו תכננתי בלונדון, וזה כלל צפייה במשחק של ארסל. היה לי כרטיס ל"יונים" (למעלה למעלה), אבל כמי שהכיר את 'האמירויות', אני לא הטיפוס שאשב ב"יונים", ואיכשהו התיישבתי מאחורי הספסל של ארסנל, בגב של ארסן ונגר. בסוף המשחק, אלכס צ'מברליין נתן לי את החולצה שלו. אנשים ירדו מלמעלה כדי להצטלם איתי , וכולה ביקשתי מהשחקנים חתימה"…

בשנים האחרונות טסת לצפות באובידיו הובאן

"נכון. הקשר שלי עם אובידיו היה דרך מוטי, חבר משותף. שהקשר הרומני היה מתארח אצלו בבית. יום אחד התקשר החבר אליי ושאל אם אני יכול לארגן לו זוג כרטיסים למשחק כדורסל של מכבי תל אביב עבור הובאן. זו הייתה השנה הראשונה של הקשר במועדון, ואני לא הכרתי אותו. אמרתי שאנסה להשיג את הכרטיסים, ופניתי לטל, שהוא מהאוהדים השרופים של מכבי תל אביב בכדורסל. התקשרתי אליו ואמרתי לו, 'טל, אני צריך כרטיסים למשחק של מכבי תל אביב השבוע'. הוא שאל 'אתה אחד מהשניים שמגיע למשחק?'. עניתי לו שאני לא מגיע כי אני בבסיס. הוא אמר לי שמארגן 2 כרטיסים בתנאי שאני מגיע. 'אם אני מגיע, זה 3 כרטיסים, אבל אין סיכוי שאני מגיע'.  טל התעקש 'אני מסדר לך 3 כרטיסים בתנאי שאתה מגיע'. התקשרתי למוטי וסיפרתי לו שהשגתי 3 כרטיסים, ושהוא ייסע איתם ליד אליהו, כי אני לא יכול. חזרתי לטל, והוא אמר לי – 'הבטחת שלושה? אתה הרביעי, אם לא, אין כרטיסים. כשהבנתי שאין ברירה, הצטרפתי לנסיעה. בערב פגשתי בפעם הראשונה את הובאן. אני חושב שהוא אחד האנשים הכי מקסימים שפגשתי. היה חיבור מדהים בינינו וגם נשארנו בקשר עד היום".

אתה מצטער שהוא לא נשאר בבאר שבע?

"אם אתה שואל אותי, הוא השחקן הזר הכי טוב שנחת פה. יתווכחו איתי אנשים אחרים, אבל לא אכפת לי, זו דעתי. הקשר התחיל במקרה, ופתאום זה ארוחות משותפות, אני מגיע לראות את הפועל באר שבע בגללו. מאוד נהניתי לראות אותו משחק. עד היום אני אוהד שלו. אנחנו באמת חברים. אנחנו מתארחים אצלו בבית. יש לו כאן עוד חברים –  מוטי שהכיר לי אותו, ישראל החתן של בנצי ז"ל וזהבה, שהם מעבר למשפחה עבורו, סטפן שגם דובר את השפה ותומר בוחבוט, שעזר לו מאוד בתחילת הדרך. מה שיפה בכל הסיפור, שלעולם לא הייתי מכיר את סטפן, תומר וישראל אם לא אובידיו. ככה נוצרה החבורה, שנוסעת יחד לראות אותו".

החברים מבאר שבע עם אובידיו הובאן

עד כדי כך?

"הפעם האחרונה שנסענו אליו הייתה בחודש מאי, באליפות הרביעית שלו ברומניה עם צ'פ.ר קלוז', (והשישית ברצף אחרי 2 עם הפועל באר שבע). כמו בפעם הראשונה שקבוצתו זכתה באליפות, הוא לא ידע שאנחנו מגיעים. הפתענו אותו במשחק ההכתרה, ובילינו איתו נהדר. הוא ואשתו מארחים למופת. עם אובידיו אנחנו מדברים בעברית, הוא מבין הכול. גם הבן הגדול שלו (12) בוגדן, שמשחק בילדים של קלוז', שולט בעברית. אניסה בת ה-8 משחקת טניס. בכלל, אצל משפחת הובאן אתה מרגיש בבית".

מתכננים כבר את הנסיעה הבאה?

"הקורונה משבשת תכניות. הייתה לי הזדמנות לטוס לגמר של היורו בוומבלי, וכל פעם אתה שומע חדשות, אולי תחזור ויהיה ככה ואולי תיסע ויהיה ככה, אז וויתרתי. חבר שאמור היה לנסוע הציע לי את הכרטיסים שלו. בסוף גם אני וויתרתי".

הימרת על אנגליה.

"זה נכון, אבל לא היה אכפת לי שאיטליה זכתה. אני לא חושב שיש מישהו שנגד הכדורגל האיטלקי. את כל הסיבוב שלי באירופה התחלתי באיטליה, במשחק ליגה שנייה, משם גם הטירוף של לנסוע לחוץ לארץ. הייתי במשחק בליגה השנייה בין סיאנה לקיאבו וורונה. משחק על אליפות, מי עולה לסריה א'. זה היה בשנת 2003. היינו בסיאנה אני ועוד חבר שאין לו שום קשר לכדורגל. נכנסנו לאצטדיון של 10,000 מקומות. אמרתי לו שאני חייב לראות כדורגל, רוצה לחוש במציאות את החוויה שאני רואה בטלוויזיה. משם המשכתי לעוד שני משחקים של חצאי גמר ליגת האלופות – יובנטוס נגד ריאל מדריד ואינטר נגד מילאן, והכל באותו הטיול. ככה התחיל שיגעון הצפייה במשחקי הכדורגל אצלי. מאז, כל טיול זה קודם כל כדורגל".