מרטין חצי ארגנטינאי וחצי אורוגוואי, אבל גם אימא שלו יודעת את מי הוא אוהד; רפאל יודע שיבכה אם ברזיל תפסיד; לואיס הפרואני יחגוג עם 200 מחבריו הקרובים וגוסטבו נזכר בגמר המונדיאל ב-78'. כתבה בעברית, בניחוח דרום אמריקאי.

מרטין גוטדאמק, נבחרת אורוגוואי

מרטין גוטדאמק | צילום: פרטי

גוטדאמק בן ה-35, נשוי עם שני ילדים, הוא אחד מאוהדי אורוגוואי היותר מוכרים בבאר שבע.  לא הרבה יודעים אבל גוטדאמק הוא בכלל חצי ארגנטינאי וחצי אורוגוואי. אבל אם תשאלו אותו, האהבה השנייה שלו אחרי אשתו, זוהי נבחרת אורוגוואי.

"רק נבחרת אורוגוואי", הוא מצהיר ולא מוכן להתייחס לצד השני במשפחה, "כי אחרת אמא שלי לא תכניס אותי הביתה אחרי זה". אבל גם אמא שלו יודעת איזה צד של המשפחה הוא אוהב יותר.

מבחינת כדורגל כמובן "היא יודעת שאני לא אוהב את נבחרת ארגנטינה", אומר גוטדאמק. "בגלל זה בכל פעם שיש טורניר נבחרות, היא אומרת לי לך לאבא שלך".

למרות שאשתו לא ממש שותפה לטירוף הכדורגל, גוטדאמק אומר שלפחות אחד מילדיו, הבן כמובן, מתחיל להראות סימנים שהוא גם בעניין. גם אצלו זה התחיל כך. במונדיאל האחרון, הוא גמל לאביו בכך שלקח אותו איתו לרוסיה, לחוות את הנבחרת שלו מקרוב. "נסעתי למונדיאל כי זה סוף סוף היה באירופה", הוא מספר. "זה היה קרוב וזול יחסית".

במונדיאל ברוסיה | צילום: פרטי

לחוויה מהמשחק של נבחרתו מול מצרים השכנה, הוא דווקא זכה בסיומו של המשחק. הרבה אחרי שהוא הסתיים. "ירדנו למטה וגיליתי שאני נמצא ליד השער של השחקנים שאמורים לצאת משם לאוטובוס. חיכינו שעתיים ואז עבר מוחמד סלאח", מתאר גוטדאמק. "קראנו לו, אבל הוא לא בא אלינו. אחר כך יצאו שחקני אורוגוואי והתחלנו לצעוק להם. דייגו גודין ולואיס סוארס באו להצטלם אתנו ומרוב שהפתח בגדר היה צר, היינו צריכים להביא להם את הפלאפון שלנו שיעשו סלפי".

מרטין עם לואיס סוארס | צילום: לואיס סוארס

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הצלם הבאר שבעי פגש את הכוכבים. בפעם הקודמת שאורוגוואי הייתה קרובה לישראל, זה היה כשהיא שיחקה במוקדמות המונדיאל, מול ירדן השכנה. גוטדאמק נסע לראות את המשחק ואפילו תפס תמונה עם השוער הפצוע של הנבחרת מוסלרה, שישב ביציע. "נסענו חמישה אוטובוסים מלאים באורוגוואים למשחק".

גוטדאמק כאמור, מוכר ברחבי הנגב, הרבה בזכות שני משפטים שכבר הולכים לפניו ומזוהים איתו. הראשון: "אף ספורטאי ישראלי לא יגיע למעמד טוב בספורט", כשמבחינתו, כמה מבני ארצו, כן הגיעו. הביטוי השני הוא "אורוגוואי 2030.

עם מוסלרה בירדן | צילום: פרטי

"אורוגוואי 2030, זה אומר שבעזרת השם נסגור מעגל עם חגיגות 100 שנה למונדיאל הראשון באורוגוואי, שם הנבחרת גם זכתה. זה התחיל מחבר של אבא שלי ששלח מכתב לפיפ"א, עם הרבה חתימות של אנשים שבו הוא כותב שלדעתו זה הכי נכון לחגוג מאה שנה למונדיאל, איפה שהכל התחיל. פיפ"א שלחו לו מכתב בחזרה עם החתימה של ספ בלאטר, שבו מודים לו על הכוונה, אבל זה לא אפשרי".

הצלחת לשמר את המסורת הדרום אמריקאית?

"כן, בעיקרון זה בא לידי ביטוי הכי הרבה, במפגשים על האש. כל משחק מתאספים חברים, מדליקים מנגל וזה הכיף שלנו. כיום אני אוהד את נבחרת אורוגוואי בעולם ואת הפועל באר שבע".

מי תזכה לדעתך?

"אני רוצה להגיד אורוגוואי, אבל יש דיבורים על צ'ילה".

רפאל אלבס, נבחרת ברזיל

עדיף בלי ניימאר. אלבס | צילום: פרטי

רפאל אלבס בן ה-26, עלה לארץ ב-2013. כיום משלים 12 שנות לימוד במכללת ספיר ובזמן הריאיון, משרת במילואים. "המסורת הברזילאית מבחינתי זה כדורגל", אומר אלבס שכבר מתחיל להתרגש מהקופה אמריקה. "מתרגש מאוד, אנחנו מחכים שיתחיל כדי לפגוש את כולם ולעשות חגיגה אמיתית. מחכים שיביאו לנו שמחה אמיתית מהכדורגל. בדרך כלל אנחנו נפגשים בפאב בתל אביב ורואים את המשחקים ביחד, כל הברזילאים מהאזור. השנה אנחנו נראה את המשחקים בברור חיל", הוא מספר.

עד כמה הוא אוהב את נבחרת ברזיל? "במונדיאל האחרון ברחתי מהעבודה, עם הרכב של העבודה. עזבתי הכל ולא עניין אותי כלום, נסעתי לראות את המשחק. כשהפסידו, בכיתי והיה לי עצוב מאוד כי אני מאוד מחובר לנבחרת ואני מאוד מתרגש ממנה".

יחד עם זאת, הסיפור האמיתי שלו עם נבחרת הסלסאו מתחיל כשנה לאחר שעלה לארץ. המונדיאל נערך בברזיל ורפאל ידע שהוא פשוט חייב להיות שם. "יצא לי טוב שהמשחק היה בסאו פאולו, ככה שגם ראיתי את המשפחה. עבדתי הרבה לפני וכמעט ולא יצאתי לשום מקום, רק כדי לקנות כרטיסים למשחק. זה לא היה קל למצוא אבל בסוך מצאתי כרטיס ברגע האחרון. מנמל התעופה, הגעתי ישר לאצטדיון ולמשחק. עם כל הדברים עליי".

מי תזכה?

"ארגנטינה, תמיד ארגנטינה", צוחק אלבס. "בכל משחק, רק בשביל שייצא הפוך".

מסתבר שאמונות תפלות יש גם בדרום אמריקה.

לואיס בן סימון, נבחרת פרו

לואיס בן סימון | צילום: פרטי

לואיס בן ה-34 נשוי + שלושה ילדים – עלה לארץ ב-1999 מלימה שבפרו.

"באנו לארץ ומצאנו עוד אנשים בבאר שבע מאותו האזור שגרנו בו", הוא מספר. "לאט לאט התחלנו לגדול כאוכלוסייה והיום ברוך השם אנחנו שייכים לאוכלוסייה הפרואנית בבאר שבע, שכוללת כאלף איש".

מדובר בקהילה פעילה שהצליחה לארגן כל מיני אירועים. "בין אם זה ספורטיביים, קהילתיים ועוד", לדבריו. "למשל טורניר הכדורגל שעשינו ביום העצמאות של פרו, ה-28 ביולי. עשינו עוד אירועים כמו הצגות תרבותיות, ריקודים, שירה, אוכל, מסיבות, כדורגל וכדומה".

יחד עם זאת, אין משהו שמרגש אותו כמו כדורגל. "אני לא יודע איך להגדיר את רמת הרגש", הוא מספר. "אצלנו, הדרום אמריקאים, כדורגל זה דת. בפרו, אנשים אוכלים, שותים ונושמים כדורגל. אי אפשר להסביר משהו כזה, זה ערבוב של רגשות: לחץ, שמחה, פחד, הכל ביחד", אומר בן סימון.

"מן הסתם תרבות הכדורגל נולדה בי כשהייתי קטן, כשהיינו הולכים ביחד למשחקים, יד ביד עם ההורים. יש לי עוד כמה זיכרונות קטנים שנשארו לי מהילדות, אבל עכשיו יש לי שתי נבחרות – פרו וישראל. אז אנחנו נשארים ערים, מארגנים קבוצות וישיבות, מארגנים בר ספורט שנוכל לשבת ולצפות ביחד במשחקים. אנחנו קבוצה של כ-200 איש".

בשנה שעברה נבחרת פרו עלתה למונדיאל, לראשונה זה 34 שנים, מה שכמובן היה אירוע חגיגי לאוכלוסייה הפרואנית בבאר שבע "התארגנו ונפגשנו כולם בגיגסי. ארגנו אוטובוסים והגיע לשם קהל די גדול. זה היה מטורף ועשינו שם מסיבה לא קטנה", מתאר לואיס.

"בתור אוהד פרו, היו הרבה שנים שבהם היינו במצב הזה של חוסר הצלחות, שלא מגיעים לטורנירים הגדולים", הוא מודה. "אבל יש משהו, קסם מסוים, שדוחף אותך וגורם לך להאמין ולהכיר בכך שאתה אוהד פרו ולא משנה מול מי אתה מתמודד. שיחקנו מול צרפת במונדיאל ולא היית יכול למצוא מישהו לפני המשחק שהאמין שאנחנו מפסידים. אנחנו תמיד מאמינים".

לטענתו, "אני מכיר אנשים בפרו שמכרו בתים, מכוניות ועשו הכל כדי לטוס למונדיאל ולראות את הנבחרת. אני עדיין מחזיק בחלום ויום אחד זה יקרה".

מי תזכה בקופה?

"פרו. חד משמעית".

גוסטבו אייזן, נבחרת ארגנטינה

גוסטבו | צילום: אלבום אישי

גוסטבו אייזן הוא אחד מאוהדי הכדורגל הכי מוכרים בבאר שבע. לא תמצאו אותו בלי חולצה או כובע של קבוצת הכדורגל האהודה עליו בוקה ג'וניורס, או בלי חולצה של נבחרת ארגנטינה. גוסטבו הוא גם חלק מקבוצת האוהדים של הנבחרת הארגנטינאית בבאר שבע, "la barra argentina de beer sheva", שנפגשים בכל משחק של הנבחרת, שותים, צוחקים ובשנים האחרונות, גם בוכים יחד.

אייזן עלה לפני 18 שנה מבואנוס איירס, אבל ארגנטינה נשארה חלק ממנו, וכשאומרים ארגנטינה מתכוונים לבשר, למוזיקה ולכדורגל. "בארגנטינה התשוקה לכדורגל זה משהו אחר", הוא אומר. "זו תשוקה שאי אפשר להסביר. זו היריבות בין הקבוצות בתוך ארגנטינה והיריבות בין הנבחרות. בארגנטינה הכדורגל הוא לא עוד משחק, הוא הכל".

למזלו, גוסטבו שייך לדור שראה את נבחרת ארגנטינה מניפה שני גביעי עולם, ויתרה מכך, הוא אפילו היה ב"מונומנטאל", דווקא אצטדיונה של ריבר פלייט, כשארגנטינה ניצחה את הולנד בגמר המונדיאל ב1978.

"מה שאני זוכר מארגנטינה זה את החברים, את האוכל. היינו הולכים כולם למגרש יחד, מעודדים. בעיקר אני זוכר את הגמר ב-78' מול הולנד. את מה שהלך באצטדיון, את הבכי מאושר. אני זוכר שהרחובות היו מלאים באנשים, כולם היו ברחוב – חוגגים, מתחבקים. זו אווירה שאי אפשר לשכוח" הוא מספר.

בשני הטורנירים האחרונים של דרום אמריקה, ארגנטינה הגיעה לגמר פעמיים, אבל פעמיים הפסידה, מול צי'לה. גוסטבו וקבוצת הארגנטינאים בבאר שבע ראו יחד והתאכזבו: "זה היה קשה. זה היה נראה כאילו הכדור לא נכנס. היינו בטוחים שאנחנו לוקחים את הקופה, אבל זה פשוט לא קרה. נפגשנו כולם, שרנו, רקדנו. כל משחק היינו, 50-100 איש, עודדנו כאילו אנחנו באצטדיון, אבל הכדור לא נכנס ולא לקחנו".

מסי או מראדונה?

"אין שאלה בכלל. ברור שמארדונה. אני לא אוהב את ברצלונה, אני אוהד נבחרת ארגנטינה. דייגו הביא לנו גביע ב-86 ומסי עדיין לא הביא. אולי עכשיו סוף סוף זה יקרה".

אז מה יהיה הפעם. נראה שברזיל פייבוריטים?

"זה נכון, ברזיל פייבוריטים כי זה גם אצלם בבית. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. אולי הפעם אנחנו נצליח להניף את הגביע. השנה אין כל כך הרבה לחץ, שזו הבעיה של הנבחרת, הלחץ הגדול לקחת תואר. אולי עכשיו, כשאין לחץ ואנחנו לא פייבוריטים ברורים, זה יכול לקרות. יש לנו נבחרת טובה. יש את מסי, דיבאלה, אגוארו, די מריה. אני חושב שאפשר לקחת את הקופה".