"התחלתי לשפוט בשנת 85, עשרים שנה עפו לי מהחיים בלי להרגיש ואז עוד חמש שנים ואתה ממשיך לא להרגיש – ופתאום הבן שלך שופט בליגת העל". כך מספר מאיר לוי, אחד השופטים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, על היורש שניר, שהחל מהעונה הקרובה ינהל משחקים בליגה הבכירה וינסה לבנות לעצמו שם, בזכות עצמו.

לוי האב, פרש לפני כחמש שנים משיפוט פעיל, אחרי כשני עשורים בליגת העל, מתוכן כעשר שנים בתור שופט בינלאומי. הוא היה ידוע בתור שופט מוערך בקרב השחקנים, זאת למרות שעד היום האגדה מספרת שהוא שיאן הכרטיסים האדומים בהיסטוריה של הליגה המקומית.

"הוא יהיה יותר טוב ממני". מאיר לוי | צילום: אבי שון

"נכון, הייתה תקופה כזאת", הוא מודה. "כשהייתי קצת יותר צעיר, הייתי חושב שאדום זאת עגבנייה. לא הייתי עושה חשבון. אבל אם ניקח את השנתיים או שלוש האחרונות שלי בליגת העל, כמעט ולא הוצאתי כרטיסים כי הכירו את שיגעון הילדות שלי וכיבדו אותי. הם הבינו עם מי יש להם עסק וזה הפך להיות יותר קל".

כשפרש, שימש כמשבץ שופטים בליגות העל והלאומית וכמבקר שופטים, אבל "ברגע ששניר עלה לליגה לאומית, שנחשבת למקצוענית, נפרדתי מהתפקיד שלי", הוא מספר. "עברתי לנהל את אזור הדרום, כשמדובר בשופטים צעירים מקורס שופטים ועד ליגה ג'. היום כל כולי עם השופטים בתחילת דרכם. ויודע מה? היום אני נהנה יותר", מספר לוי, שגם אם ירצה או לא ירצה, לנצח יהיה מבקר השופטים הפרטי של הבן שהולך בעקבותיו.

"ברגע ששניר עלה לליגה לאומית, נפרדתי מהתפקיד שלי". מאיר לוי מקבל אדום | צילום: אבי שון

"כמו כל שחקן כושל"

"וואו, באמת וואו", מנסה האב לתאר את ההרגשה, כששמע לראשונה על המינוי הרשמי של שניר. "ההרגשה הפנימית והתחושה הייתה שהוא עלה ליגה, אבל עד שלא מקבלים את ההודעה הרשמית, זה לא", הוא אומר. "התרגשתי מאוד וחיכיתי לבשורה וכשהיא הגיעה, זה החזיר אותי שנים אחורה, לזמן שבו אני קיבלתי את ההודעה. זו של שניר הייתה הרבה יותר מרגשת עבורי", הוא מודה. "הוא כבר שם, אבל הוא צריך להתמיד ולעבוד קשה".

שניר, רק בן 25, נמצא באיגוד השופטים מ-2010. הוא מאורס, מתחתן בשנה הבאה וכרגע מתרכז בלימודי חינוך גופני. אשתו לעתיד אגב, לומדת כלכלה, אולי כי מישהו צריך להגיד בבית שעם משרת שיפוט, לא הולכים למכולת, ולמרות שהמשכורת בליגת העל גדלה משמעותית בשנים האחרונות, קשה למצוא שופט שלא מחזיק במשרה נוספת. אבל מה לא עושים בשביל האהבה.

שניר לוי. "בכל מקום שאני אלך, זה יהיה 'הבן של' | צילום: אבי שון

אז איך הכל התחיל?

"שיחקתי בהתחלה, כמו כל שופט מתחיל", מספר לוי הבן. "אתה נהיה שופט  או כי אתה רוצה להיכנס חינם למשחקים, או שאתה שחקן כושל, או שילוב של שניהם". כניסה חינם הייתה לו עם אבא, כך שעבורו זו הייתה האופציה השנייה.

"שיחקתי כשנתיים בבית"ר באר שבע, איפה שהיום נמצא אצטדיון טרנר וזה לא הצליח", משחזר השופט הצעיר. "אבא תמיד היה אומר לי בוא להיות שופט, עד שהקשבתי לו בגיל 16 וחצי. מגיל 7 אני חי מגרשים ולא כאוהד כדורגל. אני בערך תשע שנים בתהליך הזה, עד שהגעתי לאן שאני היום. בדרך, עשיתי שירות צבאי כלוחם ושירתי כלוחם בגבעתי, בחלק מהשירות עשיתי קורס מכי"ם ונשארתי מפקד בקורס".

מאיר, הימים בשמש בשישי בצהריים בליגות הנמוכות השפיעו? איך זה שכל הורה רוצה שהבן יהיה עורך דין או רופא ואתה רצית שיהיה שופט?

"זה גנטי. גם אם רציתי או לא רציתי, ידעתי שיהיה שופט כדורגל משתי סיבות. הראשונה, ראיתי אותו משחק והוא בועט בשתי רגליים שמאליות, אז אמרתי שלא ייצא מזה שום דבר. התחלתי לשכנע אותו, אמרתי לו שככדורגלן הוא לא יגיע לשום מקום. הוא היה מגיע איתי למשחקים והגיע שלב שאם לא היה לו מקום במונית, הוא היה מתעצבן בבית. אין דבר כזה לא לנסוע עם אבא לכדורגל. בדרך חזרה, הילד הזה, צוציק קטן, היה מאיר ומעיר הערות. הוא היה מבין. ידעתי שהוא הולך להיות שופט".

היוצרות התהפכו: האב מסתכל על הבן. מאיר לוי | צילום: אילן שי

שניר, מה עם אמא, היא בסדר עם זה שאתה גם שופט? עד עכשיו בקהל היו מקללים את סבתא, עכשיו זה…

"אמא מאוד מפרגנת, היא יודעת כי היא עברה את כל התהליך. זה מצחיק, דיברנו על זה שבכל פעם שאני עובר איזה שלב, היא הייתה שם. אז יקללו אותי, זה לא משהו שמרגש אותה. היא כבר עברה כשלושים שנות קריירה בתחום. זה משהו שהתבשל".

למה אתה צריך את זה בכלל?

"מקצוע השיפוט, מבחינת הקהל והכדורגל, הוא די אנוכי. אין פה יותר מדי יתרונות של תהילה, זה לא התפקיד. אנחנו לא במרכז הבמה ואם פחות ירגישו אותך במשחק, כנראה שעשית את העבודה על הצד הטוב ביותר. מה מצאתי בזה? אולי רציתי עדיין להיות חלק מעולם הכדורגל שאני נמצא בו מגיל קטן".

לא כדי להיות כמו אבא כשתהיה גדול?

"אני בטוח שזה חלק מזה. אני חושב שכל ילד חולם בשלב כלשהו להיות כמו אבא, בטח כשבכל מקום שאתה מגיע אליו, אתה שומע 'וואו, אתה הבן של מאיר?', גם אז וגם היום כשפרש. זה מתחיל מהשופט הטוב בהיסטוריה וממשיך לבן אדם טוב וצנוע, רק מחמאות. בכל מגרש יש מישהו שזוכר סיפור מהעבר ו'למרות שהפסדנו… אבא שלך היה…'. זה כיף לשמוע".

האב, הבן ורוח איגוד השופטים

"לפני ואחרי כל משחק, לפני ארוחות שישי. אנחנו מדברים המון על משחקים וגם מה שלא עשיתי בתקופתי, אני עושה איתו. אנחנו יושבים, מנתחים ומדברים על הכל. באים מוכנים", מספר מאיר.

משפחה של שופטים. מאיר ושניר לוי | צילום: אבי שון

"אני מודה בזה שיש לי את היתרון הזה על הרבה אחרים, שיש לי את המנטור הזה", מסכים שניר. "זה מאוד עוזר, אבל מה שהוא לא סיפר, זה מה שקורה אחרי המשחק. לפעמים אני מסיים משחק בליגת העל, שידור והרבה קהל וסיימתי אותו עם הרגשה טובה, כשכולם מפרגנים. אתה חוזר כמו איזה טווס הביתה ואולי מקבל מילה טובה ו'העברת את המשחק יפה, אבל בוא נשפר'. התרגלתי לזה".

איך מתמודדים עם תווית "הבן של"?

שניר: "זה חלק בלתי נפרד. בכל מקום שאני אלך, מהשלבים המוקדמים, זה יהיה 'הבן של'. אני לא מתבייש בזה, אני מאוד גאה בזה ולא מנסה להסתיר את זה. מצד שני, כשאני לבד במגרש, אולי בהתחלה יזכירו, אבל מהר מאוד מתרגלים ומתייחסים לשניר".

מאיר: "אם יפסיקו להגיד הבן של, לקלל אותו או להזכיר אותו, הוא הוא צריך לעזוב את המקצוע. תמיד יגידו שהוא הבן של וזה לגיטימי".

מצד שני, יש הרבה שיגידו שיותר קל להתקדם כשיש לך אבא בחלונות הגבוהים. יש כמה שופטים שהם בנים של…

מאיר: "זה ממש לא נכון. הפלוס היחידי לאותם ילדים, הוא שיש להם הורים שיעשו הכל כדי שהם יצליחו. הם מביאים את הניסיון שלהם ואת הידע. הם הרוויחו את זה שיש להם הורים שעברו כברת דרך וזה עוזר".

"אם יפסיקו להגיד הבן של, הוא הוא צריך לעזוב את המקצוע". שניר לוי | צילום ארכיון: אילן שי

יש להם גם קשרים שצברו עם השנים.

שניר: "אם אני מסתכל מהצד כגורם שלא נמצא באיגוד השופטים, או בכל גוף אחר ואני רואה מישהו שמתקדם כי הוא הבן של, ישר הדבר הישראלי הזה בתוכנו אומר שזה בזכות הקשרים. אני יכול להבין את זה, אבל היום זה לא כמו פעם. הכל מצולם ורואים הכל. אם יש משהו שלא כשורה, יש מספיק אנשים שיציפו את זה".

הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של עיתון "שבע"