בימים אלה נושאים אוהדי הפועל באר שבע, הכי וירטואלית שאפשר, את יוסי אבוקסיס על כפיים. המאמן החרוץ הניף עם חניכיו את גביע המדינה, עבר איתם שלושה שלבים בליגה האירופית, וכבר מתחיל ללמוד ולהתכונן לקראת באייר לברקוזן של פטר בוס, סלביה פראג של יינדריך טרפישובסקי וניס של פטריק ויירה.

מי היה מאמין שאחרי השינויים שנכפו על האדומים ממתחם ברזני, לובשים המדים תואמי נבחרת קרואטיה, יעשו זאת, וכל כך מהר.

ההתנתקות של הבעלים, הגל הראשון של הנגיף הקטלני, הכמעט חילופי צבעים של המאמן מאדום לתכלת-לבן והסגר הנושם – הכול נראה כמוביל להתרסקות.

אלא שמתברר, שבבאר שבע מתמודדים נכון יותר עם הקשיים – מקבלים החלטות ועומדים מאחוריהן, מקפידים על הנחיות הצוות המקצועי ודואגים שהכדור ינחת 2 מטרים מעבר לקו השער של הקבוצה היריבה.

עם שריקת הסיום של השופט הסרבי בפתח תקווה, הרבצתי שאגה, שנשמעה גם מעבר ל-1,000 מטרים (מותר?), ודמיינתי את רומא, לסטר וניס נוחתות בנתב"ג הסגור (פגעתי באחת מ-3, שזה יותר מאלה שנתנו סיכוי לבאר שבע לעבור את ויקטוריה פלזן).

הקבוצה של אבוקסיס חוזרת אחרי שנתיים לשלב הבתים של הליגה האירופית, ועשתה זאת בסטייל. תענוג היה לראות את אור דדיה, שחקן תוצרת בית, שמשמש השראה ומעורר תקווה אצל מאות שחקני מחלקת הנוער שגדלים במועדון, וחולמים על היום שבו יקבלו הזדמנות להוכיח את יכולותיהם.

על התרומה האדירה של ג'וזואה ומיגל ויטור לקבוצה מיותר להתעכב, כשגם מריאנו בריירו וג'ונתן אגודלו מראים סימנים של השתלבות במארג שהולך ונבנה בבירת הנגב. אלטון אקולטסה ההולנדי משלים את מצבת הזרים, וביחד עם מרואן קבהא, שון גולברג, סינטיהו סולליך, לואיי טאהא ואוהד לויטה, נטעו בהרבה לבבות אדומים תקוות להמשך עונה מבטיח.

ממליץ להטיל על אבוקסיס את תפקיד הפרוייקטור הבא.