לפני מספר ימים גל נאלץ לסגור את העסק, ולשבת בבית. הישיבה בבית מילא את גל פחדים הוא הסתובב בין ארבע קירות ביתו, כלוא בדירתו כמהה לראות את בניו ומוחו הקודח התמלא מחשבות. גל הרגיש דמות בתוך תסריט כשהוא חי תחת סגר בסגנון הסרט "התפשטות" או הסדרה "סיפורה של שפחה" או כל תסריט אחר בו נשללת מהאדם זכותו הבסיסית לפגוש את ילדיו עקב מגיפה שמאיימת להשמיד את המין האנושי.

לפני מספר ימים דנה קיבלה הודעה ממקום עבודתה שהיא עובדת חיונית ותאלץ להמשיך להגיע, דנה פחדה מהרגע הזה, פחדה מהרגע בו תיאלץ ללכת ולטפל באחרים ומי יטפל בבנים שלה.

גל ודנה התגרשו לפני כשלוש שנים, יש להם שני בנים ומשמורת משותפת, בתקופה של ימים רגילים הבנים נמצאים במהלך השבוע 4 ימים אצל גל ו-3 ימים אצל דנה ובשבוע שאחרי סדר הימים מתהפך. שניהם אוהבים את הבנים אהבת נפש, הם גררו את הנישואים שלהם במשך 4 שנים כי פחדו ממה שיאמרו לבנים, כי פחדו איך הבנים יגיבו.

לפני שלוש שנים, בבוקר יום שבת גל ודנה הכינו יחד פנקייקים לבנים, הם ישבו כולם יחד בגינה ודנה הייתה זו שניהלה את השיחה, גל רוב הזמן שתק כי ידע שאם יוציא מילה יבואו הדמעות ודנה תכעס עליו שהנה היא מסוגלת והוא לא. גל הביט בבנים שלו, הביט בדנה ולא ידע מה להרגיש כשהיא מספרת לבנים שלהם ש: "אבא ואמא אוהבים אתכם אבל לא אחד את השני." הביט בבנים שלו מעכלים את הבשורה, וכמו שמביטים בתאונת דרכים ואי אפשר לסובב את הראש כך הרגיש כאשר ראה את דולב שלו עם דמעות ענק מציפות את העיניים היפות, נעמד, מעיף את הכיסא אחורה וצורח: "אתם עושים לי את זה בכוונה אתם שונאים אותי" רץ לחדר וטורק את הדלת.

כמה הם עברו מאז אותו יום שבת בבוקר, הלכו עם הבנים לטיפול, יחד, לבד, בנפרד ובכל וריאציה אפשרית ולו בכדי לתקן מעט ממה שהרגישו שהם אשמים בו.

לפני כשבועיים החל כל עניין הבידוד, סגר ובלגאן הקורונה, עסקים החלו להיסגר, אנשים נשלחו הביתה במקומות העבודה והחבל החל להתהדק סביב צווארם של העצמאים.

גל ודנה הרגישו אבודים. מהיום בו החלה סערת הקורונה אנשים מסביב היו מבולבלים, אם נוסיף לבלבול משפחה שמורכבת מאבא ואמא גרושים ומתגוררים בשני בתים נפרדים, ביניהם ילדים שצריכים לעבור מבית לבית בהתאם ללוח זמנים שמישהו קבע עבורם הכאוס מתעצם יחד עם תחושת חוסר האונים.

גל ודנה לא ידעו איך ממשיכים מכאן, גל התקשר אליי: "מה אני עושה, איך ממשיכים מכאן?"

ייעצתי לו לומר את האמת, לומר לדנה שסגר את העסק שהוא יושב בבית, שהוא מתחייב לא לקחת סיכונים מיותרים ושהוא הורה בדיוק כמוה שרוצה להיות עם בניו. הפחד הכי גדול שהניע את גל היה שדנה לא תיתן לו לראות את הבנים שלהם באמתלת הקורונה.

דנה מצידה חששה לבקש מגל שייקח אליו את הבנים כי היא צריכה לעבוד ופוחדת שהבנים יישארו לבד, שנה פחדה שהבנים יוותרו בבית לבדם ולפתע יחליטו לצאת או שידפוק זר על דלתם והבנים יפתחו, או שחבר יבקש לבוא לשחק איתם והבנים ישכחו לרגע מההגבלות. בימים כתיקונם דנה פנתה להוריה שיעזרו, שישמרו על הבנים, הפעם דנה לא יכלה לבקש מהוריה בני ה -70 לקחת אחריות על הבנים כי אז תעמיד אותם בסכנה של ממש.

דנה החליטה להתקשר לגל, היססה, לא ידעה איך לומר את הדברים.

גל שהיה בעלה של דנה 12 שנים, ראה את שמה של דנה על הצג ונתקף חרדה כאילו אדם זר מחזיק בילדיו מהעבר השני של הקו.

דנה הסבירה לגל את הסיטואציה, גל נשם! גל הסכים בשמחה לקחת את הבנים אליו. דנה שאלה אם מותר ומה עושים, איך מעבירים את הבנים מבית לבית, גל הסביר ששוחח איתי ושלחתי לו את האיגרת של יו"ר לשכת עורכי הדין שמאשרת מעבר ילדים בין הבתים של הוריהם כשהם גרושים.

במשחק שח-מט יש מלך ומלכה, כל מהלך שאחד מהם עושה משפיע על האחר קצת כמו ריקוד החיים, לפעמים אדם עושה צעד קדימה וזה גורם לאחר לזוז אחורה, לעיתים להיפך.

בעולם מתוקן אין דבר שימנע מילד את ההורה שלו ומהורה את הילד שלו. בימים מורכבים כמו אלו שאנו עוברים כעת, מערכת המשפט התייצבה מאחורי אותן משפחות, מאפשרת ותומכת במעבר את ילדים בין הבתים, בלי דילמה ובלי להתבלבל כשהיא רואה לנגד עיניה את אותם ילדים הכמהים להוריהם ואותם הורים הכמהים לילדיהם ובתוך כל הכאוס הזה את החשיבות של האהבה הזו שאינה תלויה בדבר ויש לאפשר לה להתרחש.

ימים מורכבים עוברים על כולנו וידוע שאהבה בעלת סגולות מרפא משלה.

הכותבת היא עו"ד נאוה אנקרי מלמד, שותפה במשרד עורכי דין קארו, אנקרי ושות' המתמחה בדיני משפחה.