השבוע צלצלה אליי חברה ושיתפה אותי בכך שהיא מרגישה שהיא ממש מתגעגעת לילדים שלה.

בהתחלה, לא הבנתי למה היא מתכוונת. "את מתגעגעת אליהם?", שאלתי בפליאה וחשבתי לתומי מה כבר פספסתי? הרי הגדולה תתגייס רק עוד שנתיים והשניים הקטנים עדיין לא עלו לתיכון. "אז מה פשר הגעגוע?", שאלתי אותה.

"הם חסרים לי", ענתה. "הרבה זמן עבר מאז שישבנו בנחת והחלפנו חוויות, סיפרנו בדיחות משפחתיות. אני מתפקדת על תקן נהגת חוגים וגם בזמן הזה, הם לא מזיזים את העיניים מהסמארטפון שלהם. הם מנהלים יומן עמוס חוגים ומפגשים חברתיים ונדמה לי שעוד רגע אני אצטרך לשלוח להם זימון ליומן בגוגל, על מנת להיפגש איתם. אבל ממש להיפגש איתם".

נתתי לה להשמיע ואחרי שסיימה ושאלה לדעתי בנושא, עניתי לה שאחד הפתרונות הוא "ארוחה משפתית" – הנהגת ההרגל של ארוחה משפחתית יכולה לזמן חוויה משפחתית ייחודית מלאת תוכן ומשמעות.

בעשורים האחרונים ,נוכח כל הדרישות המוטלות עלינו, איבדנו את ההרגל שהיה בעבר חלק מקודש השגרה היומית. זהו טקס נפלא שניתן לשלבו בתרבות המשפחתית, בו כל בני הבית יושבים יחד כדי ליהנות זה מחברתו של זה. כמובן שאם משפחה יכולה לזמן מספר ארוחות משפחתיות בשבוע, אז כל בני המשפחה יוצאים נשכרים.

אנו ישבנו יחד כולנו, כל בני המשפחה, באחד מימי השישי כבכל שבוע לארוחה המשפחתית. אל שולחננו נוסף השבת אורח – קרוב משפחה, נער מתבגר בגיל העשרה, בגיל אחד מילדיי. קידוש, ברכות, תחילת הארוחה ובמהלכה הגענו לשלב החוויתי, בו כל אחד מספר על משהו טוב שקרה לו השבוע.

כל אחד מבני המשפחה בוחר לספר על מקרה אחד ממספר אירועים שונים ורבים שעברו עליו במהלך השבוע, שיש בו חוויה שהיא חיובית עבורו, ובה הוא בוחר לשתף את שאר בני המשפחה. התחלנו בסבב וכאשר הגיע תורו של קרוב המשפחה הוא אמר: "לי אין שום דבר טוב שעבר עלי השבוע".

הוא כמובן, ילד מקסים, חיובי,פעלתן, סקרן ונמרץ. בוודאי שחווה במהלך השבוע חוויה טובה אחת או שתיים, שיכול היה לשתף בהן. ובכל זאת הרהר קמעה והתקשה להיזכר ולשתף. יחד איתו סקרנו את השבוע שעבר עליו, וביחד זיהינו חוויות אשר היו טובות, ממלאות ומספקות עבורו.

פרופסור זליגמן שהיה פסיכולוג אמריקאי-יהודי נודע ייסד את גישת הפסיכולוגיה החיובית, ששמה לעצמה למטרה לפתח חוסן נפשי וחיים מאושרים ובעלי משמעות. הוא טען שכאשר מלמדים ילדים צעירים מיומנויות חשיבה ופעולה מתוך אופטימיות, באמצעות זיהוי ושיח, אודות כישרונותיהם וחוזקותיהם, שיעור הדיכאון בגיל ההתבגרות יורד באופן דרמטי.

החדשנות שמציעה הפסיכולוגיה החיובית היא בפנייה שלה אל חצי הכוס המלאה. לפיכך, לדעתו יש ללמד ילדים בשלב ההתחלתי של חייהם, לאתר חוזקות, כוחות,כישרונות ויכולות, באמצעותן ניתן לחוות חוויות המקדמות 'אני בריא יותר'.

השאלה היחידה היא כמה אנו משקיעים משאבים כדי לפתח ולהפעיל אותם. הארוחה המשפחתית הינה נקודת זמן אחת בציר החיים המשפחתי, בה ניתן לעודד ולפתח התייחסויות חיוביות והעשרת העולם הרגשי סביב חוויות טובות אלה.

הזדמנות של משחק זה בארוחה המשפחתית, מעבר להיותה תרגול בחשיבה חיובית, הינו כר נרחב לעיבוד החוויה האישית, שיח משפחתי מקרב והתרוממות רוח. "יש לראות בה הזדמנות מצוינת להתחבר מחדש זה לזה" (חוכמת המשפחה, רובין שארמה).

אז נכון שבהתחלה הטקס הקטן במפגש המשפחתי הוא מעט מאולץ וצריך להתחבר. יש לתרגל ולתת לכך מקום וביטוי, אך כמה שבועות אחר כך כאשר נפגשנו שוב לארוחה, היה זה הנער ההוא שהחל ואמר: "ועכשיו נתחיל במשהו טוב שקרה לי השבוע…".

הכותבת טלי ליבוביץ', הינה יועצת חינוכית ובוגרת הקורס לטיפול משפחתי וזוגי בתל"ם

ניתן לפנות במייל: Tali_999@walla.com