בכיר שחייני הנגב, ואחד הגדולים שצמחו בישראל בכל הזמנים, הודיע השבוע על פרישה. 24 שנים חלפו מאותו יום בו טבל הילד הבלונדיני מעומר במימי הבריכה הקטנה של היישוב בו גדל והתחנך, ועד למסיבת העיתונאים החגיגית במשרדי הוועד האולימפי הישראלי.

כשהוא מלווה במשפחתו – אבא איתן, אימא רחלי והאחים ניר ואור, התייצב ברנע הנרגש מול מצלמות הטלוויזיה ועדשות הצלמים. גם חבריו השחיינים, יו"ר הוועד האולימפי גילי לוסטיג, מפקד חיל האוויר בעבר עידו נחושתן, והמאמן הלאומי לאוניד קאופמן, הגיעו לכבד.

רחלי ברנע, אחות ביחידת ההתאוששות ב'סורוקה', והרוח החיה מאחורי ההצלחה של גיא, פתחה ואמרה: "אנחנו משפחה של שחיינים, שחיה ונושמת שחייה 24 שנה. כשקבוצת השחייה בעומר נסגרה, פתחנו אותה מחדש עם עוד 4 משפחות, ואני ניהלתי אותה. הפועל עומר העמידה 3 שחיינים אולימפיים (גיא – בייג'ין 2008, אמרי גניאל – לונדון 2012, זיו קלונטרוב – ריו 2016)".

האם רחלי. הרוח החיה מאחורי ההצלחה

היא ממשיכה: "כשהגיע גיא לגיל גיוס, סייעה אורלי נחושתן בדחיית הגיוס עד לסיום הלימודים באוניברסיטת ברקלי בארצות הברית. רק בישראל מחיילים שחיין יומיים לפני אליפות העולם, או שולחים אותו לטירונות חודש לפני אליפות עולם או אירופה. אני מנצלת הזדמנות זו לפנות למפקדי הצבא ולמנהלי הספורט ואומרת, שחיינים ושאר ספורטאי העילית משרתים את ישראל טוב יותר כשהם בבריכה או על המסלול או על המזרון, יותר מאשר שירות של גריסת ניירות בבסיס בקרייה. השירות שלהם הוא ייצוג המדינה בתחרויות ספורט בינלאומיות. מסדו מסגרת מתאימה לצורכיהם, משהו מעין שירות לאומי, תוך מתן תמיכה כלכלית גם לספורטאים מבוגרים יותר, שיוכלו להתעסק בספורט ולא בהישרדות קיומית. אני מאמינה שהיכן שיש רצון, יש דרך".

קאופמן לברנע: "אתה לא שווה הרבה"

המאמן הלאומי לשעבר, לאוניד קאופמן, פתח בפנייה דווקא להורים: "להיות הורה טוב והורה נכון של ספורטאי זה כישרון. אתה יכול להיות הורה לא מעורב או הורה מתערב. אצל משפחת ברנע זה היה אופטימלי. אני מכיר את גיא מגיל 15. אחד ההישגים שלו, שהוא עשה קריירה מלאה של שחיין (מגיל 8 עד 28). מעטים השחיינים בארץ שעשו זאת. (מיקי חליקה, קרן זיבנר, גל נבו, עמית עברי, אניה גוסטמלסקי). הוא היה תמיד ממוקד מטרה, שאף לשלמות, מגיל צעיר, היה אדם סקרן. הוא הצליח במכללה. לדעתי אחד מ-100 יכול להצליח 7 שנים בארה"ב. אני זוכר מקרה באליפות אירופה, כשהוא נכשל במשחה ל-100 מטר גב. בתום התחרות הוא בא אליי לקבל אנרגיות לפני ה-50 גב. הייתה שיחה קשה. אמרתי לו 'אתה לא שווה הרבה'. היו מילים יותר גסות, אבל זה לא לתקשורת. ליפול ביום אחד, וכעבור יומיים להגיע למדליה, זה מיוחד".

קריירה מלאה. המאמן הלאומי לאוניד קאופמן מאזין לחניכו

ברנע הנרגש מקבל את זכות הדיבור ומנסה לסכם קריירה של למעלה מ-2 עשורים: "לפני 24 שנה התחלתי לשחות בבריכה קטנה בעומר, ונשבתי בענף ספורט מדהים שעיצב את האופי שלי, איפשר לי לעשות מה שאני אוהב, כל יום ובכל העולם, והפגיש אותי עם אנשים מיוחדים שהפכו להיות חלק מחיי. היום, לאחר 11 אליפויות עולם, אולימפיאדה אחת ועשרות אליפויות ישראל ואליפויות אירופה, אני מסיים פרק ומפסיק את הפעילות התחרותית שלי בספורט. אני אסיר תודה על כל כך הרבה דברים! זכיתי לגדול במשפחה שחיה ונושמת את השחייה, משפחה שהייתה שם בשבילי בכל הרגעים ונתנה לי לממש את כל החלומות שלי, מהרגע שהתחלתי לשחות עד לרגע שעזבתי את הבית לפנימייה במכון וינגייט בגיל 17, ועד לרגע שטסתי לארצות הברית כדי להתאמן ולהגשים את החלום שלי להפוך לספורטאי אולימפי. גדלתי במשפחה שכאבה איתי את האכזבות והתרגשה ושמחה איתי את ההצלחות. משפחה שפועלת על פרגון הדדי ולתת גב אחד לשני בכל מחיר".

אף פעם לא לבד

ברנע ממשיך: "זכיתי גם להיות מוקף במעטפת של אנשים מדהימים בתחומים שונים – רופאי ספורט, מסג'יסטים, מאמנים, חברים לקבוצה, מנטורים, אוהדי ספורט ועוד רבים שליוו את הקריירה שלי והיו שותפים לכל רגע. ענף השחייה נחשב לענף אינדיבודואלי, אבל אתה רחוק מלעשות את הדרך הזו לבד, ואתה עושה אותה עם עוד עשרות אנשים. אחד הדברים היותר מאתגרים בדרכו של ספורטאי הוא המלחמה העצמית להאמין בעצמך ובדרך שלך כמעט בכל זמן נתון ובעיקר ברגעים הפחות קלים, בתקופות בהן לא הולך באימונים, בתקופות שלא בא לך לראות את המים ולא להריח את הכלור יותר, לאחר תחרויות בהן אתה לא משיג את המטרה ולא מתקרב למה שציפית, בתקופות בהן אתה לא מתקדם, או פצוע, או בתקופות בהן הגעת כל כך קרוב למטרות שלך אבל חסרו מאיות בודדות ואתה נשאר עירום, לאחר שהשקעת את כל המאמץ במשך שנה שלמה. גם שם אתה צריך להאמין בעצמך, לפעמים אמונה עיוורת. בעזרת הסביבה התומכת שהייתה לי הצלחתי לעשות זאת ולאט לאט למדתי לתכנת את עצמי לחשוב ככה ולהאמין בעצמי כל הזמן".

הפוסטר ששינה הכול. בייג'ין 2008

"ב-2004 לא הייתי איזו הבטחה מיוחדת", הוא משחזר, "בקושי הצלחתי להעפיל לשלב חצי הגמר באליפות אירופה לנוער. באותו קיץ עשיתי את הדבר שהכי אהבתי וחיכיתי לו. צפיתי במשחקים האולימפיים באתונה בטלוויזיה. יותר מאוחר, בקיץ, יצאנו לחופשה משפחתית בשווייץ, בה ביקרנו במוזיאון האולימפי. תוך כדי הסיור התלהבנו לראות את הפוסטר של האולימפיאדה הבאה – אולימפיאדת בייג'ין 2008. הוריי הפצירו בי לצלם את הפוסטר. כשחזרנו הביתה, לאימא שלי כבר היו תכניות גדולות. בסוף השבוע, כשחזרתי ממכון וינגייט, חיכתה לי התמונה של הפוסטר על השולחן בחדר, והיא הושיבה אותי לכתוב תכנית עבודה – איך גיא מגיע לאולימפיאדה. היה לה חזון מאוד ברור. פתאום זה נראה לי כמו פינטוז די הגיוני. ישבנו שנינו יחד בשולחן ליד הסלון, ופרטנו את השלבים בדרך להפוך לשחיין אולימפי. את התכנית שמרתי במגירה ליד המיטה. מ-2004 עד 2008 עברתי את 4 השנים הכי מאתגרות שהיו לי בחיים. במוקד היה המעבר לארצות הברית ותחילת לימודי תואר בשפה שונה, במרחק של 12,000 ק"מ מהבית ומהסביבה התומכת".

שירי ראפ מהבית

"כשאתה יוצא רחוק מתחום הנוחות, יש הרבה רגעי משבר וספקות עצמיים. ברגעים כאלה הייתה מספיקה שיחה אחת עם אבא, שהוא המנטור והמרגיע של המשפחה, בשביל ליישר אותך ולהבין שהכל בסדר, לקחת הכול בפרופורציה ולהתחיל ליהנות מהדרך.  גם במרחק כזה מהבית הרגשתי את עמוד התווך שנותן לי גב ותעצומות נפשיות, ומכניס אותי לפרופורציות שגם אם לא אצליח, הכול בסדר. כך גידל אותנו ולימד אותנו למזער את הפחד מכישלון. האחים הצעירים שלי ניר ואור שחיינים מצטיינים בעצמם, תמיד היו החברים הכי טובים שלי. גדלנו במעגל של פרגון ואהבה בלתי נגמרת אחד כלפי השני. לא אשכח את הרגעים כמו בפעם הראשונה בה שברתי שיא ישראלי בבריכה הישנה בווינגייט, ושניהם רצו אליי בעניים מלאות דמעות, וצרחנו וקפצנו . או כשאנשים בקהל ניסו להשתיק את ניר ששרק בדציבלים לא הגיוניים בבריכה בבייג'ין תוך כדי המשחה שלי. לפני תחרויות במכללות בארצות הברית, הייתי מקבל שירי ראפ תוצרת הבית בהם מאדירים אותי ומקטינים את המתחרים שלי רגע לפני התחרות. זה היה מדהים, וגם ההורים השתתפו לפעמים בשירים".

"כשאני מסתכל אחורה, אני רואה כמה אנשים היו שותפים לדרך הזו. אני יודע שזה לא אני עשיתי את זה, אלא אנחנו עשינו את זה", הוא פונה לבאי מסיבת העיתונאים, "אתם האנשים שתמיד קיוויתי לרגש ולשמח ולחלוק איתם את ההישגים שלי, הדלק והדבר שהכי הניע אותי במהלך הקריירה היה לדמיין את התגובות הנרגשות של האנשים שאני אוהב ושמלווים אותי. זה מה שהייתי רואה כשהייתי עוצם את העיניים במהלך התחרויות ומדמיין את המשחה המושלם אליו אני שואף. יש כמה רגעים חלומיים שכספורטאי אתה לא שוכח אף פעם. כמו הרגע ההוא באליפות אירופה בבודפשט 2010.

"לאחר המשחקים האולימפיים, התחלתי לחלום יותר ברצינות על לעמוד על הפודיום בתחרות גדולה כמו אליפות אירופה. שנתיים לפני כן, באליפות אירופה הקודמת עליתי ראשון לחצי גמר ב-50 מ' גב, אחר כך ראשון לגמר, בסוף סיימתי במקום הרביעי והכואב, שלוש שניות מהפודיום. החלום הזה למדליה באליפות אירופה הפך לסיוט, שפחדתי שיהפוך לצלקת, ולמרות שמקום רביעי באירופה היה הישג השיא שלי, הרגשתי מהו פספוס בצורה הכי כואבת שהייתה לי עד אז. והחלום לעמוד על הפודיום בתחרות גדולה נראה כמו חלום בלתי מושג. שנתיים לאחר מכן, בבודפשט, הדברים התחילו ברגל שמאל, כמו שלאוניד סיפר. שחיתי במשחה האולימפי ל-100 מ' גב ולא הצלחתי להגיע לגמר, או לשחזר את התוצאות שלי והיו לי יומיים להתבשל עם עצמי עד ל-50 מ' גב. הגעתי ליום הזה, השתחלתי לגמר שנערך למחרת, מהמקום החמישי, אבל המטרה שלי הייתה ברורה לכולם. ביום הזה הספקות רבים – מצד אחד הפספוס המהדהד שאני מכיר כל כך מקרוב, ומצד שני הרצון להוכיח את עצמי לעצמי ולכולם.

"אתה תפרק את הצרפתי, הוא גמור"

"העפלתי במסלול ליד סטרביוס הצרפתי, שהצטיין בתחרות וכבר זכה בכמה מדליות. ידעתי שרק אם אני אעקוף אותו, אהיה בתמונת המדליות, אז החלטתי שאני אתמקד רק בו. כל היום הזה אני חוזר כמו רובוט 'אתה לוקח את הצרפתי', 'אתה לוקח את הצרפתי', 'אתה מפרק את הצרפתי'. כל היום לא נותן לכל דבר אחר להיכנס לראש. כשאנחנו בחדר ההצבות אני עולה לבריכה, קוראים לי ואני ממשיך: 'אתה לוקח את הצרפתי', 'הוא גמור', 'זה הסוף שלו'. נלחמתי בעצמי עד לרגע של הזינוק. ידעתי שבמשחה שלי אני צריך לפתוח עליו פער בחלק הראשון, כי בחלק השני הוא יהיה יותר מהיר, אז הפער צריך להיות משמעותי. לשם כך החלטתי שאני מתרכז לגמרי בעצמי בחלק הראשון ולא מסתכל עליו עד שאנחנו לקראת הסוף.

"ביפ ויצאנו. אני מבצע את התכנית ומתרכז בעצמי, אנחנו כבר איזה 18 שניות בתוך המשחה, שזה אומר שאנחנו לקראת הסוף וזה הזמן שלי להציץ. אני מסתכל הצידה ורואה שהוא בקו של הכתף שלי, ושאני לפניו, ושהנה הוא מתחיל לסגור. נותרו עוד 15 מטרים וזה נתן לי 'בוסט' אנרגיה מטורף עד הנגיעה בקיר, ואז זורק את היד בלי לראות כלום סביבך. פשוט אתה מקווה לתוצאה הכי טובה. אני מוריד את המשקפת ומסתכל, וכשראיתי שאני שלישי, וזכיתי במדליה, פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רציתי לקפוץ מהמים ולצרוח ולהניף ידיים, ולרקוד ולקוד קידה לקהל, ואז נזכרתי שלקחתי רק מקום שלישי ולא יכול לחגוג יותר ממי שזכה במדליית הזהב, שרק הרים את היד שלו בקוליות. אז פשוט ירדתי מתחת למים ושחררתי צרחות. כשיצאתי מהמים הרגשתי שאני בחלום ולא יכול להיות שזה קורה לי ופשוט התיישבתי בבריכת החימום בדרך חזרה לנבחרת, ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלבכות דמעות של שחרור ואושר".

"אני לא יוצא מהספורט". ברנע עם גביע האולסטרס שארגן בעומר בין שחייני הדרום והצפון

"לייצג את המדינה בתחרויות גדולות זו זכות גדולה שאנו הספורטאים זוכים לה, וגם יש משהו מאוד מיוחד בלהיות ספורטאי ישראלי בתחרויות האלה, חוץ מהאבטחה הכבדה, כמות האהבה שמקבלים מהארץ היא לא נורמלית. ברגע שעליתי שלב או העפלתי לגמר או זכיתי במדליה במקרה הטוב, כמות האהבה שקיבלתי מכל מי שפגשתי אי פעם היא מטורפת. הייתה לי זכות ענקית לייצג את המדינה ביחד עם החברים שלי לנבחרת בזמנים מתוחים למדינה, כשכול ידיעה על הישג עשתה טוב  לכולם, וגם במקומות גאוגרפיים מתוחים כמו דובאי וקטאר, בהם לבשנו את מדי ישראל בגאווה ענקית, למרות שריקות בוז מהקהל".

ברנע מסכם: "שמעתי פעם משחיין אולימפי ותיק שהתואר 'אולימפי' הוא לכל החיים. זו משפחה שאני מאוד גאה להיות חלק ממנה. אני לא יוצא מהספורט, אני פשוט מפסיק להתחרות. אני רוצה להגיד לכם תודה שלימדתם אותי להאמין בעצמי".

אנחנו עוד נשמע ממנו.

גל נבו נזכר בחוויות משותפות

יו"ר הוועד האולימפי. גילי לוסטיג

החבר איתי צ'אמה. הוא עשה הסבה למשחק. גיא הולך לכיוון אחר