לא ממש מבינה מה קורה, מה עכשיו? בוכה, עצובה, שמחה, אני בסדר?… נכנסת לאוטומט ושומעת המון קולות מסביב, תעשי כך ולא כך, זה עדיף וזה לא, תניקי, תאכלי , הוא בוכה ,הוא רעב, עייף וכו… ואני ילדה, כבר אמרתי? שומעת ומשתדלת ליישם.

האחריות מיום ליום גדלה, השאלות שאני שואלת את עצמי הולכות ומתרבות. אני בסדר? הוא בסדר? האם אני ראויה להיות אימא? השאלות האלה מלוות אותי גם היום כשילדיי כבר מזמן עברו את הגיל בו ילדתי לראשונה.

עומרי קראנו לו (עומרי בערבית = החיים שלי), התאהבתי בו, הרגשתי שאני משתדלת להיות ראויה, עשיתי ככל שיכולתי שיהיה לו טוב, האכלתי קילחתי שיחקתי טיילתי והוא החזיר לי בחיוך במילה באהבה, הפכנו לישות אחת.

עומרי היה ילד נוח בכל המובנים, הרגשתי מבורכת. כך שלוש וחצי שנים עד הלידה הבאה…

בהמשך תקראו מה עומרי לימד אותי כילד בכור ובכלל.

בת 24 וחצי לידה מס' 2 – ילדתי בת, איזה אושר! ואוו שיחקנו אותה, הריון תקין, לידה רגילה וקלה יחסית (שוב בלי אפידורל.. גיבורה). החלטנו לקרוא לתינוקת קסם (שנת 1989). מי ששמע הרים גבה, איזה שם? הוא ממש מחייב, ומה אם היא לא תהייה כזאת?

ואני מרגישה בעננים, ואיי יש לי ילדה וקוראים לה קסם והיא ברוך ה' קסם של ילדה שנכנסה למשפחתנו עם המון שמחה ואור. גם מקסם למדתי המון, סקרנים? עוד מעט.

1994 לידת בני הקטן בן הזקונים, הייתי בת 30, כבר לא אותה ילדה, אימא ל-3, מבינה דבר אחד או שניים על הורות ובכל זאת…כשילדתי את דור נכנסתי לאופוריה (היום אני יודעת להגיד שזה סוג של דיכאון אחרי לידה).

לא רציתי אף אחד, רק להיות עם דור. כל רגע במחיצתו המיס אותי והשאר לא עניין. לא שהזנחתי את הסביבה, אבל איתו הרגשתי הכי כייף. וגם הוא לימד אותי המון.

 כבר אמרו חכמינו ז"ל – "מכל מלמדי השכלתי" אכן כך, ילדי לימדו אותי הרבה.

עומרי שלי אינדיבידואל, הוא ומוסכמות לא ממש הולכים ביחד, האמירות כך צריך להיות, או זאת הנורמה – לא מקובלים עליו, הוא לוחם צדק, רגיש ומלא אמפתיה, נוטה לכעוס מעיוותים ולא תמיד רואה את האור בקצה המנהרה, סיים בנחישות תואר שני באוניברסיטה ועושה חייל ברוך ה'. תודה עומרי שאתה מזכיר לי איך לשמור על האינדיבידואל בתוך ים של נורמות כאלה ואחרות. אוהבת וגאה בך מאוד.

קסם ילדת הסנדביץ' שלי, קסם אמיתית, מלאת נתינה וחמלה, עקשנית ונחושה (גירית אמיתית). אוזן קשבת בכל רגע ביממה, מתייצבת לכל משימה בהמון אהבה. אמיצה ומלאה כרימון. עובדת סוציאלית בהכשרתה והיום כמנהלת בית העיוור הכל כל כך מתלבש בדיוק עלייך.

זאת את קסם מהלך בכל מקום. תודה שאת מזכירה לי להיות אמיצה ולהוציא לפועל את מחשבותיי. אוהבת ומעריכה אותך מאוד ילדה אהובה.

דור שלי ילד הזקונים האהוב, ילד שכולם מתאהבים ממבט ראשון, יש בך משהו ממגנט, בחיוך במבט ובמי שאתה. מלא נתינה ורצון לעזור, חלילה לראות אותי עושה משהו ולא לקום לעשות במקום, כיבוד הורים יוצא מן הכלל ברוך ה'. נבון ורגיש ברמות על, השקט שלך שלפעמים סוער במקצת לימד אותי להתבונן יותר פנימה לראות מעבר למה שאני מרגישה. תודה אהוב שלי שאתה מזכיר לי לראות מעבר בחמלה ובשקט. לא לחינם נבחרת לשמש חובש קרבי ב"גבעתי" עם הערכה עצומה על פועלך בזמן השירות הצבאי. גאה בך על מי שאתה ובטוחה שעוד נכונים לך ימים מלאי עשייה מבורכת.

צילום: ליצ'י

כך חלפו להן 34 שנים, מאתגרות, מרתקות, מעייפות, מהנות, משמחות, מלאות גאווה, למידה ובעיקר עבורי היכולת לתקשר עם ילדיי גם כשקשה ולא נוח ואין הסכמות ויש ויכוחים.

אל תפחדו לטעות כשתהיו הורים, עשו כמיטב יכולתכם, דברו על הקשיים עם הילדים ותשתדלו ליהנות מכל התהליך (מורכב ככל שיהיה).

אני גאה בעצמי על הדרך שעשיתי כאימא ומאחלת לי לנו עוד שנים מבורכות ושמחות ביחד, כאימא, רעייה, חמות וסבתא.

הכותבת היא אירית דאי, נשואה לאלכס, בת 55, אמא ל-3, סבתא לנכדה ואחד בדרך. פרשתי מעיריית באר שבע לאחר 32 שנות עבודה ,פותחת צוהר לעולם הרחב בלמידה אין סופית.