לא שוברים מסורת

יאן בלוסטוצקי וצבי קרצפלד הם מהאוהדים הוותיקים והמסורים של הפועל באר שבע. השניים הגיעו לכל משחק, בבית או בחוץ, בשנים האחרונות, ועבורם לראות את האדומים בטלוויזיה זה קשה. בחצי הגמר התארחו השניים בחצר של אחד החברים עם חגיגה גדולה לפני. למרות דפיקות הלב באר שבע צלחה את המבחן ומסורת, בטח אצל חובבי עמה יעמיק, לא שוברים: "ראינו יחד את המשחק מול בני יהודה. עשינו על האש, היו אלכוהול ואווירה טובה. אחרי הניצחון זה היה ברור שנעשה את זה שוב ביחד, הולכים עם המזל", סיפר בלוסטוצקי והוסיף: "היה לחץ מטורף. הפחד מכישלון שיתק אותי, בטח אחרי הזיכרונות הקשים של 2003. אבל למחרת הגעתי לעבודה כמו טווס. כולם בירכו אותי כאילו נולד לי עוד ילד. אני יודע כמה זה חשוב לעיר שלנו, לכל האוהדים". קרצפלד מספר שאת זעקות השמחה מבאר שבע שמעו עד האצטדיון: "את צעקות היש שלנו היו יכולים לשמוע עד יפו. אחרי הגול השני כשהבנו שזה מגיע היתה התרגשות של סגירת מעגל, בטח אחרי כל הבושות שהיו במשחקי הגמר הקודמים. אחרי השנה המטורפת שעברנו לא ידענו איך מעכלים את הזכייה הזו. ההתרגשות התחילה שעה וחצי אחרי, בחגיגות הספונטניות ליד 'הבית האדום'. לדעתי, אם לא יהיה קהל במגרשים אין טעם לחזור לעונה כזו. זה לא אותו דבר בלי להיות במגרש".

תואר רביעי זו אמירה

עודד נחום ממושב רנן היה מוכן לשלם הרבה כסף כדי להיות במעמד גמר הגביע. נחום, שמחזיק בארבעה מנויים לאצטדיון "טרנר" לאשתו ושני ילדיו, מתגעגע לאווירה של יום המשחק. בחודש האחרון, ניסה נחום לדמות את אווירת המגרש אצלו בחצר הבית שבמושב. כך קרה גם במשחק הגמר: "ראינו את המשחק אצלנו בבית. היינו כמה חברים וכמובן גם הילדים. בנוסף, היה חבר נוסף שלא היה ולא הצליח לראות את המשחק, אז פשוט העברנו לו את המשחק בשיחת וידאו. זה היה משחק מעט לחוץ אבל לפי איך שהמשחק התפתח הייתי די רגוע. עכשיו אני יכול לספר שכבר מהבוקר קמתי עם תחושה טובה שאנחנו חוזרים עם הגביע".

נחום מודה שזכייה בגביע המדינה היא מאוד מרגשת: "לזכות בגביע זה מאוד מרגש, בטח כשזה מגיע אחרי 23 שנה. יותר מזה, וזה חשוב שזה תואר רביעי בחמש עונות וזאת אמירה. אבל הטראומה ממה שקרה אחרי הגביע הקודם מהדהדת. הדבר הכי מבאס שהזכייה הזו מגיעה ללא קהל, שאין דבר יותר קשה לאוהד כדורגל מלראות את הקבוצה שלך לוקחת תואר, ואתה לא שם איתם".

"לא היה לנו נחת העונה אז זה מיוחד"

יקיר זיגרון הוא מהאוהדים היותר מוכרים של הפועל באר שבע ביציע. לעומת חבריו שהחליטו לנסוע לתל אביב ולראות את המשחק בסמוך לאצטדיון, זיגרון החליט להישאר בבית ולראות את המשחק עם המשפחה וחברים: "הלחץ במחצית הראשונה הורגש מאוד, היינו ממש לחוצים, הרגשנו את המתח באוויר ברמה שלא החלפנו מילה זה עם זה. במחצית השנייה אחרי השער הראשון הלחץ השתחרר קצת אבל עדיין הרגשת את המתח, אחרי השער השני כבר הרגשנו שהגביע יהיה שלנו אבל עדיין פחדנו לקבל שער שהיה מכניס לחץ.  כשהשופט שרק לסיום היינו עם דמעות בעיניים, לא הפסקנו לשיר ולרקוד, ואני חושב שמעבר לעובדה שלא זכינו בגביע המון שנים כולנו הרגשנו שהעונה הזאת הייתה קשה,  לא היה לנו רגע אחד של נחת העונה, אז זה היה מיוחד". זיגרון יכול רק לדמיין את בלומפילד עם 20 אלף אוהדים: "זה שהמשחק היה בלי קהל נתן תחושה מוזרה, קשה לקבל את זה שאנחנו לא שם. רק לחשוב על 'בלומפילד' עם 25 אלף אדומים ביציעים, אחרי זה קרנבל ברחובות תל אביב, השמחה הייתה אדירה. אבל אין מה לעשות, לפחות עשינו היסטוריה והבאנו גביע".

לא חוגגים עד הרגע האחרון

אם תעירו את ירדן סגל באמצע הלילה ותשאלו אותה, מה היית רוצה יותר מכל עכשיו, היא תגיד לכם לחזור ליציע הדרומי ב'טרנר'. אז תארו לכם כמה קשה לה כשאת המשחקים רואים רק בטלוויזיה. את הגמר היא ראתה עם חברה בבר "הפטריקס" במרינה באשקלון וקיבלה כמעט הקרנה פרטית כשמלבדה היו זוג אחד נוסף בכל הבר: "מד הלחץ היה גבוה מאוד, הייתה מחצית די שקולה וכמובן שזה עוד יותר מוסיף מתח כשמדובר בגביע, אז בכלל בגמר גביע. נראינו די טוב אז הייתה תקווה, אבל הייתה גם תחושת פספוס כשלא ירדנו למחצית ביתרון", היא מספרת על המחצית הראשונה ועל התחושות בשריקות הסיום. "וואו, התחושות מדהימות. אחרי הגול הראשון עוד היה מתח ולחץ כי יתרון של שער אחד זה משהו שאפשר בקלות לצמצם. אבל אחרי השער השני כבר הרגשתי יותר בטוחה לשמוח ולחייך, קצת לשחרר אנחת רווחה. עדיין לא שמחתי לגמרי אבל גם ככל שעברו הדקות הקבוצה נראתה טוב יותר וזה בהחלט עודד ונתן ביטחון. זה מדהים לזכות, במיוחד אחרי החוויה הכואבת שהייתה לנו בגמר הקודם. למרות שהייתה עונה לא טובה, עדיין הצלחנו לסיים אותה עם תואר. זה מדהים ואני גאה בשחקנים על זה שהם נתנו את הכל וראו שהיה להם חשוב כל כך. לאורך כל המשחק הרגשתי את הבאסה הזאת שאנחנו לא שם, דוחפים אותם. הייתה יכולה להיות אווירה מחשמלת ולזכות ככה זה טיפה מבאס אבל זה מה שחשוב, מה שחשוב הוא שזכינו. מאמינה שנגיע למעמד הזה בקרוב מאוד ונוכל לחגוג עם השחקנים".

זלגה לי דמעה

לירן מימון היה מיחידי הסגולה שזכה לראות את הנפת הגביע באצטדיון "בלומפילד". נכון, ההתרגשות היא לא אותה ההתרגשות, לראות אצטדיון של 30 אלף מקומות ריק ולהחליף את קריאות העידוד מהיציע בלופ אינסופי של שירים ברמקולים זה לא אותו הדבר. ועדיין, גביע הוא גביע, ולראות את הקבוצה שלך זוכה בתואר זה תמיד מרגש: "זו הייתה חוויה אחרת להיות בין האוהדים הבודדים שנכחו במגרש. ההתרגשות היא התרגשות שיא אחרי שאתה מנצח בגמר, אבל אין ספק שהאווירה המחשמלת והסוחפת של אוהדי הפועל ב״ש הייתה חסרה באוויר. אני רק מקווה שבקרוב נוכל לחזור לשיגרה ולראות את המגרשים מלאים", אמר מימון שהמשיך: "בגמר גביע, יותר מכל משחק ליגה, האווירה היא אחרת, ופה היתה תחושה של גביע הטוטו. ועדיין, ברגע שמיגל הניף את הגביע הייתי כולי בהתרגשות ולא אשקר גם זלגה לי דמעה או שתיים, במיוחד אחרי התקופה המאתגרת שעברנו עם העזיבה של אלונה. כולם כבר הספידו אותנו, ואנחנו פה.  הנסיעה חזרה הייתה עם אדרנלין מטורף. נסענו בשיירה עם האוטובוס כל הדרך עד לב״ש בליווי של צפירות שמחה".