למי שפקפק, גם היום העיתונאי משה ניר, עדיין שר את "הגביע הוא שלנו", בכל פעם שהוא עונה לטלפון. ניר, דמות די מוכרת בבירת הנגב, לנצח ייזכר כסיפור המרכזי מהיום האחרון של אצטדיון וסרמיל המיתולוגי. "הגביע הוא שלנו. מה, לא ככה?", שואל ניר.

"אני לא פשעתי ולא כלום, מה עשיתי? לקחתי גביע?", הוא מסביר. "גביע מיועד לווינרים בלבד. 70 שנים קיימת הפועל באר שבע, 69 שנים היא הייתה לוזרית. רק בשבוע שעבר, כמו היום, זכיתי בגביע של מועצת חוף אשקלון לבתי ספר יסודיים, כמאמן בית ספר חופים ביד מרדכי. אני אוהב לקחת גביעים, זה המקצוע שלי לקחת גביעים".

לדבריו של ניר, "אנחנו זכינו בגביע הזה בזכות ולא בחסד והגביע הזה הוא שלנו ואף אחד לא יוכל לקחת לנו אותו. לא לי, לא לך וגם לא לאיז'ו רגר ז"ל. לא עשיתי שום דבר רע ואנשים יוצאים מפרופורציות כדי לכסות על המחדל האבטחתי החמור שלהם. הם הפקירו חפץ כל כך יקר ויוקרתי ואני לקחתי אותו בזרועותיי, חיבקתי אותו ויצאתי איתו מהאצטדיון. אף אחד לא היה שם כדי לעצור אותי, זה היה טבעי, כי הגביע הוא שלי. ומה כבר עשיתי? לקחתי אותו לקבר של איז'ו, צילמתי אותו, לקחתי אותו הביתה לבן שלי שיראה מה זה גביע אמיתי והצטלמתי איתו. קיבלתי מבול של טלפונים ואמרתי שאין בעיה, בואו קחו אותו. אבל הם החליטו שלא לקחת אותו, אלא להגיש תלונה במשטרה. החליטו לנקום. זה כל הסיפור", מסכם ניר שהעביר את הלילה בתחנת המשטרה. "יצאתי הביתה בשלוש לפנות בוקר כווינר. ניצחתי פעם נוספת", הוא קובע.

מה גרם לך לעשות את זה?

"אני באתי להלוויה אתמול (של 'וסרמיל'), לבוש שחורים ואני רואה שם חגיגה, אוכל ואנשים שמחים. אני לא ישבתי, לא שתיתי ולא אכלתי. באתי לעשות כבוד אחרון לבית ילדותי. כשלקחתי את הגביע איתי, הרגשתי צורך לקחת מזכרת מהאירוע האותנטי. צריך לנצור את הרגע, ככה גם אמר רוביק דנילוביץ'. רק באר שבעי שורשי יבין את זה ואני מקבל היום המון הודעות מרגשות ביותר, מאוהדים שאני אפילו לא מכיר. אני לא צריך יותר מזה".

אחת משיחות התמיכה המפתיעות הללו, הייתה מברכה רגר, אלמנתו של איז'ו ז"ל. "זה מין צירוף מקרים כזה", סיפרה רגר ל"שבע", "שאתמול, ה-24.6, היה יום ההולדת של איז'ו. פתאום אני שומעת את הסיפור על הגביע ואני לא מאמינה. זה כאילו שהוא נתן לו מתנה משמיים, ליום ההולדת. זה שזוכרים ראש עירייה בהערצה אחרי 22 שנים, זה מאוד ריגש אותי. אני חושבת שזה היה עניין של דחף רגשי ולא כדי לקחת גביע. לדעתי צריך לבטל את התלונה, זה ממש מוגזם. זה סיפור יפה ששומר על זכרו של איז'ו וזה חשוב לי מאוד. אותי זה מאוד מנחם, על החיסרון והאבדן וגם מרצה על המזל הגדול שהיה לבאר שבע ראש עירייה חזק, שידע לעשות, אמיץ ועם חזון גדול, שידע לקדם אותה כל כך יפה ואני גם שמחה שרוביק ממשיך בכך".

איזו' רגר בחייו, עם הגביע ההיסטורי | צילום: ארכיון EYOYA

היום המאושר בחיי, שהרס לי את הקריירה

"בשביל הגביע הזה, אני הרסתי את החיים שלי", מספר ניר. "עוד ב-97'. ה-26 במאי, 1997, זה היה היום המאושר בחיי, אבל גם היום שהרס את חיי המקצועיים". בסך הכל זה היה קטע רגעי, ספונטני. אני גר מול בית הקברות

גביע המדינה על קברו של רגר ז"ל | צילום: משה ניר

וכשבאתי לפנות הביתה, הכבישים היו חסומים", הוא מתאר. "זה היה כאילו אלוהים הוביל אותי לפה. הגעתי וראיתי חתול שחור-לבן שיושב על הקבר שלו ושומר עליו. לא נותן לאף אחד להתקרב. סילקתי אותו, הנחתי את הגביע, צילמתי אותו, נישקתי את הקבר ואמרתי לו: 'איז'ו, הבאתי לך את הגביע אחרי 22 שנה'. שלחתי את התמונות לעיתונאים וחברים, זה לא משהו שהסתרתי".

עושה רושם שניר לא מצטער, אבל גם שזה היה גדול ממנו. "הגיע משה הילד לאצטדיון והוא עשה מעשה שובבות. אי אפשר להסביר זאת וזר לא יבין זאת", הוא מנסה. "זה לא הדור שלנו ולא המנטאליות שלנו. מי שבאר שבעי יודע. טוב שאני לקחתי אותו ולא מישהו אחר. זה היה מונח ככה, בלי שמירה, מופקר ומזל שאני זה ששמרתי עליו. הגביע הגיע לתחנת המשטרה והם כל כך שמחו כשהם ראו אותו. הייתה חגיגה בתחנה והשוטרים עשו איתו סלפי. הגביע הזה ציבורי והוא צריך לצאת למסע. אני מבסוט שעשיתי את זה והמסקנה שלי היא שעד עכשיו זלזלו בגביע ואולי עכשיו, כשראו כמה הוא יקר וחשוב, יביאו עוד אחד לידו".

איך זה הרגיש לבלות את הלילה בתחנת המשטרה?

"זה לא היה נעים, הרגשה נוראית. הדבר הכי גרוע לבן אדם, זה כשנוטלים את חירותו. אבל אני יודע את ההפרדה. גופי היה כלוא, אבל נפשי הייתה משוחררת כמו דרור. שטתי במחשבות, שידרתי לעצמי את שער הניצחון מהגמר ההוא".

אתה מבין שמהיום האחרון של 'וסרמיל', יזכרו בעיקר אותך?

"לא התכוונתי. לא חשבתי שזה יגיע למחוזות כאלה ולא תיארתי לעצמי שאנשים ירחיקו לכת וייצאו מפרופורציות והיו נטולי חוש הומור ורגש".

מחברת ההפקות אביב ולירז נמסר: "פנינו למשטרה והעברנו את כל החומר, שימצו איתו את הדין".