טורים אישיים
תודה לך קורונה – שהכרחת אותי לעצור
סיגל אדריאן בטור אישי על הדברים הטובים שהביאה איתה הקורונה
מכירים את זה שאתם חיים בלופ? התחושה הזו, שאי אפשר לעצור, יש לופ וחייבים לזרום אתו?
גם אני חייתי בלופ הזה. אהבתי כל רגע מהלופ שלי. 25 שנה לא עצרתי. גם לא לדקה. לא עצרתי אפילו לחשוב על עצירה. הכול היה מדויק לי. הייתי בדיוק במקום הנכון לי. התפרנסתי רק ממה שאני אוהבת, נהניתי מכול רגע, ושמי הלך לפני.
ואז באה הקורונה.
ואז הגיעה העצירה. הלם! זו לא סתם עצירה, זו עצירה טוטלית!!! כמו הרבה אנשים במדינתנו, גם אני יצאתי לחל"ת. די מהר הבנתי, שהסקטור שלי, הנחיית חוגים, הצגות והפעלות במערכת החינוך, לא יחזור לעבוד בזמן הקרוב. יש סדרי עדיפויות, ואם בצדק או לא, האופק חזרה לעבודה היה ממש רחוק.
עוד בסגר הראשון, לפני פסח, הבנתי שחיי הולכים להשתנות מקצה לקצה. לפחות בזמן הקרוב. פחדתי מהעצירה. מה עושים עכשיו? הגוף שלי לא רגיל לעצור, הנפש שלי לא רגילה לעצור. אז מה עושים??? לצאת סתם ככה ולחפש עבודה רק כדי להתפרנס, זה לא אני. במהות שלי, החוויה והרגש חייבים להיות נוכחים בכול רגע נתון בחיי. אם בחיי האישיים, ואם בחיי המקצועיים, שהם אחד. לכן, לצאת 'לעבוד', לא הייתה אפשרות עבורי.
הבנתי שזהו הרגע לחשיבה מחודשת. זה הזמן ליצירתיות במלוא כוחה. הרי הכול קפא, לכן זה הזמן ליצור שינויים. זה הרגע, שאפשר סוף סוף להביט בעצמי בשקט ורוגע ולהחליט – איך ממציאים את עצמי מחדש? חשבתי לעצמי, מה עושים עם כל הכישורים שיש לי, בזמן שכמעט מדינה שלמה בחל"ת? במה אני יכולה להועיל לעצמי ולעולם? 25 שנה אני מסתובבת עם הציוד והאוטו, בעמותות, מוסדות חינוך, מסגרות שונות לצרכים כאלה ואחרים, מיסודי לתיכון, מעיר לעיר …
ואז זה הכה בי! בוםםםם! אולי זה הזמן להפסיק להסתובב, ולהביא את הכול אלי?? תעודות ותארים יש לי, הכשרות יש לי, ניסיון, יש ויש, מה שהייתי חייבת ומהר, זה מקום פיזי, מרחב שיכיל את כול מה שכבר דמיינתי וראיתי בראשי. מרגע התודעה המכוננת, הכול התרחש ממש מהר. הכול התגבש במהלך העשייה. תוך פחות מחודש פתחתי את המרחב הטיפולי שלי, והענקתי למרחב את השם – הוויה מבראשית.
נכון שלכאורה, שיווקית אין קשר לשם המרחב לבין המהות של הטיפולים, אבל אני רציתי את האל לצדי. אמנות השיווק פחות עניינה אותי. לי היה חשוב שהמרחב יהיה מוקף באנרגיות המיטיבות של ההוויה, ולהתחיל הכול מבראשית.
לפני שיצאתי לאור, ולפני שהזמנתי את אבי היקר לקבוע מזוזה ולברך, הבטתי רגע אחד ארוך במרחב, והרגשתי שאני עומדת במרכזו של חלום שהתגשם. ובחלום שלי, ראיתי את המרחב שופע בעלי חיים, תנועה, ומרחבים פתוחים. ראיתי שפע של צבעים וחומר, מוזיקה ותאטרון. ראיתי מרחב שופע חוויות בונות ומתקנות, בונה ביטחון ומחזק רגשות.
הבטתי עוד רגע במרחב, והבנתי, ששום רגע אחר לא היה נכון כמו הרגע הזה. כול חיי המקצועיים הובילו אותי לנקודה הזאת. בשום זמן אחר, זה לא היה נכון. בשום מקום אחר, זה לא היה מתממש. זה התגשם בדיוק בזמן ובמקום הנכון.
היום, המרחב החוויתי של סיגל, מעניק כלים טיפוליים לאושר הפנימי, באמצעות בעלי חיים, אמנות, תנועה, דרמה, ארומתרפיה, ביבליותרפיה, ושפע של אהבה ביטחון והעצמה, בדיוק כמו שחלמתי.
המרחב של סיגל
אז תודה לך קורונה. שגרמת לי לעצור. שעזרת לי לצאת מהלופ, ולהגשים את עצמי מחדש.
כתבות נוספות בטורים אישיים
האדמה תחתיי
הילה טביב, יוצרת צעירה מבאר שבע, בעוד טקסט אישי שכתבה
איך זה להיות חטוף?
הילה טביב, צעירה מבאר שבע, בסיפור קצר שכתבה בעקבות עסקת החטופים הראשונה
משה אוחנה
אחותי הקטנה פשוט כייף לראות איזה התפתחות של הבנת הטבע הגוף והמקום יש לך והנתינה והאהבה אין מתחרים לא בבש ובטח לא בכל ישראל . כזה ידע והבנת הנפש והאדם זוהי מתנה , מבורך הילד , אשה שנמצאים בטיפולך בהצלחה ממי ונשיקות
שאפו וכבוד גדול