אז וירוס הקורונה מתפשט ואיתו מתרחבות ההגבלות שהוטלו על פעילויות במרחב הציבורי. בהתאם הודיעו במרבית המוסדות האקדמיים בישראל כי הסמסטר עובר למתכונת מקוונת וההוראה האקדמית מתקיימת בסביבות עבודה דיגיטליות. הרצאות מועברות און ליין, משימות אישיות נשלחות באימייל, והרצאות מוקלטות זמינות בכל עת. נדמה שהמעבר להוראה מקוונת מאפשר את המשכו התקין של הסמסטר הנוכחי ומצמצם למינימום את הפגיעה בסטודנטים. אך לא הכל ורוד. בפוסט זה אפרט מדוע אני חושב שהמעבר להוראה מתוקשבת הוא בעייתי ולמה יש להתנגד לו מתוך מטרה לעורר ולעודד את הדיון הביקורתי בנושא.

כולנו מושפעים מהמשבר העולמי

התלמידות והתלמידים שלנו הם לא רק ״סטודנטים״. מדובר בילדים להורים מבוגרים, באזרחים מעורבים, בעובדות ומתנדבות במערכות חיוניות שונות. במילים אחרות, מדובר בבני אדם. כמו שאר האנושות גם הם מושפעים בצורה כזו או אחרת ממשבר הקורונה וגם הן חוששות. כיצד ניתן לצפות מהם להשקיע את זמנם ומרצם לטובת לימודים אקדמיים שאינם חיוניים בסיטואציה הנוכחית? האם בתקופה כזו ניתן לצפות מהם להגיע מוכנים לשיעורים ולחוות את החוויה האינטלקטואלית שהיינו רוצים שהם יחוו? כמובן שיש לימודים חיוניים – לצורך העניין סטודנטים לרפואה הנמצאים בהתמחות קלינית, לא יכולים להפסיק את לימודיהם. אולם אחרים, בוודאי במדעי הרוח והחברה נמצאים בסיטואציה שונה. אין סיבה לדרוש מהם כרגע משהו שלא ניתן ליישם. ברור כי כל אלו רלוונטים גם עבור חברות וחברי הסגל האקדמי המצופים לשדר ״עסקים כרגיל״, כשסביבם המציאות כאוטית, הילדים מתרוצצים בבית ונייר הטואלט בסופר עומד להיגמר.
פער דיגיטלי

הנחת המוצא של ראשי האוניברסיטאות היא שלכלל הסטודנטים נגישות שווה לטכנולוגיות מידע ותקשורת, המאפשרת לכולם להשתתף בתהליך הלימוד הדיגיטלי. זוהי הנחה מופרכת. באוניברסיטת בן גוריון בה אני מלמד, הסטודנטים והסטודנטיות מהמגזר הערבי (בעיקר מקרב החברה הבדואית) משתמשים במחשבים המפוזרים ברחבי הקמפוס ובספרייה יותר ממקביליהם היהודים. לא בטוח אם סטודנטים אלו יוכלו להצטרף לשיעורים הדיגיטליים וגם אם כן לא תמיד אנחנו יודעים מה טיב סביבת הלמידה שלהם. כשהם עוברים למתכונת דיגיטלית, הלימודים האקדמיים מעמיקים את אי השוויון במקום לצמצם אותו וכך חוטאים לתפקידם החברתי.

אין תחליף למפגש הבין אישי

הלימוד המקוון, על אף שיש לו כמובן יתרונות מסוימים (בוודאי כשמדובר בהוראה ברגעי משבר), סובל מחיסרון מהותי- הוא מעקר את חווית המפגש הבין אישי שבין המרצים והתלמידים ובין התלמידים עצמם. השיחה המתפתחת בכיתה חשובה לא פחות (לעיתים יותר) ממערך השיעור איתו יצאנו לדרך והאינטרקציות המתפתחות במהלך השיעור הן במידה רבה ליבת הלימוד האקדמי. המערכת הדיגיטלית, מתקדמת ככל שתהיה, משטיחה מימד מסויים בשיח הכיתתי, מימד שהוא לרוב המשמעותי יותר במסגרת תהליך הלמידה.

המחקר ממשיך גם בזמן חירום

כל חברי וחברות הסגל האקדמי מנהלים במקביל שגרת מחקר לצד חובות ההוראה. המחקרים השונים בהם אנו עוסקים לא נעצרים כשמשבר עולמי מתרחש. נתונים נאספים, ניתוחים נערכים והצורך לכתוב ולפרסם לא פוחת. גם תהליכי הקידום של חברי הסגל תלויים באותה ״מצוינות מחקרית״ אשר נמדדת בעיקר בפרסומים בז׳ורנלים מקצועיים. במילים אחרות, גם בזמן משבר עולמי הלחץ על חברות וחברי הסגל, בעיקר הצעירים שבהם, להמשיך ולפרסם על מנת להתקדם במעלה הסולם האקדמי רק גובר. אי לכך, כשהמשק הולך ונסגר, עם הילדים בבית וכשזמן העבודה מועט, קשה להקדיש את הזמן גם להוראה וגם למחקר.

ההיגיון האקדמי הניאו-ליברלי

כבר שנים שההיגיון המנחה את העולם האקדמי הוא ניאו-ליברלי קיצוני. מצוינות מחקרית, כאמור, נמדדת במספר המאמרים אותם אנחנו מפרסמים, ״הלקוחות״ של ״המוצר״ אותו אנחנו ״מוכרים״ – הסטודנטים – חייבים להיות מרוצים תמיד, ולכן יש אינפלציה בציונים לצד ירידה בדרישות. בעיקר, האוניברסיטה הופכת לעסק אשר נמדד במדדי רווח והפסד, עלות מול תועלת, ולא במדדים הבוחנים האם אנחנו אכן מתפעלים מוסד חברתי המחויב למדע, לחברה ולחיפוש אחר משמעות ואמת. בסיטואציה כזו, אם המעבר להוראה דיגיטלית יצליח, מה הסיכוי שתקציבים יופנו לבניית עוד כיתות לימוד או לשיפוץ הכיתות הקיימות? מדוע לקלוט חברות וחברי סגל נוספים ולא להשתמש בהרצאות מוקלטות ישנות של חברי סגל וותיקים יותר ורעננים פחות?

דר' נועם תירוש הוא מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב